כשהאדם מתוודה על חטאיו – סופו להודות על התנשאותו

כתוב בפרשה, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ".

התורה מדברת על ענין של תשובה, וידוי. בזוהר הקדוש של הפרשה מופיע מאמר ארוך הנקרא 'מאמר התשובה',  "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח י"ג), מודה מלשון וידוי.

אומר רבי נחמן שכאשר האדם מתוודה ומפרש חטאיו, נמצא שהוא עורך דין לעצמו ו"אם יש דין למטה, אין דין למעלה!": "שֶׁנִּמְתָּקִין הַדִּינִין, אֲזַי הָרַגְלִין קַלִּים וַאֲזַי יְכוֹלָה הַשִּׂמְחָה לְהִתְפַּשֵּׁט שָׁם עַד שֶׁיְּרַקֵּד מֵחֲמַת הַשִּׂמְחָה, וּלְהַמְתִּיק הַדִּין הוּא עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם דָּן אֶת עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶה יָדִין וְיִשְׁפּט בְּעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר, אִם כָּך רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וִיתַקְּנֵם כָּרָאוּי עַל פִּי דִּין וּמִשְׁפָּט הַתּוֹרָה, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיק וּמְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה" (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', קס"ט).

אדם שסוטה מהדרך מושך עליו עצבות המושכת כבדות, עד שהרגלים כבדות וקשה לו לזוז והעצה היא שהאדם יעשה לעצמו משפט  ויבדוק האם הוא נהג כראוי או לא. "וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיק וּמְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה" מכיוון שהקב"ה מבין שאם האדם שופט את עצמו זה אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, וממילא יש לו תקווה ולכן מסוכך עליו.

כמו שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא ט"ז): "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאוֹתָם" וְהוּא בְּחִינַת: "אֵם הַבָּנִים". הַיְנוּ, כְּמוֹ שֶׁהָאֵם הוֹלֶכֶת תָּמִיד עִם בָּנֶיהָ, וְאֵינָהּ שׁוֹכַחַת אוֹתָם. כֵּן הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁכִינָה, הוֹלֶכֶת עִם הָאָדָם תָּמִיד. וְזֶהוּ (יִרְמְיָה ל"א): "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ"... וְלָכֵן בַּמֶּה שֶּׁפָּגַם יְתַקֵּן, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ י"ד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים", שֶׁיִּתְוַדֶּה תָּמִיד בְּכָל לִבּוֹ, "נֹכַח פְּנֵי אֲ-דֹנָי". אֲזַי, "וְשׁוּבוּ אֶל ה'", שֶׁיָּשׁוּבוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁפָּגַם אֶל שָׁרְשׁוֹ" (ליקוטי מוהר"ן קמ"א ע"ח).

הדיבור הוא גם הישועה וההצלה האינסופית המצויה בתוך האדם, ואפילו אם חס ושלום נפל אל מקומות המטונפים, נותר לעולם עם דיבורו, כלומר עם השכינה הנוכחת בקרבו.

הדימוי שר' נחמן נותן הוא "אֵם הַבָּנִים", הסוככת על בניה ונמצאת איתם אף בתוך טומאתם. גם בן שסרח לעולם יהיה נתון לרחמיו של אמו, שהרי כך הוא הטבע. כך גם השכינה, שהיא בחינת אם, נמצאת עם האדם בכל אשר יפנה. זוהי התקווה הגדולה לאדם החוטא והפושע שנפל למקום שנפל! כח הדיבור לא ניטל ממנו גם במקום שנפל, וממילא היכולת להנכיח מחדש את ד' בקרבו תמיד מצויה.

בשבת שובה אנו מפטירין בנביא הושע ונזכרים בדבריו המעוררים: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ד' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד, ב'-ג').

הווידוי מאפשר לאדם לפנות אל ד' בכל מקום שבו הוא נמצא. הווידוי איננו רק חובה כי אם זכות, הוא העירבון של האדם כי לעולם לא ייטוש אותו השם.

וידוי הדברים הוא חבל ההצלה, מפני שהוא משקף את העובדה כי השכינה לא נטשה את האדם גם בהיותו נפול במקומות המטונפים, ר' נחמן מרומם את הווידוי ממקום של דין למקום של גאולה והמתקה.