כיסוי כלי המשכן: גם התלהבות שמקורה בקדושה, חייבת בהגבלה

פרשת במדבר עוסקת בין היתר בסדר נשיאת כלי המשכן בעת מסע בני ישראל במדבר.

הקדוש ברוך הוא ציווה שרק בני שבט לוי יהיו רשאים לשאת את כלי המשכן, וגם בתוכם היה סדר מדויק מי ישא את הכלים, איזה כלי מסוים ישא כל אחד מהם ובאיזה אופן.

הקדוש ברוך הוא הוסיף אזהרה למשה ואהרן, שאם בני שבט לוי לא ינהגו בהתאם להוראות, התוצאה עלולה להיות הרת אסון: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד', י"ז-כ').

הפסוקים הללו כוללים שני ציוויים עיקריים:

א. על הכהנים הוטלה האחריות לייצר סדר בכל מה שקשור לנשיאת כלי המשכן, ולגרום לכך שכל בן לוי ידע מראש איזה כלי עליו לשאת ובאיזה אופן. אם הכהנים לא היו מייצרים סדר, מטבע הדברים עלול היה להיות אי סדר גדול וטירוף, שהרי כל בן לוי היה מנסה להשיג את חברו כדי לשאת את הכלים המקודשים ביותר, כדוגמת הארון, השולחן והמנורה, וכך יכול היה להיווצר מצב של זלזול בכבוד המשכן.

ב. נאסר על בני לוי לראות את כלי המשכן בעודם גלויים בעת פירוק המשכן. לכן, הכהנים קיבלו ציווי לכסות את כלי המשכן לפני שהם קוראים ללויים לשאת אותם – "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ".

רש"י מבאר שהמילה "בלע" פירושה כיסוי. לבני לוי אסור היה אסור לראות את כלי המשכן בשעה שהם "נבלעים" בתוך הכיסוי שלהם. התורה מפרטת איזה סוג כיסוי היה צריך להכין לכל כלי וכלי. לרוב הכלים היו שני כיסויים, ואילו לארון הברית ולשולחן היו שלושה כיסויים. ניתן לעיין בתורה על פרטי הכיסויים (ישנן מספר דעות בעניין איסור ראיית הכלים, והאם זה נאמר על כל כלי המשכן, עיין רש"י, רשב"ם ורמב"ן).

בפרשות העוסקות בבניית המשכן הרחבנו בסימבוליקה של המשכן וכליו, ובהקבלה בין המשכן לחיי האדם. כיסוי הכלים מסמל את מידת הצניעות הפנימית הנדרשת מכל אדם. את יכולת ה"כיסוי" של הדברים הטעונים כיסוי. מידת הענווה משמעותה כיסוי פנימי של מעלות פנימיות גדולות שנמצאות באדם. הכל קיים, אבל מכוסה כלפי חוץ, כמובן – במידה הנכונה.

הטבע האנושי דוחף את האדם "להציץ" למקום שאסור לו. אלוקים ברא בנו את תכונת הסקרנות, אולם עלינו לשלוט בה ולא שהיא תשלוט בנו. בני לוי נדרשו להיות צנועים ולא לראות את כלי הקודש בעודם מגולים.

כאשר המשכן בפעולה, רק הכהנים יכולים להיחשף לכליו. אולם כאשר המשכן נמצא בפירוק ובתנועה, קיים חשש שיצר הסקרנות לחזות בכלים והרצון להשתתף בנשיאה, יהיה חזק מדי, יטשטש את הגבול ויפגע בכבוד המשכן.

המסר הוא חשוב: גם התלהבות שמקורה בקדושה, ולמטרת קדושה, חייבת בהגבלה. אל לנו לרמוס ערכים בדרכנו אל הקדושה. תורת ישראל מצווה אותנו להתקרב אל הקדושה, אולם היא מצווה גם על טהרת הדרך.

המסר הזה מרומז במקום נוסף.

התורה כותבת, שטווח גילאי הלוויים שרשאים לשרת הוא מגיל שלושים ועד חמישים (במדבר ד', ב'-ד'). הלמידה וההשתלמות בעבודות הלוויים החלו בגיל עשרים וחמש (רש"י במדבר, ח', כ"ד).

