ביום שאחרי - הפסקת אש עם המלחמה הפנימית

סוף סוף שקטו רעמי היירוטים והאזעקות העולות ויורדות כשאיתן, כמו בדואט מושלם, מפלס החרדה העולה ויורד...

ורגע לפני שנצנח שוב לשגרה ונתמכר לניחוח הישנוני והמתוק שלה, נעצור לבחון את הסכמי הפסקת האש עם הלחימה הפנימית.

יש שירימו גבה וישאלו, איזו מלחמה פנימית? המלחמה היא בכלל בין צה"ל לחמאס... בין יהודים לגויים, בין יהדות לאסלאם, הר הבית, ועוד שלל כותרות.

אז זהו, שלא, לא רק.

המציאות שבחוץ היא מראה למציאות הפנימית שלנו. תפקידה להעיר ולעורר אותנו להתבונן במציאות הפנימית. היא מהווה עבורנו כמן פנס קסם שמכוון את הפוקוס לעיקומים הדורשים יישור, לכאבים המצפים לאור, לחסרים השואפים להתמלא באהבת ה' אינסופית.

ר' נחמן כותב שבכל אדם קיימת בחינת שבעים אומות המתגוששות ביניהם.

האדם – עולם קטן – מכונה בזוהר הקודש "זעיר אנפין", וכשבחוץ משתוללת מלחמה, היא קוראת לך לצלול פנימה ולראות את המלחמה הפנימית. את הנפרדות הקיימת בתוכנו.

הנשמה שואפת לאיחוד עם הבורא. הבריאה כמהה לאחדות. הנפרדות מהווה את שורש כל הכאבים, בגוף ובנפש. המילים המלוות אותנו השכם והערב, ואתם גם ניפרד מהעולם - שמע ישראל... ה' אחד!!!

ואז מגיע "ואהבת"... האהבה הממוססת באה אחרי הייחוד עם האחד והיחיד.

מלחמה מבטאת נפרדות. הנפרדות לובשת ופושטת צורות רבות. אחת מהן – פחד.

פחד הוא תוצר של נפרדות - שיש כוח או גורם בחוץ שיכול להזיק לי או לפגוע בי. כאילו יש כוח חיצוני שמופקד עלי, שאני חסר אונים מולו.

התחושה הזו, כל עוד אנחנו נעים בתוכה, או גרוע מכך, בורחים ממנה, מכחישים, מפחדים מהפחד... מרחיקה אותנו מד'. מפרידה וחוצצת בינינו לבינו. בין התחושה הוודאית, החוויה המוחלטת, שהוא ורק הוא משגיח עלינו. ברצותו מחיה וברצותו ממותת. אין עוד מלבדו!

הנטייה הטבעית, ההישרדותית, היא לברוח מהפחד. רובנו בורחים להסחת דעת, להתמכרויות. יש שימצאו פורקן באוכל, יש בתפקדנות יתירה, יש בהתמרה של הפחד לכעס על העולם וברואיו, ועוד מגוון תצורות התמרה של הפחד.

כל אלו מונעים מאתנו חיבור לקודשא בריך ושכינתיה.

כדי להגיע לאיחוד, לחיבור, ל"מנוחת נפש הבוטח", כלשון החזון אי"ש, שומה עלינו להתבונן, להעז ולפקוח עיניים ישירות מול הפחד, לנשום ולהרגיש אותו בגוף, לחוש את הרטט, הפעימות המואצות, את הכאב הלופת בחזה. כן, לשהות שם, לא לברוח, לא לסגת, זה הקרב האמיתי על החיים שלנו! ואז, "והתבוננת על מקומו - ואיננו" (תהילים ל"ז, י') - הפחד מתמוסס, לא יכול עלינו, ובמקומו באה ידיעה פנימית עמוקה, התמוססות לזרועותיו של הבורא, שהוא ואין בלתו אחראי עלינו, ואין שום כוח לשום גורם לפגוע או להזיק. הכל ממנו, בהשגחה מדויקת.

ההסכמה לשהות בפחד, לנשום, להתבונן בו במבט על, מחזירה אותנו הביתה... למקדש הפנימי שבנו, לקודש הקדשים שלנו. אוסף את רסיסי הנפש שהתפזרו ונפרדו, אוסף אותנו בחמלה מתוקה לחיקו של הבורא. משיב את האבידות הפנימיות, מחזיר את החיילים האבודים הביתה ומעניק לנו את תחושת השלום, השלמות, עם עצמנו, עם נשמתנו, עם הקב"ה.

או אז, הפחד מפנה את מקומו ל"יראה" – י'-ראה – במקום הפחד, אנו רואים את יד ה'. חווים את הנוכחות שלו בתוכנו, מפעימה בנו חיים רגע רגע. יראת ה' היא חיים מתוך ראיית ה'. בכל רגע נתון. אז אין מקום לפחד, רק ליראתו ואהבתו יתברך.

אז קחו לכם כמה רגעים של שקט. נשמו עמוקות, צללו פנימה למפגש עם הפחד, עם הנפרדות, התבוננו כצופים מהצד בסרט של חייכם, הרגישו את הפחד העולה, המציף. תנו לזיכרונות ולתחושות לעלות, נשמו אליהם, ותנו לאור ה' להרחיב, לחבר, להאיר. "ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס"ה). ואז "והיתה יראת ד' על פניכם"! (ע"פ הפסוק בשמות כ', ט"ז).