ניסים גלויים במדרון המוות: ניצולי מירון משתפים בניסים הגדולים שחוו

גם בימים של קושי, פחד וצער, כאשר נדמה כי ההסתר רב על הנגלה, אי אפשר שלא לראות את יד ה' המאירה עלינו בחמלה. ניצולים שהיו במירון מספרים על השגחה פרטית מאירה שהצילה את נפשותיהם לשלל.

יותר משבוע עבר מאז האסון הנורא במירון, אך הכאב עודנו חי ובוער. מ"ה נשמות קדושים ניספו בשריפה אשר שרף ה', וכולנו מרכינים ראש בפני קל אמונה ואין עוול. ולצד היגון העמוק, מבצבצים גם זהרורי אור בתוך האבל: ניסים גלויים, סיפורים מוזרים שהתבררו כנס הצלה ודרישות שלום מרגשות ממרומים. כי גם בתוך החושך, ה' אור לי.

רגלי חסידיו ישמור

שמחה פ. מאשדוד היה שם בעצמו, בשביל המלכודת, ורק ידו הרחומה של הקב"ה שמרה עליו לבל ימוטו רגליו. "בערך ב-12:30 עליתי לרחבת תולדות אהרן להשתתף בהדלקה. כשעליתי במדרגות של דרך מהדרין עדיין לא ראיתי אף שוטר. הדרך הייתה צפופה, והיה מעט בלגן כאשר חלק מהאנשים עולים לרחבה וחלקם יורדים לרחבה למטה. כשנכנסתי לרחבה הגעתי בדיוק למעמד קבלת עול מלכות שמים על ידי האדמו"ר והרגעים היו מרוממים ביותר. אמרנו יחד 'שמע ישראל' ו'ה' הוא האלוקים', ואחר כך האדמו"ר הדליק את האש והקהל החל לשיר לכבוד התנא הקדוש. כעת הצפיפות הלכה וגברה, והחלטתי לצאת מהרחבה".

באיזו דרך יצאתם מהאזור?

"פילסתי לי דרך, וניסיתי לעלות דרך השביל המוביל למרפסת הכוהנים. אך אז עמד שם שוטר ולא נתן לי להיכנס. חזרתי לאחוריי ופניתי למדרגות בכיוון השני. המסדרון המוליך אל המדרגות היה צפוף מאד. ניסיתי להיכנס לשביל, ומרוב דוחס נפלטתי החוצה ללא יכולת להתקדם. ניסיתי פעם שניה, ושוב לא הצלחתי להיכנס. בוודאי היה זה משמים, לטובתי, אך אני לא וויתרתי, ובפעם השלישית נדחקתי בחוזקה אל המסדרון וסוף סוף התחלתי להתקדם לכיוון היציאה. הלכתי בשביל לצד ההולכים הרבים, והלחץ הולך וגובר. כשהגעתי לתחילת הירידה, פתאום נהיה גל של הדף חזק, והרגשתי שאנחנו מידרדרים כולנו יחד במורד השביל. הייתי דחוק בין כל האנשים, ובקומתי הנמוכה בכלל לא הצלחתי להיאחז בכלום. פשוט נהדפתי יחד עם כולם בלי שליטה לכיוון מטה. הכובע שלי עף מרוב צפיפות, הכיפה התעופפה מיד אחריו, והגרטל (חגורה) שלי הסתבך בין רגלי ואפילו לא יכולתי לנוע ולשחרר אותו.

"חנוקים ולחוצים הידרדרנו יחד כמו גוש של אנשים, עד שנתקענו בסוף הירידה, באין יכולת להמשיך. לא ידענו למה נעצרה התנועה. לא הבנו שברגעים אלו ממש קרסו אנשים במדרגות ונפלו אלו על אלו. האנשים לא יכלו עוד להמשיך ולרדת, ובעקבותיהם גם אנחנו נעצרנו במורד השביל. היינו בדיוק ליד הפנייה ימינה למדרגות בהן ארע האסון. נדחפתי עם כל ההולכים מאחורי, ובבת אחת נבלמה ההידרדרות, כשאני ועוד אחד הראשונים בשורה. מהבלימה הפתאומית נפל ההולך לפני ליד הגדר, ותוך שבריר שניה כשלתי אף אני וקרסתי מעליו".

הנפילה היא השלב המסוכן ביותר בדוחק כזה... מה עשית?

"אכן, במדרגות האנשים קרסו אחד על השני ונחנקו, ואנחנו לא ידענו מאומה. אפילו לא הבנו באיזו סכנת חיים אנו נמצאים. הרגשתי רק שנפלתי, והייתי מאוד בלחץ, ובכל הכוח ניסיתי להתרומם בחזרה. קרטעתי ברגלי הנה והנה, ובסייעתא דשמיא גדולה השתחרר סוף סוף הגרטל מבין רגליי, ובניסי ניסים הצלחתי פתאום לחזור ולהיעמד בכוחות לא לי.

"נתקעתי בעמידה בתנוחה משונה במיוחד – ידי הימנית הורמה למעלה מראשי, במהלך הניסיון להזדקף, ומרגע שנעמדתי בתוך הדוחק הנורא, פשוט לא הצלחתי להוריד אותה בחזרה אלי. אי אפשר היה להניע יד או רגל. כולנו היינו דחוסים אחד בתוך השני. עומדים צפופים ואין ימינה או שמאלה, לא קדימה ולא אחורה".

האם האנשים ברחבה הפסיקו להיכנס לשביל?

"לא. הם לא הבינו מה קורה, ורק צעקו לנו מאחור: 'נו, תמשיכו ללכת קדימה. אל תעצרו'. הם ניסו לרדת בשביל, ובלי לדעת, הגבירו עוד יותר את הלחץ הנורא. אבל אנחנו לא יכולנו להמשיך ללכת. היינו תקועים כך במשך כמה דקות ארוכות כנצח. כל אחד עסוק בלהציל את עצמו, בניסיון לנשום קצת אוויר בדוחק, ומחכים שיתחילו לזוז מלפנינו ונוכל להשתחרר מהלחץ, אבל זה לא קורה.

"לידי עמד בחור נמוך, שכמעט נמחץ בין העומדים סביבו ושמעתי אותו צועק: 'אין לי אויר', צעקתי לו בחזרה שיפסיק להתאמץ על הקריאות, ובמקום זה ירים את ראשו למעלה וישקיע את הכוחות רק בשאיפת אוויר. עד עכשיו אין לי מושג מה נהיה איתו".

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

וכיצד אתה הצלחת לנשום?

"היה לי נס. עמדנו כפופים מעט, אחד נשען על השני. האף שלי, הנמוך, תקוע בגב של העומד מלפני, היד שלי תקועה גבוה, והפנים שלי לכיוון המדרגות. הלחץ מלמעלה המשיך כל הזמן, ואנחנו נותרנו תוהים ותמהים למה לא ממשיכים ללכת. ניסיתי להציץ למטה, לעבר המדרגות וראיתי שהכול צפוף ודחוק, אבל בשטח הקדמי שבתחילת המדרגות, עומדים שני שוטרים ונראה היה שהם מפנים משם אנשים עד שנוצר איזשהו שטח ריק. ואני מתבונן מלמעלה ולא מבין: אם התפנה מקום למה אנחנו לא יכולים להתקדם ולצאת מפה סוף סוף? לא ידענו איזו זוועה מתחוללת שם באותו שטח של המדרגות".

האם העומדים ברחבה מעל השביל – ידעו מה קורה?

"מעל השביל ישנו מבנה של הכנסת אורחים, והמתנדבים שם ראו את הצפיפות הנוראה בה אנו עומדים וניסו לעזור בזריקת בקבוקי מים לעברנו. הם לא הבינו ממש מה קורה במדרגות ובאיזו סכנה אנו מצויים, אבל ביקשו לפחות להביא לנו מים לשתייה. וכך הומטרו מעלינו בקבוקים מעל הראש. מי שהצליח לתפוס בקבוק, כנראה שמח, אבל עדיין לא היה נעים לקבל בקבוק נחבט בקודקוד... ואנשים קראו לעברם בחזרה: 'אל תזרקו, זה כואב לנו!' פתאום קיבלתי גם אני חבטה באף, אחד הבקבוקים נחת בדיוק על גבו של האיש שלפני, והבקבוק נעצר על האף שלי, מול עיניי. בסייעתא דשמיא מופלאה, היד שלי הייתה תקועה עדיין מושטת למעלה, וכעת יכולתי לקפל אותה מעל ראשי, להרים את הבקבוק מעלי, ולשפוך את המים היקרים הישר אל פי. אם היד שלי לא הייתה מעלי, ברור שלא הייתי מצליח לתפוס בבקבוק, כי הדוחק לא אפשר להזיז איבר. ברוך ה', המים חלחלו אל פי ונסכו בי כוחות חדשים להילחם ולעמוד על מקומי בלי לקרוס".

כמה זמן שהית בשביל בצפיפות איומה שכזו?

"נותרנו לעמוד עוד דקות ארוכות בשביל הצפוף, והיינו כמו גוש דבוק של אנשים. בשלב מסוים הרגשתי שכבר איני מצליח לנשום מרוב שהייתי דחוק מכל כיוון, ובחוסר אונים היטיתי ראשי לאחור וניסיתי להתרכז רק בשאיפת אוויר בשארית כוחותיי.

"תוך כדי נשימות מאומצות, הצצתי קדימה והבחנתי פתאום בשוטר שלקח יוזמה ופרץ את הגדר משמאלי. האיש לצדי פסע קדימה לעבר הפרצה, והצטרפתי אליו. לא רבים הבחינו בפרצה, ואולי גם לא יכלו עוד להשתחל ממקומם. אני מודה להקב"ה שכיוון אותי לראות זאת, ויחד חתרנו בין האנשים לכיוון הגדר. טיפסתי על הגדר, דילגתי מעל אבנים מידרדרות, וסוף סוף הייתי מחוץ לשביל. מתנשף בחוזקה, מכניס חמצן לריאותיי המעונות, ולא מאמין שאני בחוץ".

מתי הבנת מאיזו סכנה ניצלת?

"ברגע שהתיישבתי על הרצפה מול המדרגות, חשכו עיניי. ראיתי את ערמות האנשים המוטלים זה על גבי זה, וזיכרון מחריד היכה בי: 'זה נראה כמו הלווית הרב וואזנר מספר 2' אמרתי לעומד לידי. המראות היו קשים מנשוא. לא הצליחו לחלץ אף אחד מהשוכבים שם, כי האנשים היו מוטלים באלכסון, רגליהם נעוצות ותקועות בין העומדים מאחוריהם ורק פלג הגוף העליון מוטל קדימה. כולם היו מסובכים ולפותים אלו באלו ומשימת החילוץ ארכה שעה ארוכה. רק אז הבנתי ממה ניצלתי באותו רגע שהקב"ה עזר לי להתרומם מהנפילה. לא רחוק הייתי מגורל דומה, רח"ל..."

מלאך משמים

גם ב. כ. מירושלים מספר על יד ה' המופלאה שהצילה אותו ואת בנו ממדרגות הצלמוות: "עמדתי עם בני וצפינו בהדלקה של תולדות אהרן. בתחילה הוא עמד לצדי על הרצפה, אך בהמשך נהיה עומס גדול, והושבתי את בני על כתפיי לאורך כל מעמד קבלת עול מלכות שמים. כשהתחילו השירים והריקודים גבר הדוחק, ובני התלונן שאינו יכול לשאת את הצפיפות והחלטתי לצאת איתו מהמקום", כך הוא מספר ודבריו תואמים במדויק את שאר העדויות מהמקום.

"הלכתי לכיוון היציאה מהרחבה, לעבר שביל ר' דוב המפורסם, ורגע לפני שהגעתי לשביל עוצר אותי אחד האנשים ואומר לי: 'השביל סגור. אי אפשר להיכנס'.

