סיון רהב מאיר: לראשונה, לא ברחנו מפני אף אחד

הנה הסבר על מה שכל כך מיוחד בחג השבועות שעבר עלינו: בדרך כלל, אנחנו יודעים להתאחד מול אויב חיצוני. כשמדובר בטרור או במלחמות – אנחנו מצטיינים בסולידריות. גם משבר בריאותי כמו הקורונה פגע בכולנו ביחד. זה כמובן מרגש וחשוב להתאחד מול המתקפה הרצחנית של חמאס, אבל מעמד הר סיני בישר על מהפכה. הוא העלה אותנו לרמה חדשה של אחדות.

לראשונה, לא ברחנו מפני אף אחד, אלא באנו בשמחה לקבל את הזהות שלנו. לא הצטופפנו אחד לצד השני בגלל הנאצים, האנטישמים או כל איום אחר, אלא בחרנו להיות ביחד ולקבל את עשרת הדיברות: מכיבוד הורים והשבת, ועד "לא תגנוב" ו"לא תרצח". זו לא הגדרה על דרך השלילה אלא על דרך החיוב. לא ממה אני מפחד, אלא מה אני רוצה להיות. אנחנו חווים כעת בעוצמה רבה את הסוג הראשון של האחדות. בחג השבועות אפשר לעלות לשלב הגבוה יותר – אחדות סביב הסיפור המשותף שלנו.

יברכך

היה ראוי לדבר רק על יגאל יהושע ז"ל. בן 56, קורבן של לינץ' בלוד, שנרצח על ידי פורעים בתוך מדינתו.

היה ראוי לדבר רק על גרשון פרנקו ז"ל, נכה שהתגורר לבדו ולא הגיע למרחב המוגן, ונהרג מפגיעת טיל ברמת גן.

היה ראוי לדבר רק על אלעד ברזילי, המורה, אב לארבעה, קורבן הלינץ' בעכו, שאתמול חל שיפור במצבו והוא החל להגיב לסביבה ואפילו לחץ יד.

היה ראוי לדבר על עוד קורבנות, שחלקם לא עולים כלל לכותרות. לדרוש בשלומם, לבדוק מה מצבם. ובכלל, לבדוק באמת מה שלום כל עיר ויישוב, מה שלום כל משפחה בממ"ד, ומה שלום כל משפחה שאפילו ממ"ד אין לה. אבל אירוע רודף אירוע. זירה רודפת זירה. אתה שומע על בעל חנות שנבזזה והופ, על מתנדבים שבאו לשפץ בית כנסת שנשרף, והכול חשוב ודחוף ויקר, ואנחנו לא מספיקים לתת תשומת לב לכל מה שמתרחש.

אז הסתכלתי על פרשת השבוע, ומצאתי שם מילים שמתאימות לכולנו כעת, בכל מקום ובכל התמודדות:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

אמן.

לזכור גם אותם

"בסוף אלה שני פועלים תאילנדים", שמעתי מישהו אומר אתמול בצהריים, כשנודע ששני ההרוגים מפגיעת רקטה בדרום אינם ישראלים. הוא אמר את זה בטון מרגיע, שממזער את האירוע, אבל כדאי לעצור רגע ולזכור: וויראוואט קרונבוריראק וסיקרהין סאנגמרם נהרגו אתמול בעודם עובדים בבית אריזה במושב קטן בעוטף עזה. אנחנו מכירים פועלים כאלה. הם כבר חלק מנוף חיינו. בדרך כלל הם עובדים בעבודות חיוניות שהישראלים פחות אוהבים, כמו חקלאות. הם נמצאים בשדותינו יומם ולילה, זורעים, קוטפים ואורזים. הם לא שקופים. כדאי לבדוק בימים אלה שהמעסיקים שלהם דואגים להם למיגון ולהסברה.

בשבוע שעבר נהרגה סהומי סאנדוש, בת 33, עובדת זרה מהודו. היא הגיעה לישראל כדי לפרנס את בנה הקטן בן ה-10 שנותר בהודו עם סבתו, ושלחה להם מכאן כסף. סהומי טיפלה במסירות בניצולת שואה בת 89 באשקלון, ונשארה איתה גם כשחמאס החל לתקוף. הטיל שפגע בדירה פצע את הקשישה באופן קשה, והרג את סהומי. גם את המטפלים והמטפלות מסוגה אנחנו מכירים היטב. הם תמיד ברקע. מאכילים, מקלחים, דואגים. אם הפועלים בשדות מסייעים לנו במצוות החקלאות הישראלית, המטפלים מסייעים במצוות כיבוד הורים.

ציפי מלאך, בתה של הקשישה הפצועה, אמרה השבוע בריאיון לגלי צה"ל: "לבי לבי על המטפלת המדהימה הזו. היא קראה לאימא שלי 'אימא', אז הרגשתי קצת אחות שלה. היא הסירה דאגה מלבי ומלב אחי בטיפול באמא שלנו. היא הייתה כל כולה סיעוד. לא יכולתי לבקש רוגע יותר מזה, היא הייתה מתנה. נשלחה אלינו מתנה, לפרק זמן קצר. הלוואי שישראל תעזור היום למשפחה שהשאירה בהודו".

חמאס אולי העדיף להרוג יהודים, אבל וויראוואט, סיקרהין וסהומי הגיעו אלינו מתאילנד והודו, והיו בימים אלה חלק מהצד שלנו. לזכרם.

לא, תודה

מיטל גלאור, אימא לארבעה משדרות, כתבה לי מתוך הממ"ד את הדברים הבאים:"תודה על הדאגה, אבל לא. לא רוצה לנסוע לנופש. לא צפונה ולא אילת. אני שמחה בשביל כל מי שיצא להתרענן, אבל עבורי, הבית שלי בשדרות הוא העוגן שלי. בחרתי לגור כאן, וכאן אני רוצה להיות בטוחה. לא מחפשת הפוגה מהרעש וההפגזות, כי אני מבינה שהגבולות של הארץ שומרים על הארץ כולה. כשהם נפרצים, כולם צריכים לדאוג, גם אתם. אין הבדל בין עוטף עזה לתל אביב. גבול הוא גבול, ויש לשמור עליו.

"דו קיום? בשמחה, רק עם מי שמחויב קודם כל ל'לא תרצח'. אין לי דו קיום עם רוצחים. זה הגבול, שוב אותו הגבול. כמה חשוב הגבול בין התייפייפויות וסילוף, לבין האמת הפשוטה.

"והדמעות שלי בימים אלה? והתפילות? והתהילים? להם אין גבול. הם לא רק עלי, אלא על כל עם ישראל. על אחינו הרחוקים שבתפוצות, על כוחות הרפואה והביטחון באשר הם, על עצה נכונה ותבונה למנהיגים ולמקבלי ההחלטות, על כל הילדים הקטנים והאימהות הדואגות בממ"ד ובעיקר על הגאולה השלמה, שתגיע כבר ברחמים.

ועד אז – תודה על ההזמנה, אבל לא תודה. אני פה בשדרות עכשיו. בשביל כולנו".