פרשת נשא לאור המהר"ל: מדוע הנזיר אינו גוזר את שערו?

הנזיר אסור באכילת ענבים ושתיית יין, אסור לו להיטמא למתים ועליו לגדל פרע שער ראשו.  

כך נאמר בתורה (במדבר ו', ה'-ח'): "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר אלהיו על ראשו. כל ימי נזרו, קדוש הוא לה"'.  

בפסוקים אלו נאמר פעמיים כי חלה קדושה על הנזיר: "קדוש יהיה" ושוב "קדוש הוא". מדוע הכפילות? רש"י מבאר כי כאשר נאמר בפעם השנייה "קדוש הוא לה'" – הדברים מתייחסים לגופו של הנזיר, ומחמת  קדושת הגוף אסור לו להיטמא למת "זו קדושת הגוף מלהיטמא למתים". לעומת זאת כאשר נאמר בפעם הראשונה "קדוש יהיה" מתייחסת הקדושה אל השיער שלו ומכאן החיוב "לגדל פרע שער ראשו".  

מקור הדברים בדרשת חז"ל (ספרי במדבר כ"ה): "קדוש יהיה זו קדושת שער. אתה אומר זו קדושת שער או אינו אלא קדושת הגוף? כשהוא אומר 'קדוש הוא לה'' הרי קדושת הגוף אמור. הא מה תלמוד לומר 'קדוש יהיה' זו קדושת שער".  

נשאלת השאלה: מדוע ולמה חלה קדושה על שערו של הנזיר? אפשר להבין שהנזיר עצמו מחיל עליו קדושה מכוח התנזרותו מדברים גשמיים. אבל, למה ששיער יהיה קדוש? איזו קדושה יש בשיער?  

הנזיר חוטא והשיער - קדוש

השאלה מתעצמת עת שמעיינים בגמרא במסכת תענית דף י"א עמ' א' בה מצינו מחלוקת קוטבית בין שמואל לבין רבי אלעזר האם הנזיר הוא קדוש, או דווקא חוטא שכן הזיר עצמו מדברים שברא הקב"ה לכבודו.  

שמואל סבור כי הוא נקרא חוטא ועל כן בסוף נזירותו הוא מביא קרבן חטאת, שנאמר (במדבר ו', י"א): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא".  

באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין.  

רבי אלעזר אומר כי הנזיר נקרא קדוש שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". שואלת הגמרא כיצד אומר שמואל כי הנזיר נקרא חוטא, שעה שהכתוב קורא לו קדוש? מתרצת הגמרא כי הפסוק אינו מיחס קדושה לנזיר אלא - לשיערו.  

מכאן עולה כי גם מי שסובר שאין קדושה בנזיר עצמו, והוא אף נחשב חוטא, מסכים כי השיער של הנזיר קדוש הוא. הכיצד?  

שיער הנזיר כחוט המקשר את האדם לקב"ה 

קדושת השיער מגיעה לדרגה עליונה ובעת שהנזיר מסיים את נזירותו הוא מקריב קרבנות כאשר חומר הבעירה שעל המזבח הוא - השיער שנגזז מן הנזיר. כך נאמר (שם שם, י"ח): "וגילח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים". נמצא שהשיער הוא כמו עצי המערכה שעל המזבח.  

יתירה מכך מצינו בביאורו של רש"י לפסוק בשיר השירים (ז', ו') "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, מלך אסור ברהטים". רש"י שם מפרש כי הפסוק מתייחס לנזירות: "ודלת ראשך - קליעת שערות נזירייך נאה כקליעת ארגמן". את המונח מלך אסור ברהטים מבאר רש"י "שמו של הקב"ה קשור בתלתלים, שנאמר (במדבר ו', ז'): נזר אלהיו על ראשו". 

כלומר, השיער של הנזיר הוא מעין חוט שיוצר קשר בין האדם לבין שמו של הקב"ה.  

מה פשר הדברים הטמירים והנשגבים הללו?  

גידול השיער לשם גילוחו

בנזירות יש סתירה. מצד אחד היא מתחילה בציווי לגדל את השיער פרע. מצד שני, עם תום ימי הנזירות יש מצווה לגלח את כל השיער ולהקריבו לה'. מהי המטרה, לגדל או לגלח? יתירה מכך, בגמרא במסכת נדרים דף ט' עמ' ב' מצינו: "אמר שמעון הצדיק... פעם אחת בא אדם אחד, נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלא מים מן המעיין והסתכלתי בבבואה שלי. פחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה (לשון שבועה) שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונישקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל". ובכן, אם מטרתו של נער זה הייתה להימנע משיער יפה כדי להתגבר על יצרו, יכול היה לגלח את שיערו מיד. מדוע היה הנער צריך לעבור תהליך של גידול השיער כנזיר בטרם שיגלחו לה'?   

מגיד שהנזירות בראש 

השיער הקדוש של הנזיר הוא חלק מהתמקדות בראשו של הנזיר, שהוא גולת הכותרת של נזירותו.   

מגיעים הדברים לכך שאם הנזיר נטמא, נאמר על כך בתורה (בפסוק ט') "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו...". כלומר, הפסוק אינו מתאר את טומאת הגוף, או את טומאת הנזיר בכללותו, אלא את טומאת הראש. בדומה לכך נאמר שם (פסוק י"ח) "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שיער ראש נזרו ונתן...". משמע כי הנזירות מתבטאת בראש. ואכן, בספרי זוטא מצינו: "כי נזר אלהיו על ראשו, מגיד שהנזירות בראש". למה בראש?  