האם באמת השביל היה סגור?

"לא נראה לי. על פי העדויות, באותו זמן בדיוק וגם לאחריו המשיכו אנשים להידחק אל שביל האסון, כי הוא באמת לא היה סגור. הרי זה היה אחד המחדלים הגדולים באסון. עוד ועוד אנשים נכנסו לשביל והגבירו בו את הצפיפות, עד כדי שנקלעו לסכנת חיים. אך אני לא ידעתי כל זאת, ורק נבהלתי לשמע ההודעה שלו. השביל סגור? ואיך אצא מכאן עכשיו? מה אעשה?

"האיש שמע אותי ואמר לי ברוגע: 'יש דרך יציאה מהצד השני של הרחבה. בוא עימי ואראה לך'. הוא הלך איתי בסבלנות לא מצויה, כשילדי על הכתפיים, וכך צעדנו יחד את כל הרחבה של תולדות אהרן. הוא פינה לי את הדרך בנחישות ובעדינות, ועזר לי לעבור את כל מעגלי הרוקדים בלי להירמס בדרך... באיזשהו שלב, אותו יהודי צדיק נטל ממני את בני והרים אותו על כתפיו, מה שאפשר לי מעט נשימה וחילוץ במהלך הדרך. יחד הגענו מהצד השני עד לרחבה של תולדות אברהם יצחק. הוא  החזיר לי את ילדי ונפרדנו".

מי היה אותו יהודי מיוחד?

"אין לי מושג מיהו, וחבל שלא שאלתי לשמו. אני רק יודע שהוא יהודי מופלא. בדרך כלל, בעומס של מירון, מי מצליח בכלל לראות את רעהו?! מאוחר בלילה, בדוחק נוראי, אף אחד לא יודע מי, מה ולאן, ואין מי שמצליח לעזור לשני. אין ספק, כי היהודי הזה נשלח אלינו משמים למנוע את כניסתי לשביל, ובזכותו נותרנו בחוץ, ואף קבלנו הדרכה אישית מיוחדת למעבר אחר, בטוח יותר. מי יודע, אולי היה זה מלאך ממרומים..."

למען יאריכון ימיך

ויש עוד כאלו שכבר היו במקום, רצו להיכנס ל"מסדרון המוות", והקב"ה שמר רגלי חסידיו ומנע רגלם מרדת שחת. כך מספר לנו יעקב ח. מפלטבוש, ברוקלין, על בנו שנסע עם שני חבריו לל"ג בעומר, והשתתף גם הוא בהדלקה של תולדות אהרן: "הבן שלי נסע השנה ללמוד בישיבה בארץ הקודש, ובליל ל"ג בעומר הוא תכנן לנסוע למירון. אנחנו קשורים לרב הצדיק ר' צבי מאייר זילברברג, וידעתי שבוודאי גם הוא נוסע למירון בליל ל"ג בעומר. היה לי חשוב שהבן שלי יפגוש אותו ויזכה לשמוע ממנו ולקבל ברכה, ובקשתי מהבן שלי שינצל את ההזדמנות ויפגוש את הרב במירון. הבחור שלי טען שקשה לקבוע מפגשים ביום עמוס כל כך, והוא לא יודע איך לעשות זאת. הבטחתי לו שאני אטפל בתיאומים ביניהם, העיקר שהוא יזכה לדבר עם הרב ולקבל ממנו ברכה. עד שהבן שלי נמצא בארץ ליד הרב, הוא לא ילך לבקש ממנו ברכה?!"

איך אפשר לסדר מפגש במקום הומה כמו מירון?

"כשהבן שלי התקשר וסיפר לי שהוא כבר במירון, התקשרתי לרב זילברברג ובררתי אם הוא כבר במירון והיכן הוא יהיה. עשיתי כמה טלפונים הלוך חזור מפלטבוש למירון, עד שווידאתי שאכן הרב במירון, ואמרתי לבן שלי היכן בדיוק שוהה הרב.

