טור מטלטל: אם היית במירון או בקרלין ברגע האסון, מה היית עושה?

עייפה נפשי להורגים. זה המשפט היחיד שאפשר להגיד בימים שכאלו. הנפש עייפה ומתקשה להכיל קצב כזה של אסונות בזה אחר זה ובקנה מידה שכזה. עוד לא הספקנו לעכל את הפצע הפתוח על 45 הרוגי מירון, וכבר אש הוצתה מדרום ומצאה קוצים והבעירה את כל ארץ ישראל ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. אנחנו עדיין באמצע להחזיק ראש ולתמרן בין האזעקות והמטחים לבין ההתפרעויות וההצתות. והנה שוב! שוב מגיע שמועה של אסון כזה מחריד בכניסת החג הקדוש ביותר, ובשעות המרוממות ביותר, ובקהילת קודש שכזו. קול בת ציון תתייפח תפרש כפיה, אוי נא לי כי עייפה נפשי להורגים.

והפעם זה היה קרוב לאמא. קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. רחל אמנו כל הזמן מחכה לגאולה השלימה. היא יודעת שאבא שבשמים הבטיח לה ששבו בנים לגבולם והיא כל הזמן עומדת דרוכה ומחכה לזה. היא יוצאת מידי ערב יום טוב מקברה וניצבת על אם הדרך לכיוון ירושלים בתקווה שהנה. עוד מעט שוב נראה את המחזה המרנין של עולי הרגלים "מה יפו פעמייך בנעלים.." והיא עמדה שם השנה בערב חג השבועות וחיכתה לנו והמתינה לנו. וש... ש... שקט! שום דבר! היא בכל זאת המשיכה לחכות לנו שם בחלון כמו אמא דואגת ומקווה שאולי בכל זאת עוד רגע הם יופיעו. אבל לא! ולא זו בלבד. רחל לפתע צופה לעבר הגבעה הסמוכה של בנה הנמשל לזאב.. והיא שומעת משם קול שבר של קול בת ציון תתייפח. וקול ההתייפחות מצטרף ל-45 אמהות נוספות שגם הם שיכלו את בניהם בתקופה האחרונה. רחל פונה ימינה ושמאלה לבדוק מה קרה. ומה היא רואה לנגד עיניה??? רק מטחי טילים ויירוטים מכל כיוון, והתפרעויות והצתות של בני הדודים.

ואז רחל מבינה ש... שכנראה... כנראה שלא! ואז רחל פורצת בבכי נורא וכל כלל ישראל איתה: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו". איפה אתם בני? איפה השמחה? מכם והלאה. איפה אתם?

זה לשון המדרש באיכה (א' נ"ב): "'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: 'לשעבר הייתי עולה וסלי ביכורים על ראשי ועכשיו? אדדם! דמומה עולה. דמומה יורדת. לשעבר הייתי עולה בשירות ובזמירות בקול רנה ותודה המון חוגג ועכשיו בוכה עולה. בוכה יורדת. (כמה לוויות היו בשבועות האחרונים בירושלים בפרט, ובשנה האחרונה בכלל) אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי".

רחל אמנו שכידוע מייצגת את השכינה הקדושה שבליל שבועות כולנו ניעורים בשביל לקשט אותה כביכול בכ"ד קישוטי כלה של כתבי הקודש. כדי שעד הבוקר תואר כלה מאוד נתעלה ותהיה מוכנה לקראת החופה של מעמד הר סיני. הרי בשנה זו השכינה הקדושה היתה עסוקה בבכי תמרורים. שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. השכינה הקדושה היתה עסוקה בליל עצרת זה בקישוטים מסוג אחר. בקישוטים של הרצאת דמים. אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה. השכינה הקדושה היתה עסוקה בדברי גירות שאמרה נעמי לרות: "אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם".

