איך אנחנו מגנים על עצמנו מפני תסכולים – ולמה זה רע לנו?

למציאות ישנם היבטים חיוביים ושליליים. לדוגמה: לנסיעה ברכב, ולקדמת הטכנולוגיה הממונעת שלא היתה נפוצה לפני מאה שנה – ישנם ודאי היבטים חיוביים: היא מאפשרת נגישות גבוהה, היא מרחיבה את פוטנציאל הקשר והתעסוקה של בני האדם, היא מאפשרת לגשר על פני מרחקים בפרקי זמן קצרים יחסית, וכן הלאה. מאידך, למציאות הזו ישנם גם היבטים שליליים: תאונות הדרכים, שגובות את חייהם של מאות אנשים מדי שנה, לא היו יכולות להתרחש אלמלא ההתפתחות הטכנולוגית הזו, ועוד. 

אילו האדם היה חושב כל הזמן על ההיבטים השליליים של המציאות, הוא לא יכול היה לתפקד. אילו בכל פעם שאדם עולה לרכב הוא היה חושב על פוטנציאל הפגיעה בתאונת דרכים, ועל המשמעות שעלולה להיות לפגיעה שכזו: סבל, נכות ואפילו מוות, תוך שהוא מצייר לנגד עיניו סיטואציות של תאונות דרכים שונות – הוא היה נמנע מלהשתמש באמצעי תחבורה זה. אולי הוא אפילו היה נמנע מלחצות כביש. 

אולם כאן בדיוק נכנס לתמונה מנגנון ההגנה, שגורם לאדם להדחיק את ההיבטים השליליים של המציאות, ולהתייחס רק אל ההיבטים החיוביים שלה. לפעמים זה שלילי, ולפעמים זה חיובי. כשאנו נכנסים לרכב, אנו לא חושבים על האפשרות שתתרחש תאונת דרכים. אנו כמובן מודעים לקיומה של האפשרות הזו, אולם אנו לא מציפים אותה אל החלק המודע שבתודעתנו. ההתכחשות הזו, למעשה, מאפשרת לנו את התפקוד התקין. 

באותה מידה, ישנו סוג נוסף של מנגנון הגנה: כשאדם הינו בעל תכונה שלילית מסוימת, אותה הוא מתקשה להכיל – הוא "משליך" את התכונה הזו על מישהו אחר. הוא אינו מתעמת עם קיומה של התכונה הזו אצלו, אלא רואה אותה דווקא אצל אחרים...  כך, נוכל לראות איך אדם זה אינו רואה חסרונות רבים שקיימים אצל הזולת, אולם דווקא חסרונות מסוימים שקיימים גם אצלו – בולטים לעיניו והוא מזהה אותם, מתמקד בהם ואפילו מתוסכל מהם. 

לדוגמה, אדם הסובל מעצלות, ואינו יכול להכיל את התכונה הזו – יזהה באופן עקבי אנשים הסובלים מעצלות, ויעלה על נס את גנותה של המידה הזו. ניתן יהיה לחוש בבירור, כי הימצאותה של תכונה זו אצל אנשים אחרים – מסעירה אותו. הסיבה לכך, כמובן, אינה משום שהוא באמת מוטרד מעצלנותם של אחרים, אלא משום שהוא עצמו מתמודד עם אותה תכונה ומתוסכל מכך, כאשר את התסכול הזה – הוא משליך על אנשים אחרים הסובלים מתכונה זו כמוהו. 

ההתפכחות הכואבת 

כפי שנוכחנו לדעת, מנגנוני ההגנה חוסכים מהאדם את הצורך להתעמת עם קשיים או עם תסכולים, באמצעים שונים: לפעמים – באמצעות הדחקה, לפעמים – באמצעות השלכה, ולפעמים – באמצעים שונים אחרים, שלא נרחיב אודותיהם את הדיבור כעת. 

כעת, ננסה לעקוב אחרי אדם שנאלץ להתמודד במסגרת עבודתו עם לחצים רבים יומיומיים – מעבר ליכולותיו, מבלי שהוא מתוגמל כראוי, ולפעמים אפילו מבלי שהוא זוכה להערכה או להוקרה על כך. 

כשאותו אדם מרגיש מנוצל בעבודה, או שהוא מרגיש שהלחץ גדול מכפי שהוא יכול לשאת – הוא אינו יכול להתמודד עם המחשבה שמנצלים אותו, או עם המחשבה שיאלץ להתמודד עם הלחץ הזה לאורך ימים ושנים... לכן, הוא מדחיק את המחשבה על כך, ואומר לעצמו: "זה רק זמני, עד שיכירו אותי יותר בעבודה... לאחר מכן ודאי יקדמו אותי, וגם תנאי העבודה יהיו משופרים". 

