למה אתה קורא לתרנגולת – טהורה, ולצפרדע - טמאה?

אני לא מבין, כמה מבצעים אפשר לעשות על אותו מוצר? מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומות - לא הגיע הזמן למבצע חיסול עד גמר המלאי?

המצב כבר נהיה קטסטרופה. אתמול צעד יהודי בלוד, נטפל אליו שוטר ופקד עליו להתלוות אליו לתחנת המשטרה. היהודי התקומם ושאל מה הוא עשה, והשוטר השיב: "שום דבר. אני פשוט פוחד ללכת לבד"...

כולם בפאניקה, מבית ומחוץ. מישהו נכנס לחדר מוגן, נעל אחריו את הדלתות, ואז התחילו בומים חזקים. מסתבר שגם אשתו רצתה להיכנס, ומהלחץ היא נשארה בחוץ...

אבל לפחות הפעם מגבים אותנו בעולם. אפילו נשיא סודן לא נשאר אדיש לאזעקות שנשמעו בדרום תל-אביב, והזהיר: "נגיב בחומרה לכל פגיעה באזרחינו"... נַמַסטֶה, שֻקְּרַן, תודה לבבית.

בקיצור, השנה מירון לא היה מירון, שבועות לא היה שבועות, יהי רצון שגם תשעה באב לא יהיה תשעה באב. שנזכה לגאולה!

בינתיים, בואו ניקח אתנחתא עם פרשת השבוע ונשאף חיזוק למציאות הטרופה שאנו חיים בה.

* * *

התורה מספרת בפרשתנו, שבמשך שבעה ימים ניסה משה רבנו להקים את המשכן, אך בכל פעם הוא היה מתפרק. רק ביום השביעי הצליח משה להקימו ולהעמידו על תילו (רש"י, במדבר ז', א').

ובמדרש (במדבר רבה י"ב, א') אמרו: "כיון שנעשה המשכן, הלך משה והרכין אזנו במשכן; אמר משה: תאמר שיש בלבו של הקב"ה על ישראל (שמא כועס הוא על מעשה העגל) ... מיד פייסו הקב"ה שאין בלבו על ישראל כלום; אמר הקב"ה למשה: לשעבר הייתה איבה ביני לבין בני, אבל עכשיו, שנעשה המשכן - אהבה ביני ובין בני, שלום ביני ובין בני".

ובילקוט (ילקו"ש, תהלים רמ"ז תתל"ד) הובא עניין זה עם תוספת: "אמרו אומות העולם לבלעם: למה אמר הקב"ה לישראל שיקריבו קרבנות, ולנו לא? אמר להם: הקרבנות אינם אלא שלום,ומי שקיבל התורה, שהם (הקרבנות) כתובים בה, צריך שיקריב קרבנות, (אבל) אתם מתחילה פסלתם אותה, ועכשיו אתם רוצים להקריב?! מי שקיבלה - הוא מקריב!".

וצריך להבין: א. מפני מה חשקו אומות העולם כל כך להקריב קורבנות לה'?

ב. מה הקשר בין המשכן לשלום בינינו ובין ה'?

* * *

אימאם אחד נטפל לרב יהודי, ושאל: "הלוא בתורה שלכם כתוב "אַֽחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּֽת" (שמות כ"ג, ב'), יענו שהרוב קובע. אז אם ככה, למה אתם היאהוד לא מתאסלמים? הרי אנחנו הרוב בעולם, וזה מעיד על האיכות שלנו לעומתכם - המיעוט...".

כדרכו של יהודי חכם, השיבו הרב בשאלה: "אמור לי, המסגד בהר הבית מכוסה בזהב או בחול?".

"אתה לא מתבייש?", קרא האימאם בזעם, "מקום קדוש נכסה בחול?! ברור שהוא מכוסה בזהב!".

חייך הרב והשיב: "גם לדעתי הזהב חשוב מן החול - אף על פי שהחול מרובה ממנו בעולם. כי ככה זה, הכמות לא מעידה על האיכות. וזאת התשובה לשאלתך מדוע אינני מתאסלם".

זה היה עמוק בשביל ערבי, אבל בסוף הוא הבין.