כלל ישראל קיבל מכה אנושה באסון מירון

המדרש שם ממשיך ואומר: "'פרשה ציון בידיה' - ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: 'משל למלך שהיה לו בן. והמלך היה מכה את בנו על חטא שהוא עשה. והבן מצדיק אותו: 'כן, אבא, חטאתי לפניך'. ושוב אבא ממשיך להכות אותו על עוד חטא, ושוב הבן מסכים: 'אמת עשית'. ושוב אבא ממשיך להכות את הבן. והבן ממשיך להצדיק אותו על כל מכה נוספת. עד שבשלב מסוים הבן הגיע לאפיסת כוחות. ואז כשאבא שוב היכה אותו. הבן כבר לא יכל לדבר! הוא רק הרים את הידיים וסימן לאבא: 'כן. אני מרים ידיים!' די. כעת אני מודיע על כניעה. כך הקדוש ברוך הוא הוה מייסר לירושלים והות אמרה חטית, עד 'פרשה ציון בידיה צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי'".

זו התחושה כעת! כלל ישראל קיבל מכה אנושה באסון מירון. הבנו שה' מדבר איתנו. הצדקנו דין שמים. כולנו התעוררנו. אבל ה' המשיך להוכיח אותנו עם כל ההתפתחויות הביטחוניות המדאיגות. שוב הנהנו בראשינו וקבלנו. שוב הבנו שה' רוצה לטלטל אותנו. אבל עכשיו שוב. שוב מכה שכזו. די! פרשה ציון בידיה! רבש"ע: אנחנו כבר לא מהנהנים בראש ומסכימים. אנחנו כבר במצב של הרמת ידיים. אנחנו מרימים דגל לבן.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אנא ה'. תגיד לנו מה אנחנו צריכים לעשות. הידיים שלנו למעלה! מחכות להוראה ממך! תן בלבנו לעזוב דרך רשע וחיש לנו ישע. תגלה לנו מה אתה יתברך רוצה שנתעורר.

עברנו שנה תמימה של קורונה על כל השלכותיה. סו"ס חוזרים לשגרה. סו"ס הגיע ל"ג בעומר. ההזדמנות הראשונה שלנו לחזור לאירוע ציבורי שאחרי הקורונה ובום! התערבבה השמחה. סו"ס מגיע חג השבועות ועם ישראל נוהג ללכת לכותל. ובום! דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. אסונות מכל כיוון. זה הרי ברור שאתה יתברך רוצה לעורר אותנו. אנא. תגלה לנו כיצד לשוב אליך. שובנו אלוקי ישענו והפר כעסך עמנו. הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך.

מוכרחים אנו לעשות בלאו הכי חשבון נפש מה זאת עשה אלוקים לנו. לפניך הרהורים בנימה אישית. מה ה' רוצה לעורר אותי? לא אותו! אותי??

כעת זה סופי. הקב"ה מדבר איתנו. מי שעדיין לא קולט את זה הוא סובל מלקות תקשורתית. זה הרי זועק עד לב השמים. הקב"ה רוצה לטלטל אותנו. הקב"ה מדבר איתנו. אבל מה? מה הוא יתברך רוצה? זו הבעיה הגדולה. זה הסיפור.

כאן חשוב להדגיש שהקושי שלנו להבין מה ה' רוצה לעורר אותנו, הקושי הזה מתחלק לשני חלקים שונים: דבר ראשון: עצם הקושי באבחון. שאנחנו באמת לא לגמרי מצליחים לזהות ולהצביע על הנקודה מה בדיוק ה' רוצה לאותת לנו. זו בעיה אחת. אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה השניה היא הפוכה במאה שמונים מעלות: אנחנו דווקא יודעים טוב מאוד להצביע על הנקודה. כל אחד מאיתנו יודע טוב מאוד מה השני צריך להתחזק ולא אני! (זה לא יאומן עד כמה שזה ככה. כל מי שתשאל אותו למה קורים אסונות הוא יענה משהו. והמכנה המשותף בין כולם שזה משהו שאני בסדר בו והשני צריך להשתנות...)

אז הנה, פה הסיפור הגדול: להבין את הנקודה מה ה' רוצה לעורר אותי ודווקא אותי. ולא להצביע על אחרים. כי... כי זה לא נכון. ה' לא רוצה לעורר אחרים, אלא אותי!

אגב: גדול בישראל שבאמת נקי מכל נגיעה וגם אוחז בשלימות. הוא כן יכול להציג עמדה של השקפה כללית ולהגיד מה לא בסדר אצל כלל ישראל. אבל לא אנחנו.