בעצם, עומדות לפני אדם זה שתי אפשרויות: הוא יכול להכיר בכך שהוא מרגיש מנוצל - עובד יותר מכפי יכולתו ואינו מתוגמל בהתאם, לפנות אל המעסיק שלו, ולבקש בצורה מכובדת אך אסרטיבית את המגיע לו. מאידך גיסא, הוא יכול להמשיך במצב הנוכחי, מבלי לומר מאומה, ולהשלות את עצמו שמדובר במצב זמני שעומד להשתנות, ובהשקעה נכונה לטווח הארוך. 

כאשר האדם מפחד לעמוד על שלו, מתוך חוסר בטחון עצמי או מכל סיבה אחרת – הוא יעדיף לבחור באפשרות השנייה, וכדי להתמודד עם התסכול הנובע מתחושת הניצול שהוא חש – הוא ישתמש במנגנון ההגנה של "הדחקה", ויתכחש לתחושה הזו, תוך שהוא נאחז בתקווה שהמצב ישתנה בהקדם. 

ואכן, תקווה הינה דבר נפלא, אבל חשוב מאד להבחין בין תקווה ובין אשליה... לפעמים, כאשר התקווה אינה ריאלית, היא כבר הופכת לאשליה, וטיבן של אשליות – להתנפץ במוקדם או במאוחר... לכן, אם אמנם יש סיכוי לכך שיתחולל שינוי בטווח הנראה לעין – לפעמים נכון להבליג, להמתין בסבלנות, להשקיע בטווח הקצר ולחכות לשינוי המיוחל בטווח הארוך יותר. אבל כאשר מדובר באשליה – תמונת המצב שונה לחלוטין, משום שהאדם יכול להיאחז בתקווה למשך זמן מסוים – גם כאשר מדובר למעשה על אשליה, ובאמצעותה, לסלף את המציאות. הוא יכול לדמיין כיצד הוא זוכה בהערכה הנכספת, ובקידום שבעקבותיה. אבל בחלוף הזמן, כאשר התקווה אינה מתממשת – האשליה מתנפצת, ובאותו הרגע, הוא יחווה בבת אחת את כל התסכול שהוא הדחיק במשך תקופה ארוכה. מכאן ועד להתמוטטות עצבים – הדרך עלולה להיות קצרה מאד... 

כדי למנוע את המצב הזה, וכדי שאדם לא ימצא את עצמו לפתע במצב של התמוטטות עצבים – חשוב שיפעל נכון כבר בשלבים המוקדמים, ויבחין בין התקוות ובין האשליות. חשוב שהוא יבדוק עם עצמו בכנות: האם הסיבה לכך שהוא אינו עומד על זכויותיו, נובעת מתוך חשיבה מושכלת לטווח הארוך – או מתוך חשש ופחד להתעמת מול המעסיק שלו? 

אם אכן יתברר שמדובר בתקווה ריאלית, ובחשיבה מושכלת לטווח הארוך – מה טוב. אולם אם האדם מזהה כי הסיבה לחוסר עמידתו על עקרונותיו נובעת מתוך חשש ופחד, הגורמים לו להשלות את עצמו שהמצב יסתדר מאליו מבלי צורך בהתעמתות ישירה – הרי שעליו לעצור את כדור השלג לפני שהוא מתגלגל במדרון. 

הטוב ביותר יהיה, כמובן, אם ייגש אל המעסיק, ישתף אותו בתחושותיו, יסביר מדוע לדעתו הוא אינו מתוגמל כראוי, וינסה לשפר את תנאי העסקתו. אולם גם במידה והוא אינו יכול לעשות זאת, או שהגישה הזו אינה מניבה תוצאות – חשוב שימנע מלהשלות את עצמו, אלא יתמודד עם המציאות כמות שהיא, בלא כחל ושרק. 

אם אותו אדם יבין באופן מודע שהוא אמנם מנוצל בעבודה, ובכל זאת יחליט להמשיך בעבודה זו – הוא עלול אמנם לחוות תסכולים יומיומיים, אבל יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד עם התסכול היומיומי הזה לפרק זמן מסוים, ולהכיל את הרגשות הקשים – כאשר הוא יחווה זאת ב"מנות קטנות". לעומת זאת, אם יתכחש למצב וישלה את עצמו – הוא יחווה את תחושת התסכול באופן מרוכז כאשר האשליה תתפוגג, ויהיה לו הרבה יותר קשה להכיל את התחושה העוצמתית הזו – מה שעלול לדרדר את מצבו לכדי התמוטטות עצבים.