איה קרמרמן רוצה לקבל את התורה באש בוערת

בשבת ישבנו כולנו והעלינו זיכרונות משפחתיים מלילות שבועות לאורך השנים. הגדול, שעבר איתנו את תהליך התשובה, מטיול ג'יפים רוחני במדבר ועד קבלת התורה עם החבריה בישיבה, הזכיר את הפעם הראשונה שחגגנו למהדרין את חג מתן תורה. הוא עוד היה בגן חילוני בצפון תל אביב ואנחנו שבתנו בארון. בבוקר, כמיטב המסורת, הם חגגו בגן עם טנא ומעדן חלב, ובלילה הוא הלך עם אבא לבית הכנסת, לבוש כולו לבן, עם כיפה לבנה ענקית שעוטפת אותו באהבה.

בחמש וחצי בבוקר התגלגל בעלי הביתה, כשבעגלה יושב ילד רטוב מאוד ועצבני עוד יותר. מה קרה? הערת אותו? שאלתי בניסיון להבין את הסיטואציה המוזרה. "איזה ישן?! הוא פשוט ממש לא רצה לחזור הביתה. כל הלילה השתולל עם הילדים שהיו בבית הכנסת. הייתי צריך לתלוש אותו משם. להלן העצבים. ידעתי שתחטפי התקף לב אם תתעוררי והוא לא יהיה לידך". צדיק, נפש בהמתו וגו'. העצבני המשיך לבהות בי מהעגלה, ממש לא שבע רצון מהסיטואציה שלבי העדין כפה עליו. "והוא רטוב כי?". "מלחמת מים. היה אדיר. את לא מבינה כמה השפרצתי על האחרים". הינוקא ניסה לשמור על פאסון, אבל לא הצליח להתמיד עם פני הפוקר וסיפר בהתלהבות על הלילה הראשון שבו נשאר ער עד הזריחה. בגדול, היינו שלושתנו בדליקת תחילת התשובה. הרגשנו שאנחנו שוחים בבריכת אורו של השם יתברך, הראשונים לחוות באמת את קבלת התורה.

עושים בים דרך

חלפו שנים, עברנו לרמת השרון ואנחנו עדיין במצב מדורה. אחרי שהבנו שאין מניין נץ באזור, הוחלט על הקמת מניין ביתי. אספנו את כל החברים, שגם המשפחות שלהם יותר בעניין עוגת גבינה ותהלוכת חקלאות בכפר הירוק ופחות בעניין של תיקון ליל שבועות. שאלנו ספר תורה פלוס ארון נייד. האמת שזה ממש לא היה פשוט כמו שתכננו. פתאום גילינו שיש הלכות להובלת ספר תורה, ושצריך ללוות אותו כמו שמלווים תלמיד חכם. צריך לקרוא בו יותר מפעם אחת, ועוד כהנה וכהנה התקלות. לא משנה. נעשה ונשמע, נשמע ונעשה מה שצריך. העיקר שיהיה לנו מניין ותיקין בבית עם פרחים, כיבוד וקבלת תורה. כזה שתפור הוט קוטור למידות הלא שגרתיות שלנו.

כשהעמידו את הארון בפינת הסלון חשבתי שנשמתי יוצאת מרוב אושר. ליטפתי אותו, חיבקתי אותו ורקדתי סביבו משל שמחת תורה היום ולא מתן תורה. בסך הכול הילד גדל עם אמא שפויה. כל הלילה הגברים ישבו בגינה ולמדו. כשנכנסתי למיטה השארתי את החלון פתוח כדי לשמוע את קול הלימוד. משהו חייב להיכנס לנשמה שלעולם לא הולכת לישון, קיוויתי. כשקמתי, הם היו באמצע שמונה עשרה על הדק בגינה, עטופים בטליתות לבנות וצחות. פרצתי בבכי של הודיה, לא האמנתי איך זכיתי. הנה, אנחנו ממשיכים לפלס לעצמנו דרך חדשה לעבוד אותו יתברך. דרך נקייה מכל פוליטיקה וצבעי כיפה. אהבת השם טהורה. מי שבעניין - אהלן וסהלן. רבי נחמן קורא לזה לעשות בים דרך, ואנחנו חתרנו בכל הכוח. מחפשים בתוך האין־סוף מי תורה שסביבנו את השביל שלנו. כמה קשה, ככה מלהיב. כמה מעייף, ככה מרומם. היינו חדורי מטרה. לא ראינו בעיניים, רצינו להגיע לארמונו של המלך, לדפוק על הדלת ולדרוש משיח. האמנו שזה אפשרי.

