אירוע הלינץ’ בבת ים – מדוע "חגגה" התקשורת?

אוי, כמה התענגה התקשורת הישראלית על הלינץ' בבת ים – סופסוף יש תיעוד של פורעים יהודים פוגעים בערבי, הנה לנו אירוע שמאזן את התמונה הכל כך שלילית של הערבים ומוכיחה שהנה - גם היהודים "לא בסדר". וכך, במשך שעות ארוכות סיקרה התקשורת את האירוע בבת ים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מאירוע אחר שהתרחש באותה שעה ממש, בו מצא עצמו מורה יהודי נאבק על חייו לאחר שעבר לינץ' אכזרי בידי פורעים ערבים בעכו. גם במערכת העיתון "ידיעות אחרונות" ראו לנכון להציג בעמוד השער צילום של הלינץ' בבת ים במקום מובלט, בעוד עידו אביגיל הי"ד הילד בן ה-6 שנרצח באכזריות מפגיעת רקטה זכה לתמונה קטנה וכותרת צנועה.

אין ספק, ימים קשים עוברים על אנשי השמאל ומערכות התקשורת הישראליות – לאחר שנים בהם ניסו לשכנע את עצמם ואת הציבור בישראל שהערבים ראויים לבוא בקהל הישראלי ופעלו בדרכים שונות לקידום דו קיום בין יהודים לערבים - התברר שמדובר באשליה אחת גדולה.

מאז הפרעות של טרום הקמת המדינה, בהם נטבחו עשרות יהודים בידי שכניהם הערבים, היחס כלפי הערבים היה חשדני ומסויג. ברבות השנים הגישה השתנתה ונעשו פעולות שונות שהביאו לשילוב הערבים בחברה הישראלית. ואכן, כיום זהו מחזה נפוץ שסטודנטים יהודים וערבים לומדים יחד באוניברסיטאות השונות. זה כמעט טריוויאלי למצוא רופאים, אחים רפואיים ורוקחים מהחברה הערבית, עובדים במרכזים רפואיים ובריכוזי אוכלוסייה יהודיים, ובכל ביקור בקניונים ובמרכזי המסחר הגדולים ניתן לפגוש אנשים משוחחים בעברית ובערבית, עורכים את קניותיהם זה לצד זה. על פניו נראה שהחלום על חיים משותפים בדו-קיום הולך ומתגשם. גם בזירה הפוליטית נראה שחל שינוי של ממש, כאשר יו"ר סיעת רע"מ, מנסור עבאס, התנתק מהרשימה המשותפת שעסקה בעיקר בסוגיה הפלסטינית, לטובת התמקדות בפתרון הבעיות השוטפות של ערביי ישראל, תוך נכונות לתמוך בממשלת ימין שתסייע בקידום העניין.

צריך לומר שעבור מי שהיהדות חשובה לו, ההתקרבות הזו בין המגזר הערבי ליהודי יצרה בעיות חמורות; כניסתם של ערבים לריכוזיים יהודיים הביאה ליצירת קשרים פסולים שהובילו למקרי התבוללות בין ערבים ובנות יהודיות. הארגונים הפועלים בתחום זה עומדים לא אחת חסרי אונים מול מספרם ההולך וגדל של מקרים אלה.

חלום הדו-קיום התנפץ באחת

אך השבוע נפל דבר בישראל וחלום הדו קיום הזה התנפץ באחת; אזרחי ישראל צפו בעיניים קרועות בתדהמה בתיעודים בהם נראו ערבים משתוללים, מכים ומשפילים יהודים. בערים מעורבות, שכביכול ידעו שכנות טובה ויחסים מצוינים בין יהודים לערבים, נראו בלילות האחרונים מחזות מזעזעים של שריפת בתי כנסת והשחתת רכוש יהודי בידי פורעים ערבים. יהודים נאלצו, כמו אז, בימים האפלים של הפוגרומים הזכורים לשמצה, להסתתר מאחורי דלתות אטומות, לשתוק בפחד ולייחל שהפורעים ימשיכו הלאה ולא ינסו לפרוץ לבתיהם. ניסיונות התקשורת להציג את הסיטואציה הבלתי נתפסת הזאת כאילו מדובר בקבוצות שוליים קיצוניות התנדף מול מספרם הגדול של המקומות והאנשים שהשתתפו בפוגרומים. אפילו עובדות רפואה ערביות, משכילות לכאורה, העלו לרשתות החברתיות אמירות אנטי יהודיות. ומעל כל אלה, השתיקה הרועמת של מרבית מנהיגי החברה הערבית למול התרחשויות - הסכמה שבשתיקה, שמלמדות יותר מכל מה דעתם האמיתית על דו הקיום בין יהודים לערבים.

הזעזוע מהתנהגותם של ערביי ישראל חלחלה לבסוף גם למוחם של לא מעט אנשי התקשורת, ביניהם בן כספית - איש תקשורת שבימים שבשגרה נחשב כשמאלן, שהתפרץ בשידור חי כלפי איש דת מוסלמי וצעק עליו "צריך להיכנס בכם כדי להראות לכם מי בעל הבית!".

אך אל נשלה את עצמנו שהתקשורת השמאלנית תשנה בבת אחת את פניה, ארגונים ואנשי שמאל עושים מאמצים עילאיים כדי להחזיר את מצג השווא של יחסים תקינים בן יהודים לערבים למקומו, וכך, מבחינתם אירוע הלינץ' בבת ים היה בדיוק הדבר שהיו זקוקים לו; "הנה, אתם רואים? זה לא רק הערבים, גם היהודים פוגעים בערבים!". כעת ניתן לשוות לכל מה שהתרחש בימים האחרונים מעין התפרצות כעס סימטרית ומובנת של ערבים ויהודים, וכמובן, על הדרך להאשים את הממשלה והעומד בראשה כמי שהוביל להתפרצות הזאת.

יעברו עוד כמה ימים והרוחות יירגעו ונחזור כביכול לשגרה, אך זיכרון פרעות תשפ"א אסור שיתפוגג, אסור לנו לשכוח מי הם שכננו ומה הם מסוגלים לעשות, אל לנו להתפתות לשפה הרהוטה וליחס המתחנף שלהם. נזכור תמיד שהיחס כלפיהם צריך להיות אמנם 'כבדהו', אך בעיקר 'חשדהו', ומוטב להרחיק אותם ככל הניתן מסביבתנו לטובת שלומנו הגשמית והרוחנית.