בן לוי שעבר את גיל חמישים, אמנם נאסר עליו לשרת, אולם עדיין מוטל עליו "לשמור משמרת": "זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם... וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד, כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם" (במדבר ח', כ"ד-כ"ו). מה כוונת המילים "ושרת את אחיו"? במה הוא יכול לשרת אם העבודה נאסרה עליו?

רש"י עונה על השאלה: "ולא יעבוד עוד – עבודת משא בכתף. אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו". הרמב"ן מביא את דברי המדרש שהלוי חוזר רק לנעילת שערים.

מה הפירוש "נעילת שערים"? בפשטות הכוונה לנעילת שערי המקדש. בבית המקדש היו שערים רבים שהיו ננעלים בלילה ונפתחים ביום, ומי שהיה אחראי עליהם אלו הלוויים, אז בן לוי מעל גיל חמישים יכול היה לנעול את השערים.

ה"שפת אמת" מעניק משמעות ברובד הדרש למילים "נעילת שערים".

המשנה במסכת אבות כותבת: "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה" (פרק ה').

בגיל חמישים אדם נותן עצה, וכך כותב פירוש הברטנורא: "בן חמישים לעצה - שנאמר בלוויים (במדבר ח') ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ושרת את אחיו. ומהו השירות? שייתן להם עצה". רש"י כותב: "שמייעץ אותם ומלמדם לשמור משמרתם" (רש"י על אבות, שם). איזו עצה נתנו הלוויים המבוגרים ללוויים הצעירים?

העצה הזו רמוזה בפסוק בשיר השירים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" (שיר השירים ז'). כלומר: המילה "פעמיך" היא מלשון פעימה. פעימה משמעותה חיים ופעולה, כמו "לב פועם". התקדמות. המילה "נעלים" היא מלשון נעילה ועצירה, כך שהפסוק מדבר על שילוב בין פעימה לנעילה. התקדמות ועצירה. וכך כותב ה"שפת אמת": "'פעמיך' - הוא התעוררות התלהבות לבות בני ישראל... 'בנעלים' - הוא שזה ההתלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מידי, וזהו נעילת שערים... וזהו שאמר ושרת את אחיו לשמור משמרת, כי הזקנים נותנים כוחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם" ("שפת אמת" בהעלותך, תרמ"ג).

הלוי עובד את עבודת השם, הלב שלו פועם, אולם ההתלהבות שלו עלולה להתבסס גם על מניע אישי כמו פרסום וכבוד, ולא מתוך לב נקי של עבודה לשם שמים. בכזה מצב צריך את המבוגר חד – העין, שיעמיד את הלוי הצעיר על מקומו ויאמר לו – היזהר בני. אתה לא עובד רק לשם שמים. תהיה זהיר בהתלהבות שלך. לכן הקדוש ברוך הוא מזהיר את משה ואהרן שילמדו את הכהנים לגרום לכך שהלוויים לא יגיעו למצב של התלהבות אסורה.

הלויים המבוגרים חוזרים ל"נעילת שערים" למרות שהם גם חוזרים ל"פתיחת שערים", משום שתפקידם העיקרי היה "לנעול את השער" ו"לשים מנעולים" אצל הצעירים, שלא יתפשט פסולת ואש זרה לתוך התלהבות הקדושה שלהם.

כאשר ה"פעמיך" הוא ב"נעלים", אין יותר יפה מזה. "מה יפו פעמיך בנעלים". 

כיסוי כלי המקדש מורה על דבר זה. כיסוי הקודש. גם את הקודש צריך לכסות ואף יותר מכך – ככל שהכלי קדוש יותר, כך יש לו יותר כיסויים, ולכן הארון והשולחן יש להם שלושה כיסויים, כיסוי אחד יותר מהשאר, משום שקדושתם גדולה יותר.

נמצאנו למדים שכיסוי הכלים מלמד אותנו על מידת הצניעות שצריכה להיות בכל מקום, גם ואולי אף בעיקר במקום של קדושה.