באופן דומה, נטפל שייח' לרב אחר והתרברב: "אנחנו המוסלמים טהורים מכם, שהרי לפני התפילה אתם שוטפים רק את הידיים, ואילו אנחנו המוסלמים רוחצים גם את הרגליים!".

שאלו הרב: "תגיד, אתה אוכל תרנגולות?".

"בְּבַּדָּאי", השיב השייח'.

"ומה עם צפרדעים?", שאל הרב.

"מה בְּתְּאוֹם?", קרא השייח', "הצפרדע טמאה!".

שאלו הרב: "איך זה יתכן שלתרנגולת אתה קורא טהורה ולצפרדע טמאה?".

תמה השייח': "למה, אצלכם זה לא ככה?".

השיב הרב: "ודאי שלפי היהדות התרנגולת כשרה והצפרדע טמאה, אך פליאתי היא עליך, שהרי לדבריך השהייה במים היא שקובעת את הטהרה, ומאחר והצפרדע מצויה כל היום במים - לעומת התרנגולת שנוגעת במים רק מעט במקורה - את הצפרדע היה עליך לטהר ואת התרנגולת לטמא?". 

השייח' התבלבל מהשאלה, והרב התנדב לסייע לו בתשובה: "הרי לך, שכאשר השרץ טמא - כל המים שבעולם לא יטהרוהו...".

והשייח' כבר לא התרגש יותר מרחיצת רגליו.

* * *

חז"ל (במדבר רבה י"ב, י"ב) אומרים: "מתחילה לא היה לעולם אלא שתי רגליים - חסד ותורה - והיה (העולם) רותת. נעשה לו רגל שלישי, זה משכן, ומיד עמד".

מסביר המגיד מדובנא (משלי יעקב, כאן), שקודם מתן תורה היה העולם עומד על גמילות חסדים, ובקבלת התורה נוסף לעולם גם עמוד התורה, אך דווקא בשל כך נעשה העולם רופף, שכן בגין קבלת התורה החלו הבריות גם לעבור על מצוות התורה, ובשל כך התרבו החטאים בעולם. לפיכך היה צורך לייצב את העולם עם רגל שלישית, ולשם כך נבנה המשכן - שעל ידי הקרבנות שהוקרבו בו התכפרו עוונות הדור.

כעת נבין את שיח האומות ובלעם על הקורבנות.

האומות סברו שהקרבת הקורבנות הינה עבודה בפני עצמה. לפיכך תמהו מדוע לא ציוום ה' להקריב לו קורבנות. על כך השיבם בלעם, שכל מטרת הקרבנות רק להשלים את החוסר שנגרם כתוצאה מעוונות הדור ולתקן העולם, לפיכך רק ישראל במעלתם שקיבלו את התורה, הם לבדם צוו על עבודת הקורבנות.

יאמר לשבחם, שהם קיבלו את דבריו מבלי לשרוף בתי כנסת, ובלי להקריב יהודים על מזבח הלינץ'. מסתבר שפעם גם החיות היו מתורבתות יותר...

נראה כי הפלסטינים צריכים לבכות את מותו של בלעם - האימאם המחונן. אילו הוא היה חי בימנו, הוא היה מיטיב להסביר להם מדוע אין להם מה לחפש בירושלים, שהרי הקב"ה מחפש בני אדם שיקריבו לו קרבנות - לא חיות שישחטו בהמות...

לענייננו. הקרבנות הרבו שלום בינינו ובין ה' על ידי כפרת עוונותינו, אך זכרו נא, שבידנו להרבות שלום בכל העולם כולו - גם אחר שחרב המקדש - על ידי לימוד תורתנו הקדושה!!! (ראה ברכות סד).

וזאת למודעי, שבלי לימוד התורה - לא די שאיננו מרבים שלום בעולם, אנו מאבדים את ייחודיותנו.

כך לימדנו אדם הראשון, שאמר: "אני נאה להיקרא 'אדם' - שנבראתי מן האדמה" (בר"ר רבה י"ז, ד').

ותמוה, הלוא האדם הוא הנשמה (של"ה, משפטים אות כ"א), אז מדוע נקרא הוא על שם גופו שנברא מהאדמה?

התשובה: כדי שנזכור, שאמנם ניתנה בנו נשמה, אבל בלי לימוד התורה הרינו סתם "אדם" - חתיכת בוץ מאדמה... (הרב שלום כהן שליט"א).

ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.