במחשבה תחילה לפרשת נשא: שלושה מכתבים מסתוריים שניסו להציל מפעל

"אתה מודה באשמה?", שואל השופט את הנאשם לאחר הקראת כתב האישום.

"אני לא יכול להודות, כבודו", משיב הנאשם.

"מה זאת אומרת 'לא יכול'?", מתקצף השופט. "אתה אשם או לא?".

"הקשבתי כמוך לטענותיו של עורך הדין שלי", משיב הנאשם. "הוא הצליח לשכנע אותי שבכלל לא גנבתי"...

* * *

על הפסוק "איש איש כי תשטה אשתו" המופיע בפרשתנו, דורש ריש לקיש בגמרא (סוטה ג): "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

פירוש הדברים, שכאשר אדם חוטא - רוח שטות משתלטת עליו וגורמת לו לחטוא. לפי דבריו של ריש לקיש יש להבין: כיצד שייך להעניש אדם על חטא שעשה, אם בזמן שעשה את החטא הוא היה "לא שפוי זמנית"?!

"אם תיקלע לצרות", הורה עוזי, מנהל חברה גדולה, לאיציק, מחליפו בתפקיד, במסגרת חפיפה בהעברת הניהול ובנתינת עצות טובות מניסיונו לניהול המפעל, "תפתח את המכתב הראשון". המנהל הפורש הושיט למנהל הנכנס שלוש מעטפות סגורות. על כל אחת מהן צוין מספר.

"אם אחרי שיישמת מה שכתוב במכתב הראשון עדיין יש צרות", המשיך המנהל, "פתח את המכתבים הבאים בתור ותפעל לפי ההוראות".

זמן מה התנהלה העבודה במפעל על מי מנוחות. ואז התחילו החריקות.

איציק פתח את המכתב הראשון שקיבל מקודמו בתפקיד. "אם יש בעיות", כתב עוזי המנהל לשעבר, "תאשים את הקודם לך בתפקיד (אני). תסביר שהניהול הכושל שלו הוביל את המפעל למקום שבו הוא נמצא כיום, ואתה מנסה להחזיר את המפעל לחוף מבטחים".

דירקטוריון החברה קיבל את טענתו של איציק. עוזי כבר עזב את התפקיד ולא ניתן היה לנקוט נגדו בהליכים משמעתיים. 

חודשים מספר חלפו. המפעל שוב נקלע לקשיים ואיציק לא ראה מוצא מהסבך. ברגע של ייאוש הוא נזכר: המכתב השני!

בידיים רוטטות פתח איציק את לשונית המכתב השני בתקווה שימצא בתוכו עצה טובה.

במכתב הופיעה שורה בודדת: "אם אתה שוב נמצא בקשיים, תאשים את הממשלה במשבר. תזרוק את האחריות עליהם".

כיצד להאשים את הממשלה יוציא את המפעל מהמשבר? איציק לא ממש הבין, אבל כדי לא לאבד את משרתו הוא היה חייב לנסות את הפתרון של עוזי.

מסתבר שעוזי ידע על מה הוא מדבר! הדירקטוריון קיבל שוב את הטענה ולא נקט נגד איציק צעדים משמעתיים.

ואז הגיע המשבר החריף ביותר. זה שהריץ את איציק אל המדף הגבוה בארון העליון, משם הוא שלף את מכתבו השלישי של עוזי, בתקווה לגלות בו פתרון קסם כלשהו.

המכתב הזה היה הקצר ביותר מבין השלושה: "הכן שלושה מכתבים"...

את התהיה על דברי ריש לקיש הציב הגאון רבי חיים שמואלביץ, והוא מבאר באמצעות משל נפלא: אדם שהתקרב לשפת התהום ועמד שם זמן מה, ולפתע הוסחה דעתו על ידי משהו פתאומי, הוא איבד שיווי משקל וצנח למטה.

מי אשם בהתרסקותו של אדם זה?

בוודאי שהאשם הוא האדם עצמו, ולא מי שגרם את הסחת הדעת. שכן אם האדם לא היה עומד על שפת התהום - גם אם היה נבהל, הוא לא היה נופל.

זה עומק כוונת דברי ריש לקיש: כאשר אדם חוטא ו"נופל" הדבר נגרם באמצעות רוח שטות שנכנסת בו.

מה גרם לאותה רוח שטות להיכנס בו? העובדה שהאדם החליט לבחון את גבולות הגִזרה ולהתקרב לדברים שחז"ל או התורה ביקשו להרחיק אותו מהם.

אם לא עומדים "על הקצה", לא רק שרוח השטות לא תפיל אותך בהפתעה. היא אפילו לא תיכנס בך...

* * *

דברים רבים נאמרו בחז"ל והוגדרו "כדי להרחיק את האדם מן העבירה".

כאשר אנחנו "נוגעים בגדר" ומתקבל איתות על מצב לא תקין, זה איתות עבורנו, "המפעל נקלע לצרות". כדאי לזוז אחורה, כדאי לחשב מסלול מחדש.

אם אנחנו בוחרים להתעלם מהאזהרות ואומרים "זה קורה רק לאנשים אחרים, לי זה לא יקרה" - כשתגיע הסחת הדעת וניפול זו אמנם תהיה "רוח שטות", אבל האחריות כולה עלינו.

אחריות, למרות "טענותיו המשכנעות של עורך הדין", פירושה אשמה...