אם בכל פעם שקשה לי אבדוק "איפה אבא שלי?", אקבל תשובה

הוא לא עוזב אותי, כאב הראש הזה, שהשתחל אט אט לעת ערב ותפס לו נחלה בקרבי. תוצאה של עומס משימות. רק להיזכר בחלקן עושה חשק לקחת שתי אקמול. להכניס עוף בגריל על הבוקר - וי. לחתום לבנות על אישור אספת הורים - וי. לרוץ מרתון על הבוקר לפגישה בלב בני ברק, חצי שעה ברגל, רק כדי לגלות שהרכזת איתה הייתי אמורה להיפגש שכחה מהפגישה - סוג של וי. לרוץ למשרד - וי. לסיים להפיק יום צילומים לשלישי - וי. להתחיל להפיק את הצילומים לחמישי - אין וי באופק. להיכנס לפגישה. לצאת מממנה - וי. לענות לטלפון מהבית רק כדי לשמוע שהגדולים רבו, השמשה בסלון התנפצה, ואני צריכה לנהל את הדרמה הזו מרחוק - וי בעל כרחי. ללמוד למבחן עם הגדולה - וי. לבדוק כינים לקטנה - וי. להתחיל את המאמר שהבטחתי לרחל סרודי... מממ... חצי וי. להתלונן באוזני בעלי שיש לי עומס - פעמיים וי.

אז כשסיימתי להתרוצץ וגם להתלונן על כך, בהארה של רגע על כוס תה עם כפית דבש - זה האיר בי. כמה מהר שכחנו (סתם מנחם אותי להכליל. הבעיה לגמרי שלי) שעד לא מזמן ממש כולנו ישבנו בבתים, מי יותר מי פחות, וספרנו מכוניות מהמרפסת. בישלנו. אפינו. צחקנו. שטפנו כלים. גם שברנו. נשברנו. בכינו. ובעיקר בעיקר - חיכינו. חיכינו והתפללנו וקיווינו וייחלנו שייפתחו השערים, יפתחו השמיים, ייפתחו הכבישים. יפתחו המוסדות . וסוף סוף - ננשום. לרווחה.

וכעת, כשבחסד השם עלינו נראה שאחת המגפות הקשות שבאה לעולם כבר טיפה מאחורינו, וגם המסכות הנחשקות כבר איבדו מערכן, השמש זורחת ומאפשרת לנו לצאת אליה, להתהלך במרחבים מבלי שיעצרו אותנו, יגבילו אותנו ויתחקרו אותנו, נראה שקצת שכחתי מה היה. מהר מאוד התרגלתי להווה, ומיד אחר כך חזרתי לדאוג על העתיד.

לקטנה שלי, בת השנתיים, יש מנהג מעניין לאחרונה. כשאבא נעלם לה קצת מהראדר, היא פונה אלי בשיא הרצינות ושואלת: "איפה אבא שלי?", ואני עונה מה שאני עונה לפי העניין, והיא מתרצה, והחיים ממשיכים. עד שמרימה עיניה עד אלי ושוב וחוזר חלילה: "איפה אבא שלי?". בואו נעשה רגע "זום אין" אל תוך הסיטואציה הזו. לו היה לי מעט מן המעט מהדבר היפה הזה שקוראים לו תמימות, הייתי מבסוטה על אמת. אולי אני אעתיק ממנה? מהקטנה הזו? מה... גם לאמהות מותר להעתיק.

ואם בכל פעם שאני שארגיש חסרה, עמוסה, עייפה, ממורמרת ותשלימו את החסר מכאן... ארים גם אני עיניים שואלות למרום בתמיהה: "איפה אבא שלי?", אולי גם אני אקבל תשובה. בטוח שאקבל. בתסריט שלי עונה לי קול פנימי, כל יכול: " אני כאן, לגמרי איתך. אני אבא שלך. לא הלכתי. לא עזבתי. אני כאן בין הכביסה הלבנה לצבעונית, בין הניסיון שהיה לך היום בעבודה לזה שמחכה לך בבית. בין הילד הזה שלא מקשיב לך לזו שדווקא שיתפה היום פעולה. בין הרצפה שזועקת לטיפה של ליטוף לח, לבין הספות הגדושות בפיצ'פקייס מהבוקר. אני הכי פה שיש".

ואני מתעוררת - ואולי לא - מהחלום הזה, ורוצה להאמין שיום יבוא ואחיה ברמת דבקות שכזו שאאמין שאותו אבא שסידר לנו תקופה מאתגרת ומבריאה של איפוס כוחות וחישוב מסלולי חיים מחדש, הוא אותו אבא שהחזיר אותו בבת אחת - למגרש. אותו אחד שגם שבטוח שתנווטי את העניינים הכי בסדר שאפשר, וגם אם לא - זה בסדר. זה מותר.

אז תודה על השנה שהיינו מכונסים בתוך עצמנו, אולי גם למדנו משהו על אישיותינו, משפחתנו. תודה על החגים שנחגגו באופן שונה ומיוחד, אולי דווקא הפירוד הצית בנו משהו מאוד מאוחד. תודה על ימים בהם נדדו המחשבות, אם חלילה נחלה ואם לא - איך נמשיך לחיות. תודה, עם כל הכאב, גם על הקורבנות שנלקחו מאיתנו ונמצאים היום איתך במרומים. הם הם, יקירינו, ציוו עלינו במותם - את עצם החיים.

הטור פורסם בעלון "קול נתיבותיה".

כותבת המאמר היא אמא לחמישה ומוסרת הרצאות בנושאי "עמידה בפני קהל" ו"כתיבה עיתונאית".

לתגובות ושאלות eva@htv.co.il