זה כבר ממש זועק שהקב"ה זועק לנו שנפסיק לדרוך אחד על השני

אחרי האסון במירון היה גדול אחד בישראל שאמר שלפי אופי והצורה כיצד התרחש האסון במירון. יש פה סימנא מילתא שזה אומר לנו שנקודת החטא שלנו שאנחנו דורכים אחד על השני.

מה נעשה שאנחנו כבר אוחזים באסון השני. וכעת, אחרי שהאסון השני. גם הוא קרה פחות או יותר באותו אופי וסגנון. כעת כבר ניתן לומר שזה ממש בבחינת "ועל השנות החלום אל פרעה פעמיים כי נכון הדבר מעם האלוקים.." כשאותו סגנון ואופי של טרגדיה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם של מפולת של אנשים אחד על השני כאן יש כבר דברים הניכרים. זה כבר ממש זועק שהקב"ה רוצה להגיד לנו שנפסיק! שנפסיק לדרוך אחד על השני.

כשמתפרצת מחלוקת במגזר מסוים או בישיבה מסוימת. דווקא מי שנמצא בתוך הקלחת בעצמה. יתכן מאוד שדווקא הוא הכי פחות אשם מכולם. כי הוא מסכן. הוא נקלע לזירה! סוף סוף יש פה איזה ויכוח מר, והוא נמצא באחד הצדדים. ובפרט, בפרט שאני אגלה לך סוד כמוס: בניגוד למה שמקובל לחשוב: תדע לך שמי שנמצא בתוך מחלוקת הוא לא נהנה מהחיים! הוא סובל! הוא חי באווירה עכורה. והוא משלם על זה מחירים יקרים.

נו, אז על מי התביעה הגדולה???

על קהל הצופים, שיושבים רגל על רגל ונהנים מהחיים שמלאכתם נעשית ע"י אחרים.

הם צופים מהצד ורואים איך שני יהודים. אחד דורך על השני. כן. אני ואתה. דווקא אני ואתה שאנחנו נקיים לגמרי מכל נגיעה. אנחנו לא נמצאים בשום צד במחלוקת. ואנחנו רק יושבים בתיאטרון וצופים בהצגה בחינם. אנחנו פה הסיפור, לא הם!

הם דורכים אחד על השני כי הם נמצאים בתוך כאוס! הם נמצאים בתוך סיטואציה מאוד לא נעימה שאף אחד לא מהם לא היה רוצה להיקלע לשם. אבל אני ואתה? למה אנחנו נהנים מהזוועה הזו? למה אנחנו נהנים מה'אקשן' הזה? עלינו התביעה הגדולה!

זו תובנה מפתיעה מאוד. עד היום חשבתי שכשיש מחלוקת במגזר מסוים התביעה היא עליהם ואני לא צריך לתת להם מוסר. כעת אני חושב בדיוק הפוך. להם אני לא צריך לתת מוסר כי להם יש ויכוח. ואילו התביעה היא עלינו! למה אתם נהנים לראות יהודי זורק סטנדר על חבר שלו?

תבין, כששני אנשים מתווכחים יש פה שני בעלי דינים. אם הם יבואו לבית דין. בית דין חייב לקבל אותם ולשמוע את כל הטענות שלהם כי יש פה סוגיה של טוען ונטען. זה נורמלי. זה מעוגן במשפטי התורה.

אבל אז, כשהם נכנסים לדיון בבית דין. פתאום האב"ד רואה שנשרכים מאחוריהם עוד איזה אלפיים איש נוספים שגם הם נכנסים לדיונים. האב"ד ניגש אלי ושואל אותי: 'סליחה אדוני. מי אתה? בשביל מה באת לכאן? מה אתה קשור לכאן?'

אני עונה לדיין: 'מה. הרב לא יודע? יש פה תיאטרון בחינם. באתי לראות איך אנשים דורכים אחד על השני'. ואז אני עוד נאנח בשברון לב: 'מה, הרב לא יודע שכל האסונות בתקופה האחרונה - הכל בגלל השנאת חינם שיש כאן? אז הנה באתי לראות. באתי לראות איך כעת ועכשיו מייצרים את השנאת חינם שמביאה את כל האסונות...'

