נאום בכורה כן במיוחד: "כלפי חוץ הכל תקין, ובפנים – שבור לרסיסים"

ח"כ מיכל וולדיגר נשאה השבוע את נאום הבכורה שלה, במהלכו חשפה את סיפורה האישי. "אני אדבר כאן היום על הדבר הכי לא מדובר בישראל. יש מילים שלא מספיק נשמעות כאן באולם הזה. בוא נגיד אותם. סכיזופרניה, דיכאון, חרדה, מניה דיפרסיה, תחלואה כפולה, התמכרויות, פסיכוזה, אשפוז כפוי, הפרעת אישיות.

"רוב ימיי הרגשתי מבורכת", ממשיכה וולדינגר. "האמת, גדלתי בסוג של חממה.. הרבה סימני קריאה, הרבה פחות סימני שאלה. בחלוף כמה שנים, דברים החלו להשתבש. דרך קרוב משפחה שלי נכנסו לחיי המילים 'התמכרויות', סמים ומחלת נפש,  אלו אינם מילים, אלא הרבה מעבר למילים. הגילוי - ההכחשה – האבל והאובדן בלבלו את חיי.

"כמו רבים, רבים וטובים, מאות ואלפים, חייתי בהסתרה מוחלטת, כלפי חוץ הכל תקין, ובפנים – שבור לרסיסים. חוסר האונים, מערכת בריאות נפש שלא מתפקדת, אשפוזים, ועדות ועוד ועדות, וכמעט ואין מקומות שיקום. פגשתי חברה סטיגמטית ומלאה בדעות קדומות. דעות שמחלחלות ופוגעות גם במתמודדים עצמם וגם בנו, הקרובים. מצאתי את עצמי במצבים כל כך מורכבים. תנודות בלתי אפשריות בין תקווה לייאוש.

"נפלתי לתהום ענקית. מול מערכת אטומה", מתארת וולדינגר בכאב. "אבל אז תוך כדי נפילה, מעומק התהום, הבנתי שיש תכלית, שדברים לא מתרחשים סתם, הבנתי שיש לי רק 2 אפשרויות: או להיות אדם שהגורל שולט בו, או לקחת אחריות על גורלי.

"הרב סולבייצ'יק קורא לזה האדם הייעודי או האדם הגורלי. הבנתי שיש לי ייעוד. שיש לי אחריות ושליחות. החלטתי להפסיק להיות קורבן ולהתחיל לפעול. תכף אספר לכם מה קרה, אבל אל תטעו לחשוב שזה סיפור אישי אל תטעו לחשוב שהתמודדויות נפש שייכות רק לקצה.

"על פי מרכז המידע של הכנסת ישנם כ-100,000מתמודדים עם תחלואה כפולה בישראל. אנשים המתמודדים הן עם הפרעה נפשית והן עם התמכרות. אנשים שעולמם קרס עליהם. הבושה. ההכחשה. ההסתרה. תוסיפו אליהם עוד 150,000 אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית כרונית.

"תוסיפו אליהם את בני המשפחות שלהם שמתמוטטים יחד אתם ותקבלו מעל חצי מיליון אזרחים אבודים. ואלו רק המקרים הכרונים. הסטטיסטיקה מגלה שכל אדם רביעי סובל בחייו מקושי נפשי ונזקק לטיפול מקצועי כזה או אחר.

"ובימים אלו במיוחד, הצורך גובר", קוראת וולדינגר. "חוסר הוודאות הפוליטי, הקורונה, בידודים ואבטלה, אסון מירון, הרוגים ופצועים, יתומים ואלמנות, ההתקפות מעזה, ובמיוחד בדרום ב'עוטף ישראל', תושבים, שכבר 20 שנה חיים בתוך מערכה פיזית ונפשית אין להם יום ואין להם לילה, ההתפרעויות בערים המעורבות, כל אלה גרמו וגורמים לכל כך הרבה אנשים חרדות, דיכאונות. הצורך עצום אבל יש מעט כל כך מענים. ק-ט-ס-ט-ר-ו-פ-ה. בישראל מתרחשת קטסטרופה בתחום בריאות הנפש. וכולם שותקים.

וולדינגר ממשיכה לשתף בסיפורה האישי: "עברתי ימים קשים חשתי על בשרי את הסבל, את המצוקה, את היאוש שזעק מכל פינה. את חוסר האונים. הייתי חלשה ונבוכה, אבל לצערי מצאתי כי כדי להיות חלש במדינת ישראל, עליך להיות חזק. הכי חזק. עליך להצטייד באורח רוח, והרבה, בסבלנות ובחוסן נפשי, והרבה.

אימת אלוקים, צרחות, שוטרים, בכי, חוסר אונים

"עליך להבין מסמכים מורכבים. אתה נזקק למרפקים. אתה נזקק לכוח, והרבה. במדינת ישראל כדי להיות חלש עלייך להיות חזק. בעבודה יומיומית, סזיפית, תיעלתי את השבר לצמיחה, הכרתי אנשים נפלאים, ויחד ניסינו לתקן את העוולות, הקמנו עמותות וארגונים, הצטרפנו לאחרים כדי להיטיב את מצבם של מתמודדי הנפש בישראל ובני משפחותיהם.