"הבן שלי היה מרותק אז להדלקה של תולדות אהרן, והיה לו קשה לעזוב את המקום התוסס וללכת לחפש את הרב. לאחר שההדלקה הסתיימה הוא פנה עם חבריו אל היציאה מהמתחם, ובדיוק אז התקשרתי אליו: 'פגשת כבר את הרב?'  

"'אלך מיד עכשיו', הוא הבטיח לי, והחליט לחזור אחורנית. החברים שלו התרעמו ובקשו להמשיך ביציאה מההדלקה, והוא התעקש וסרב לבוא איתם. 'אבא שלי מבקש ממני שוב ושוב ללכת לרב, תנו לי כבר ללכת ולהיות אחרי זה'. כך הוא ביקש ולפתע אזר אומץ והוסיף: 'יודעים מה, בואו גם אתם!' הוא הצליח למשוך אותם שיבואו יחד איתו לקבל ברכה מהרב, והם עשו סיבוב והלכו מיציאה אחרת של המתחם הישר אל מקום עומדו של ר' צבי מאיר".

בדיוק בדקות המכריעות...

"אכן. בדיוק אז הם פגשו את הרב. בני וחבריו שוחחו עימו, קיבלו ברכה וגם זכו לתת לו צדקה למען עניי הארץ. הרב שוחח איתם והרעיף עליהם מרוחו הגדולה, והם נפרדו.

"הבן שלי התקשר אלי מאושר ובישר לי שהנה, הוא הצליח סוף סוף למלא את בקשתי, ותוך כדי השיחה הוא שמע שיש צעקות ובלגן מסביב. מעבר לקו שמעתי רעש גדול ברקע ונבהלתי. מה קורה? הבן שלי רק הספיק לצעוק לי שהוא לא יודע ואבדוק בחדשות, והשיחה התנתקה. ברגעים אלו התגלה האסון הנורא באותה יציאה בה היה בני דקות ספורות קודם לכן".

יודע ה' דרך צדיקים

ויש כאלו שהיו אמורים להיות שם וניצלו עוד לפני שבכלל ידעו ממה ניצלו... מלכה ממודיעין עילית מספרת על השתלשלות עניינים מוזרה וחריגה, ועל זכות מיוחדת של אהבת חינם שהוציאה את בנה ממירון ושלחה אותו בשלום לביתו:

"בליל חמישי, ליל ל"ג בעומר, חזר הבן שלי מהישיבה לשבת חופשה. חברים שלנו הזמינו אותנו ל'על האש', אבל הבן שלי ביקש לא לבוא אתנו אלא לנסוע למירון עם חברים מהישיבה. דאגתי מעט אבל הרשיתי. בלילה חזרתי מאוחר, וכצפוי, בני הגדול עוד לא היה בבית, שיערתי שהוא עדיין בהילולה והלכתי לישון.

"בבוקר התעוררתי מוקדם, וקראתי התרעות לא לנסוע למירון כי קרתה שם תאונה. רצתי בבהלה לחדרו של בני וראיתי שהוא ישן במיטתו בשלווה. נשמתי לרווחה. ברוך השם, הוא בבית. ואז הערתי את הבן שלי ושאלתי: 'היית במירון? אתה יודע משהו מהתאונה?'

"הוא לא הבין על איזו תאונה אני מדברת. במקום זה, הוא מתחיל לספר לי סיפור שלם על מה שקרה לו ולחבריו בדרך למירון..."

הוא לא ידע כלום מהאסון שקרה?

"לא. הם הגיעו למירון וברגע שירדו מהאוטובוס, החל אחד החברים להתלונן שהוא לא מרגיש טוב. הוא ביקש לעצור ולשבת לאכול. הם נענו לו וישבו לאכול, וחיכו בקוצר רוח להמשיך. הבחור סיים לאכול, הם חזרו ללכת לכיוון הציון, ושוב הוא נעצר וביקש לנוח. הם לא הבינו מה קורה לו אבל הסכימו לנוח בשנית. לאחר כמה דקות הם קמו וחזרו לטפס במעלה ההר, ותוך כמה צעדים החבר שוב מתלונן שאינו יכול להמשיך.