איך אפשר ליהנות מלראות יהודי דורך על השני?!

מה בית הדין יענו לי על כזו תשובה? הוא יזרקו אותי מכל המדרגות ויגידו לי: 'אדוני היקר, דווקא שני האנשים האלו באו לכאן ביושר. יש להם ויכוח מר ומותר להם להציג את הטענות שלהם (כל זמן שזה בכפוף לקווים האדומים של דין תורה) ודווקא אתה? אתה הצופה מהצד שנהנה לראות איך אחד שופך את דמו של השני. אתה פה הבעל מחלוקת. אתה אשם באסונות. דווקא לא הם.

עד לפני שבועיים הייתי בטוח שאסונות באים בגלל שאנשים דורכים אחד על השני. אז זהו, שלא! האסונות באים לא בגלל שאנשים דורכים אחד על השני. אלא בגלל שאנחנו צופים מהצד ונהנים לראות יהודי אחד דורך על השני.

מה, גם במירון ישבנו רגל על רגל וצפינו בשעשוע איך אנשים דורכים אחד על השני? מה, אם היית שם בבית המדרש בקרלין בשעת מעשה והיית רואה איך אנשים נופלים אחד על השני, גם שם היית מחכך ידיך בהנאה, הו, איזה אקשן?

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

אז כן, ה' רוצה לעורר אותנו שנפסיק לצפות בסרט הלא סימפטי הזה. שנפסיק ליהנות מזה שאנשים לפעמים דורכים אחד על השני. דווקא אלו שדורכים אחד על השני. דווקא אותם הייתי משאיר כעת מחוץ לתמונה. (אם הם רוצים להכניס את עצמם לתמונה זה עניין שלהם. זה חשבון נפש אישי שלהם).אני יודע כעת שה' רוצה לעורר אותי ולא אף אחד אחר. שאני אפסיק להיות צמא דם ולשבת בתיאטרון הזה בחינם.

אני חושב שלא צריך לפרט יותר מידי את התכונות שלנו. אבל אין לך תענוג יותר גדול מלראות איך שנים ממגזר השני כותשים אחד את השני. אני עומד מהצד. זה גם לראות סרט וגם לא לשלם עליו מחיר. ועל כולנה! ככה אני גם  יכול להאשים אותו בכל הצרות של כלל ישראל. רק שלא יפסיק. שימשיך לספק לי את האקשן...

אני אולי מטיח את זה בבוטות ובחדות חסרת רחמים, אבל תסכים איתי שאחרי האסונות הגיע הזמן להתעורר באמת. תחשוב על זה.

הקב"ה הפגיש אותנו בשבועות האחרונים עם מחזות זוועה של אנשים שדורכים אחד על השני. והפעם לשם שינוי אף אחד מאיתנו לא נהנה מהחיים. אף אחד לא צפה מהצד ואמר. הו. איזה אקשן... לא! כשעמדנו מול מחזה טרגדי שכזה. כאן פתאום הבנו שזה לא צחוק. אז הנה! אבא שבשמים מטלטל אותנו ואומר לנו: זה לא צחוק! כשאתם נהנים לראות יהודי אחד דורך על השני. בשמים זה טרגדיה. שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ואתם שותים קפה ומנייעסים עליו. האדם הזה שאתם מטיחים בו בוץ - הוא גם בכלל חביב אדם שנברא בצלם ואתם נהנים מקלונו?!

אבא שבשמים לא אוהב שמדברים על הבנים שלו. הקב"ה מטלטל אותנו ותובע שינוי בנושאים שמסקרנים אותנו. תחפש לעצמך נושאים אחרים. אתה בן של ה'. אני אוהב אותך! אני לא רוצה שידרכו עליך. הרי אם חלילה וחס היית ברשימה השחורה של הרוגי מירון הייתי בוכה עליך... אם הערבים הרשעים היו עושים לך לינצ' הייתי מבכה עליך. אז בגלל שאתה חי זה סיבה להפסיד אותך?

נקודה למחשבה! תן משוב. תגיד לי שאתה מסכים איתי.