"החברה האזרחית עושה את מה שהיא יכולה. המדינה לא עושה את מה שהיא חייבת", קוראת וולדניגר. "חברי הכנסת, יש המון מחלות שהיו יכולות להימנע, או לכל הפחות, להתפרץ באופן רך הרבה יותר, אילו היינו משכילים, כולנו, להיות פתוחים יותר, כיחידים וכחברה, להעניק יותר הכלה, סיוע, יותר טיפולים ומשאבים.

"אני אתן דוגמא אחת. ביום חמישי בבוקר, לא מזמן מרכז משפחות יה"ל, מרכז הנותן שירותים לבני משפחה של מתמודדים עם בריאות הנפש. אני נפגשת עם זאב, שם בדוי, והוא אבוד. יושב כפוף מולי. אשתו סירבה להגיע. היא כועסת.

"הבכור שלהם, תומר, בן 18, מתמודד עם תחלואה כפולה. סכיזופרניה וסמים. שתי מחלות שמזינות אחת את השנייה. שתי מחלות כרוניות. קשות. הוא לא מטופל. ועכשיו, אשתו של זאב מאיימת: "זה הוא (תומר- הבן שלי) או אני, תחליט" – כך היא אומרת לו. לזאב בעלה.

"זאב מבין – אשתו לא מסוגלת יותר. למה? למה המדינה לא מטפלת בתומר? כי היום אין גורם מטפל אחד שניתן לפנות אליו, בגלל מורכבות מצבו הבריאותי, משרד הרווחה מגלגל אותו למשרד הבריאות ומשרד הבריאות למשרד הרווחה.

"ומי בסוף מטפל בפועל? המשפחה. ואז - המשטרה – שלא יודעת לטפל. ובבית, מספר זאב, אימת אלוקים, צרחות, שוטרים, בכי, חוסר אונים. כאשר יורדים 'קצת' לעובי הקורה, מבינים כי כדי להתחיל טיפול חייבים אקט של כפייה, כי תומר חי בהכחשה זה חלק מהמחלה שלו הוא לא רוצה טיפול, הוא סבור שאינו חולה. המחלות והדעות הקדומות סוגרות את עיניו. והוריו, לא יכולים לכפות עליו טיפול.  אי אפשר.

"'מצטערת', אני אומרת לזאב ומתכווצת, 'אי אפשר לכפות, ככה זה. זה החוק בישראל'", ממשיכה וולדינגר. "ואלטרנטיבה – אין.  אין צוותי משבר שיגיעו למתמודד, לביתו (ככל שיש לו בית), לעשות עבורו  reaching out, שיקטינו את הלהבות וילוו את המתמודד עד לטיפול בקהילה, אין מספיק מסגרות טיפול ושיקום בקהילה. אין קורת גג דוגמת סלעית, שתעניק למתמודד את הצרכים הכי בסיסיים שלו ותיתן קצת אוויר לנשימה למשפחתו. אין".

'"איזה מין חיים הם אלה"' ספק שואל אותי זאב, ספק אומר. לא פעם סיטואציות דומות לשל תומר וזאב, מסתיימות כאמור בקריאה למשטרה מחשש לחיי אדם, ואז, מפאת חוסר הידע, האירוע עלול להסתיים כמו...יהודה ביאדגה, שיראל חבורה, מוניר ענבתאוי, מתמודדי נפש שנהרגו על ידי שוטרים.

"אם רק היו מספיק מסגרות טיפול ושיקום בקהילה, ומחוצה לה. מסגרות ייעודיות, אלפי משפחות היו ניצלות. אפשר לעשות את זה. חייבים לעשות את זה. חייבים להציל חצי מיליון אנשים, מתמודדי נפש בישראל. המדינה לצערי הפקירה אותם.

"אין כאן ימין ושמאל. אני סומכת עליכם, חברי הכנסת, שנצליח להביא לכך, שההתייחסות לתחום 'בריאות הנפש' תהיה ראויה, שישכילו כולם להבין שנפש בריאה וחסונה היא הבסיס להכל. שללא תקציבים ראויים למערכת בריאות הנפש, שללא השקעה נאותה בכל הרצף הטיפולי שיקומי, שללא מיגור הסטיגמה, לא נצליח. כידוע, חברה חזקה נמדדת על פי התייחסותה לחוליה החלשה ביותר שבה. אנחנו נכשלנו.

"הגיעה העת לשינוי, לעת הזו הגעתי. לקדם את בריאות הנפש, לקדם את החברה בישראל, את הצעירים שלנו, לצמצם פערים, לא להתבייש מלדרוש תיקון עולם. כי כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה. תודה ליושב במרומים. יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שתזכני לעשות מעשים טובים בעיניך, ללכת בדרכי ישרים לפניך, קדשני במצותיך, כדי שנזכה כולנו, לחיים טובים, ארוכים ובריאים – בגוף ובנפש", מסיימת וולדינגר את נאום הבכורה שלה.