"הם לא ידעו מה קורה לו. זהו בחור שמאד לא מתאים לו להתלונן כך, ושלושתם כאחד רצו מאד לעלות להר ולהשתתף בהדלקות. שעת ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרן הלכה והתקרבה והם חשו לחץ גדול להספיק להשתתף, אולם מה יעשו עם חברם שאינו מרגיש טוב? בני וחברו ניסו לשכנע אותו להתגבר ולבוא, 'תזדרז עוד מעט שלא נפסיד את כל ההדלקה והשמחה', כך עודדו אותו להתקדם עוד מעט ועוד אבל הוא התלונן שאינו מרגיש טוב, וברגע מסוים פשוט התיישב בצידי הדרך ואמר: 'אני לא יכול יותר להתקדם. אני חייב לשבת כאן'."

מה בעצם קרה לו?

"רק אחר כך הוא סיפר להם כי חש בתוכו פחד לא מוסבר, מין הרגשה חזקה שאסור לו לעלות לציון והוא לא הבין מה קורה לו, אך גם לא הצליח לגרור את עצמו בכוח ולעלות. הם לקחו נשימה עמוקה ואמרו לו 'טוב, נעשה תורנות. אחד נשאר אתך, ואחד הולך לרקוד, ואחר כך מחליפים'. הוא הסכים אבל ביקש שהם ילכו רק לזמן קצר. הם עלו לציון והתחלפו ביניהם. כשהגיע התור של בני לעלות לציון, להתפלל ולרקוד מעט לכבוד התנא הקדוש, הוא ראה בצד הדרך איש עני יושב. הוא נתן לו מעט כסף לצדקה, והאיש אמר לו: 'תודה, השם ישמור אותך'.

"ההדלקה של תולדות אהרן כמעט החלה, וכשהם היו שוב שלושתם ביחד, הם ניסו שוב: 'נו, נראה שאתה מרגיש יותר טוב, נעלה?'

'לא!' הוא ענה והדהים אותם בבקשה מוזרה: 'אני רוצה לחזור הביתה!' בשלב הזה הם כבר לא הבינו מה קורה לו, והציעו: 'אולי נלווה אותך לאוטובוס, אתה תחזור הביתה ואנחנו נשאר?'  אבל הוא סרב בעקשנות תמוהה וטען: 'אני רוצה לחזור יחד עם שניכם!' לא חוזר לבד".

איך הם הגיבו לכזאת בקשה לא צפויה?

"הם היו בדילמה. הם רצו מאד להישאר, אך אז הבן שלי חשב ואמר לחברו: 'טוב, למה הגענו להילולה? כי רצינו לעשות רצון השם, נכון? אנחנו כעת בניסיון. ומה רצון השם עכשיו? שנריב איתו ונגיע להילולה, או שפשוט נוותר ונתחשב בו?' החבר הסכים איתו. 'נכון, בין אדם לחברו חשוב יותר'. ולמרות האכזבה הגדולה הם קמו וחזרו שלושתם יחד".

היה זה דקות ספורות לפני האסון הגדול במירון, במקום בו הם היו אמורים להיות אם היו מתעקשים להיכנס להדלקה, עבורה נסעו שעות רבות כל כך. נס ההצלה כה מוחשי, ה' שמר וכיוון את רגליהם חזרה הביתה.

ארבעה אנשים, וארבעה סיפורי ניסים. וכמותם ישנם עוד עשרות ומאות אלפי יהודים ששהו במירון וחייהם ניצלו. ויתכן כי בשעת מעשה הם אפילו לא ידעו זאת. ואין בעל הנס מכיר בניסו.

וכמה פעמים אנו חווים תקלות ומכשולים, דחיפות או מעצורים, ולא יודעים כי זהו ד"ש ממרומים לכוון אותנו אל המקום הטוב יותר בעבורנו? "ועל ניסיך שבכל יום עמנו".