הרבנית ימימה מזרחי על המלחמה ואסון קרלין: "ניסים מופלאים ולצידם אסונות לא נתפסים"

אין לתאר את קורותינו.

חשבנו שהקורונה מאחורינו, הנה אפשר לנשום

והגיע ל"ג בעומר, שהיה קשה מנשוא.

ועכשיו בשבועות – התמוטטות נוספת.

וכמובן, אנחנו בעיצומם של שבועיים לא פשוטים,

ניסים מופלאים ולצידם אסונות לא נתפסים.

אנשים, בפרט בעוטף, מרגישים שהכל קשה מנשוא.

כאן היא מגיעה, פרשת "נשֹׂא"

ומלמדת אותנו איך לשאת באמת את מסע היומיום הזה,

שהוא בכלל לא פשוט.

זו פרשה נהדרת!

היא תדבר קודם כל על הנשיאים,

שלכל אחד מהם תפקיד לא פשוט בעולם

ואיך הם נושאים בתפקידם היומיומי.

ואז היא תעבור ותדבר על הנשׂוּאים,

על האיזון הלא פשוט, היומיומי הזה

בין איש לבין אישה

ואיך שהיא בורחת ממנו ("אישה סוטה"),

והוא חושד בה.

והיא תעבור אל המתנשאים,

אותם נזירים שאומרים

״יאללה, אני בורח מכל היומיום הזה,

מכל החדשות והאקטואליה.

אני בורח לאיזה עולם רוחני.

קשה לי לשאת את החיים האלה".

ובסוף פרשת "נשא" נפגוש את הנוֹשאים -

הכוהנים, נושאי הכפיים,

שיאמרו:  "נכון. קשה עד מאוד לשאת חיים של יהודי.

ואנחנו מחברים לכם את הכל בברכת כוהנים".

ואכן, הם מברכים אותנו ב-שלום:

"וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

זו הדרך,

אתם צריכים לעשות שלום בין מטלות היומיום האפרוריות

לבין הקדושה שקיבלתם בחג השבועות".

כי "יהודי" זה לא רק לברוח לקדוּשה מחד גיסא

ולא רק לעסוק בחולין, מאידך גיסא.

זה לדעת לשים את הקדושה בתוך החול

וזו המשימה הקשה ביותר אחרי מתן תורה;

"ועתה, שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.

בואו נראה אתכם לוקחים

את כל הקדושה הזאת הביתה,

לפרטי-פרטים של החיים.

למה אני מתכוונת? וליתר דיוק: למי?

הפרשה מספרת על שלושת המשפחות שיצאו משבט לוי:

בני קהת נושאים את כלי המשכן, המנורה והארון, וזה וואו.

בני גרשון נושאים משהו פחות קדוש, את היריעות.

ובני מְרָרִי המרירים – למה?

כי הם נושאים את הקרשים.

וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם,

לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: 

קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, וּבְרִיחָיו, וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.

וזה כל כך עלוב לשאת את הקרשים.

לא, זה לא זוהר, לשאת פַּרַנְצֶ'ס (טריבונות)!

והקב״ה אומר להם: אין לכם מושג.

נכון, לסחוב קרשים זה אפרורי,

אבל אתם פשוט לא מבינים איזו עבודה קדושה זו.

במנטליות שלנו, לפעמים,

בגלל שאנחנו עסוקים בקדושה ובתפילה ובחג ובטיש,

אנחנו חושבים שהעניינים הגשמיים (כמו קרשים)

הם שום דבר;

״זה יהיה בסדר, האֲרוֹן נושא אֶת נוֹשְׂאָיו (סוטה לה, ע"א),

הקדושה מגינה ומצילה.

כל העניינים האלה שצריך לדאוג להם בגשמיות

יסתדרו בעזרת ה'.

העיקר – הקדוּשה".

וזה כל כך לא נכון.

התורה מלמדת שזה לא לשאת קרשים,

אלא לשאת באחריות

ולכן, נשיאת הקרשים הינה קדושה

משום שרמת האחריות שכרוכה בה

לא פחותה מרמת האחריות שכרוכה בנשיאת המנורה או ארון העדות.

קבוצה שלמה של אנשים, בני משפחת מררי,

יודעים שהמוני אנשים יצבאו על המשכן בכובד משקלם

והקרשים האלה, אסור שהם יפלו בעומס. 

ובכלל, יש לכם מושג מהם הקרשים האלה?

אלה לא סתם קרשים רגילים

שמחזיקים את המשכן שלא יפול.

יעקב אבינו נוטע אותם עוד במצרים;

עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים.

הוא ידע בנבואה שצריכה להיות להם עמידה,

לשאת במשקל של המון אנשים,

אז הוא הִנדס את זה מראש! (שמות כ״ו, טו ורש"י, שם).

״אבל זה רק קרשים, ימימה!״

וזה קדוש.

לעבודה האפרורית הזאת של בניית טריבונות

הפרשה קוראת "עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם. בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ".

לכאורה זה גשמי מאוד, ולא היא.

זו נשיאה באחריות כלפי העם הזה

ונשי העם הזה.

זו עבודת קודש.

באנו לפה "רק" להתקין טריבונות

וזה גשמי ואפרורי לכאורה,

אבל אנחנו רוצים לעשות את זה באחריות כלפי העם שלנו

כי אחרת, אנשים נופלים!

וכשם שהתורה שונאת את הסוטה שעוזבת את כל הקדוּשה,

היא גם ממש לא מפרגנת לנזיר שבטוח ש״בַשָּׁמַיִם הִיא״.

קחו אחריות, היא אומרת. תפסיקו לברוח.

״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״, אומרים לנו הכוהנים.

לקחת את המשימות האלה של בטיחות,

של זהירות, של אהבה בין בני זוג,

משימות גשמיות ויום יומיות

ולהבין שזה - עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ.

זה "לעשות שלום עם התפקיד שלי".

לסיכום, זה לא פחות מאשר קדושה

לתת שיקולים כבדי משקל

לכובד המשקל הפיזי של אנשים;

כמה קילוגרמים הטריבונה הזו יכולה לשאת?

ונכון, ארון העדות, באורח נס (וכמה ניסים היו לנו!)

נושא את נושאיו,

אבל זה בתנאי שהם נושאים באחריות.

היו המון ניסים, אבל אנשים גם שמרו על עצמם

ורצו למרחבים ממוגנים.

וזאת כׇּל הַתּוֹרָה עַל רֶגֶל אַחַת, אחרי מתן תורה.

קוראים לזה "סִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא" -

ה׳ מסייע למי שמחליט

שהוא נושא באחריות.

למי שעושה מהאחריות - נושא.

אז ה׳ יישא איתו,

שנאמר...

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ

וְיָשֵׂם

לְךָ

שָׁלוֹם.

בשורות טובות. רק בשורות טובות.