נזירות מלשון נזר מלכות 

האבן עזרא מבאר את הפסוק (במדבר ו', ב') "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" -  

כי למונח נזיר שתי משמעויות:  

משמעות אחת היא פרישה והיבדלות, כפי שנאמר (ויקרא כ''ב, ב'): "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל". הנזיר פורש מתאוות גופניות.  

המשמעות השנייה היא, מלשון נזר, כלומר "כתר" על ראשו.  

האבן עזרא מעדיף את המשמעות השנייה, לאור לשון הפסוק "נזר אלהיו על ראשו", והוא מבאר כי הנזיר נקרא מלך ונוטל עטרה וכתר מלכות, שכן "כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם, והמלך האמתי שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חפשי מן התאוות".  

למה יש לנזיר כתר? 

המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על מסכת סנהדרין דף ק' עמ' א' מבאר כי "כל כתר יש בו שני דברים". החלק האחד עוטף את ראשו. והחלק השני - נמצא מעל הראש ומתנשא אל על.  

הכתר מבטא אפוא תכשיט לראש, שהוא משכנה של הדעת, ויש בו חלק השואף למעלה ומראה כי אדם זה שואב ממקור עליון. הכתר חופף על ראשו של המלך כדי לבטא את היותו מורם מעם. בדומה לכך הנזיר אף הוא מורם מעם, שכן הוא נבדל מהמון העם בקדושתו ובפרישותו. 

ובלשון המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על מסכת סוטה דף י' עמ' א' ביחס לפסוק "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", כי "הראש הוא כלי ששם ההכנה לקבל קדושת הנזיר, ולכך כתוב 'כי נזר אלוהיו על ראשו', ועוד כתיב 'וקדש את ראשו ביום ההוא', והוא כמו הכתר. והמלך שיש לו הכתר הוא נבדל מכל העם, לפיכך אצל הנזיר כתיב 'כי נזר אלוהיו על ראשו', כי הקדוש הוא נבדל בקדושתו משאר הדברים שאינם קדושים, ויותר מזה הנזיר שהוא פרוש מתאוות גופניות, שכל בני אדם הם בעלי גוף, וזה נבדל מן העולם, פרוש מן היין שהוא תאווה לעיניים". 

הראש משכן כוחות השכל 

המהר"ל ממשיך ומבאר מדוע תלויה הנזירות בראשו של הנזיר: "מפני שהראש - שם משכן כוחות השכל הבלתי גופניות, שראוי להם הקדושה, שכאשר הוא נבדל מן הגוף, הכוחות הבלתי גופניות מקבלות קדושת אלוקים וזו קדושת הראש". כלומר, החלק הרוחני והמופשט שבאדם הוא מקור קדושתו. כוח ההפשטה הרוחני של האדם נעוץ בראשו. מכיוון שכך, ברור כי הראש נעשה קודש, והוא נשוא הנזירות ותכליתה. הנזר שמגיע לאדם זה מופקד על ראשו, לבטא כי בפנינו אדם עם שאר רוח, שהשליט את ראשו וכוחו הרוחני על תאוותיו הפיסיות.   

איסור גזיזת השיער כביטוי למעלת הרוח על הגוף 

המהר"ל מבאר כי מכיוון שהראש הוא עיקר הנזירות, הרי שמכך נגזרת קדושת שערו של הנזיר, שהרי השיער בוקע מן הראש, ומה שנובע מקדושה - קדוש הוא.  

"ונאסר שער ראשו להשחית אותם, מפני שכל דבר קדוש אינו בעל הפסד ולכך אסור להשחית אותם".  

בספר החינוך מצווה שע"ד מבואר כי האדם הוא ברייה שיש בה שילוב בין גשמיות ורוחניות ויש מלחמה תמידית ביניהם. הנזיר איתר את שביל הזהב ביניהם והשליט את שכלו על תאוותיו, לכן הוא מכתיר את ראשו בכתר נזירות וזהו איסור גזיזת השיער. השיער שהנזיר מגדל פרע מבטא אפוא את שלטון השכל על תאוות הגוף.  

ובלשון המהר"ל: "וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו, בהניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השער, כי בזה ייכנע היצר ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו וכבוד ה' ישכון עליו, ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה שלא תמעט באדם עבודת שכלו מחמת שתוף החומר שבו".  

הנזיר לא לוחם בגוף אלא מקדשו

בהתאם לכך מובנים דברי הגמרא במסכת נדרים אודות הנער שיצרו גבר עליו כשהביט בבבואה של פניו וראה כי יפה הוא. אילו היה הנער גוזז את שערותיו מיד, הוא היה מדכא את יצרו, אך זו בריחה בעלמא מן הבעיה ואין בה השלטה של השכל על הגוף. זו דרכם של נזירים גויים הרואים בגוף אויב שיש לדכאו. הנזיר שבתורה אינו רואה בעולם הגשמי אויב, אלא כלי לקדושה. הנזירות מקדשת את השיער ואינה לוחמת בו. הנזיר אינו מדכא את המרד במלך אלא מתקן את סיבות המרד ומשליט את המלכות גם על המורדים. הנזיר לא לוחם בגוף אלא מקדשו.  

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי הנזיר עובר תהליך שבו אדם משליט את הדעת על הגוף. שיער הנזיר הוא כתר לראשו של אדם שהוא משכן הדעת. לכן, השיער הופך קדוש. רק עם סיום הנזירות, מוריד האדם את הכתר מראשו ומגלח את שערו. אך השיער הזה שהעלה אותו לגבהים - הוא משכן לקדושה ומשמש כחומר הבעירה על גבי המזבח, בבחינת "מלך אסור ברהטים". 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט