הידברות לנוער: האם חשוב לאהוב את עצמי?

נתחיל בבדיחה: פעם אחת אחד ביקש מחברו שיזמין אותו למסיבה הגדולה שארגן. הוא שכנע ורדף אחריו לכל מקום כדי שיוכל להגיע. החבר לא היה נמרץ במיוחד להזמינו, אבל כבר אי אפשר היה לסבול אותו יותר, אז הוא החליט להזמין את החבר המוזר בכל זאת, והגיש בפניו את ההזמנה, כדי שיראה לשומר לפני הכניסה.

עצור! קרא בפניו החבר, אני רוצה שלוש הזמנות. בשביל מה לך שלוש הזמנות?! תהה החבר, אתה יודע מה? פשוט קח ותבוא – אין לי כוח יותר, להתראות!

יום המסיבה הגיע. החבר המוזר הגיע למסיבה, כצפוי, והגיש את ההזמנות בפני השומר.

השומר התפלא מאוד, מדוע לו שלוש הזמנות שונות הלא הוא אחד. האם אתה צוחק ממני? תהה השומר בקול זעם ופרצוף כעוס, לא מה פתאום! הרי אני, עצמי ואנוכי הגענו לכאן בכבודנו ובעצמנו!

יש לי שאלה בשבילכם: האם אתם אוהבים את עצמכם? ובכלל, מה זה אומר לאהוב את עצמנו? האם זה חשוב בכלל? מתי בפעם אחרונה חייכתם לעצמכם והתמלאתם באהבה עצמית? והכי חשוב – האם האהבה העצמית שלנו תלויה בקשר שלנו עם הקב"ה ועם שאר האנשים סביבנו?

למעשה, אהבה עצמית היא מטבע עם שני צדדים: אדם יכול לאהוב את עצמו יתר על המידה, אינו רואה את צרכיהם ורגשותיהם של האחרים, וכך הוא נהפך לאגואיסט. הוא אינו רואה את העולם סביבו, ומבקש שהכל ינהגו, יחשבו ויעשו כמוהו. לעיתים קרובות, קשה לו להכיל התנגדות של אחרים, ולכן הוא נופל בקלות רבה יותר, כי הוא לא יודע לפתוח את לבו ואת שכלו לאנשים אחרים, שליחים של ה', וללמוד מהם חכמת חיים.

וכך, לאט-לאט, הוא יכול לאבד אף את אהבת עצמו. הוא אינו מסוגל להכיל בתוך עצמו את האתגרים והקשיים שנמצאים בתוכו, ובמקום לאזור אומץ כדי להתמודד ולהפוך את עולמו לרגוע ושמח יותר הוא מכחיש ומדחיק, מתרחק ממי שהוא באמת.

מצד שני, אנו חייבים לאהוב את עצמנו, ולא במובן של להיות אגואיסט, אלא במובן של להכיל את הצדדים היפים והפחות יפים שלנו. כשאנו יודעים לאהוב את עצמנו, אנו בעצם לומדים להיטיב עם עצמנו בצורה הנכונה, להכיר בעולמנו הפנימי – היכולת להיכנס לחדרים המוארים בתוכנו וגם לאלו החשוכים והאפלים ולהאיר אותם באומץ ובכוח, לדעת להכיל את עצמנו בכישלונות רוחניים וחומריים שהן חלק בלתי נפרד במסע החיים שלנו מול עצמנו. רק מי שאוהב את עצמו יכול להיות גם זה שירים את עצמו במצבים הקשים ביותר.

המצווה המקושרת והידועה ביותר לכל אחד מאתנו כיום היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מצווה זו אמנם מתמקדת באהבת הזולת, הנשמות הסובבות אותנו, אבל היא קודם כל מצריכה אותנו לדעת לאהוב את עצמנו, בשביל לאהוב אחרים, מי שאינו מכיר בעצמו את אהבת עצמו, אינו יכול להכיר ולתת אותה לאחרים, כי התחושה וההרגשה של אהבה אינה מוכרת עבורו, ולכן הוא מרגיש חסום.

ישנם אנשים שלצערנו הרב לא זכו להרגיש או לחוות את אהבת הוריהם, לא זכו להכיר בחיוך שעל פניהם ולחייך מתוך אהבה אמיתית וחום פנימי אל עצמם במראה, או ככה סתם ברגע נעים. אנשים אלו נמצאים בקצה השני של הסקלה החברתית, רחוקים מהמרכז החברתי, ולעיתים אף לא מתקשרים עם הסביבה. המילה "אהבה" היא עבורם עוד מילה במילון.

אם כן, מה הוא המקור לאהבה עצמית ולאהבת הכלל? בשביל זה צריך לשאול את השאלה, מי הוא מקור האהבה שממנו אנו יכולים לשאוב השראה וכוחות לאהוב? התשובה, כמובן, היא הקב"ה. כיצד אנו יודעים זאת? טבעו של האדם ושאר בעלי החיים והצומח הוא אגואיסטי, דואג לעצמו קודם לפני שהוא מתחשב באחרים. האהבה האמתית, שפירושה נתינה ואהבה ללא תנאי, היא הקצה הקיצוני של האגואיסטיות הטבעית של האדם והחי. אהבה אמיתית לעצמי ולאחרים נרכשת ע"י הקרבה ועמל אמיתי על המידות הטבעיות שלנו. עלינו להכין את עצמנו להיות כלי קיבול ואהבה, ובאותו זמן לסנן את רעשי הרקע השליליים, כמו שנאה, טינה וכעס, תוך תפילה ורצון אמתיים להדמות לבורא עולם ולהתרחק ממידות הטבעיות והאנושיות שהורגלנו בהם. רק כך נוכל להדמות ולהקשר למקור האהבה הגדול והעצום מכולם, אבינו שבשמיים.

אם נסכם בקצרה, אהבה עצמית היא לא אפשרות, היא בגדר חיוב נפשי – רגשי טבעי שלנו. כל אחד מאתנו צריך לאהוב את עצמו ואת האחרים. הצורך שלנו באהבה, אם תרצו, נובע גם מזכירת הנשמה בעת שהייתה עטופה כולה באהבה חסד ורחמים לפני הגעתה לעולם הזה, בעת שנוכחות ה' הייתה בצורה מובהקת ועוצמתית במיוחד.

האהבה כלפי עצמנו היא החיות שלנו לקום כל בוקר ולהאמין בעצמנו שהיום אנו מסוגלים להצליח ולהאיר את העולם. ולא פחות, היא גם נותנת לנו את הקשר עם הבורא, כי אהבה היא חיים. אם אינך אוהב את עצמך, אתה לא נותן לכל הטוב שבתוכך לבנות את עצמך ולקב"ה מקום לשכון בתוכך, כמו שנאמר: "ויעשו לי משכן ושכנתי בתוכם", הקב"ה רוצה שנעשה משכן בתוכנו, עלינו לגייס את כוחותינו ולהאמין שאנו מסוגלים לבנות משכן לקב"ה, שבנוי מרצפות של אהבה.

אם עד היום צחקנו על אנשים שמסתכלים על עצמם במראה ועושים פרצופים מצחיקים, מדברים אל עצמם, או משבחים את עצמם (מתוך ענווה), אולי זה נראה קצת מוזר אבל זה נראה שהם מאוד מחוברים לעצמם וזה מה שעוזר לאהוב את האחר ואת ה' יתברך.