בלילה, אחרי שפרשנו מדירקטוריון העלאת הזיכרונות, בעלי ואני ניסינו להבין איך עומד להיראות החג שלנו השנה. האמת, אני תקועה עמוק במנהלתי. העובדה שהחג נושק לשבת מבלבלת אותי בצורה לא ברורה ומחבלת לי בפנטזיית הסושי והדגים הנאים. כל מה שאני מנסה להבין כרגע זה איך מסיעים, שוב, אוכל לבחורים שלנו בישיבה, ואיך אני מסתדרת עם הקטנים כשבעלי שפוך מלילה של לימוד. פתאום תפסתי את עצמי. מה קרה לי? איך יכול להיות שאני לא עוצרת הכול כדי להכין את החג, לא הגשמי אלא החג הרוחני שלשמו התכנסנו? איך הראש שלי תקוע במתי אני מכינה את העוגות? הרי רק לפני שנה, כשהתכוננתי לחג, נפל לי האסימון שממש לא אכפת לי אילו עוגות יהיו, שיותר חשוב לי שיהיה לי זמן להתכונן לדבר האמיתי, הנשמתי. אני הולכת לקבל את התורה, מה אכפת לי אם העוגה תהיה בחושה או מוקצפת? כשניגשה אלי בסופר אישה שסיפרה בחרדה שהעוגה האפויה שלה נופלת, ושאלה מה לעשות, כמעט שאגתי עליה: שימי קצפת ותותים. למי אכפת??? זה הרגע שנפל לי האסימון שאני והמתכונים עומדים להיפרד.

החלב, הדבש והעוקץ

דקה לפני השינה חזרנו לאותה שיחה שבתית על חגים עברו. מה קרה לנו, תהינו. מה קרה למדורה שבערה בנו ודעכה לאיטה בלי שהספקנו להבחין? האם התשובה שלנו התברגנה? התעייפנו? מה הסיפור? מתי בדיוק התחלנו ללכת בתלם לא לנו? לרגע הרגשתי מועקה. חלושס בתשובה. משהו שפחדתי ממנו מהרגע הראשון שבכלל העזתי להגיד שאני חוזרת בתשובה. שנים פחדתי להשתקע, להיכנס לאזור הנוחות, להתיישב שם על ספה ולהתמקם. להפסיק לרדוף, לתלות את המשוטים.

אבל בעלי, שכאמור יודע את נפשי, הרגיע. זה לא שחלשנו. את יודעת מה קרה? התענוונו, מהמילה ענווה. פעם חשבנו שאנחנו אמורים להמציא את הגלגל. ככה חונכנו. לשאול שאלות, להיות ראשונים, מנהיגים, מכתיבי דעת קהל. אז, בהתחלה, קיבלנו את התורה בצורה אמורפית. ראינו את האור של השם זורח ורצנו. כל מה שעניין אותנו היה האור. אבל אין כלי שיכול להכיל את האור הזה. בדיוק כאן נכנסת התורה, על כל חוקיה וספרי ההלכה אשר מורים לנו איך להלך בעולם הזה. אלו מצמצמים בשבילנו את האין־סוף הזה למשהו שאנחנו יכולים להכניס לתוך החיים ממש. אז, בבעירה, לא קיבלנו את התורה, לקחנו את האור שלה והשתזפנו בחום שלה. אני חושב שאולי עכשיו אנחנו מקבלים את התורה יותר מהימים ההם. היום אנחנו כבר מקבלים את התורה, על אמת. כולל את כל צמצומיה שפעם לא יכולנו להכיל, אלו שסגרו לנו את הלב. שהרתיעו אותנו. היום אנחנו מקבלים את התורה בענווה. היום אנחנו מקבלים את התורה שמשה קיבל בסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, עד לרב אדלשטיין זצ"ל. היום הבנו שאנחנו עוד חוליה בשרשרת, המשכיות למשהו שטבוע בנשמה שלנו כעם. אנחנו כבר פחות זקוקים לעשות בים דרך, כי הדרך סלולה לפנינו. נכון, היה לה איזה מעקף של חמישים שנה, אבל הדרך הזאת כה איתנה, כה חזקה ועמוקה, שהתגברנו. היום אנחנו נהנים מהפירות, כי הלכנו ואנחנו הולכים בדרך התורה, אנחנו בוחרים בה כל יום. בדרך התורה שנסללה בעבורנו בעמל רב. היום אנחנו מקבלים את התורה, על הדבש והעוקץ. או מה שנדמה לנו כדבש ועוקץ. היום אנחנו נכללים בה, כאות אחת מתוך שישים ריבוא.

אוי, טאטע. תן לי לקבל את התורה באש בוערת. תן לי לקבל את התורה בענווה. בעיקר תן לי לקבל אותה באתגליא. בעיני, מצומצמות האמונה, תן לי לראות את הקולות, תן על ראשי שני כתרים. רק תן.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".