מיומנה של טלפנית: סיפורה של רווית, גיורת גיבורה

סיפורה של רווית ואחותה מזכיר בנקודות רבות את רות המואבייה ואחותה עורפה.

ממש כמו הימים ההם, כשרות וערפה החלו את צעדיהן הראשונים לקראת המסע אל היהדות. עורפה לא צלחה את הדרך וחזרה אל מואב כשרות דבקה במטרה עד לסופה. כך דבקה רווית ביהדות גם כשהטיפוס אל ראש ההר היה חלקלק, בשעה שאחותה שצעדה עמה כברת דרך, הרימה ידיים וחזרה אל נוכריותה.

כשלרות המואבייה הייתה מורת דרך, הלא היא חמתה נעמי שלימדה אותה הלכות והליכות, אלפי שנים לאחר מכן עשתה רווית דרכה ליהדות ללא ליווי. היא הלכה לפי הקול הפנימי שבתוכה שקרא לה להתקדם והורה לה –"לכי לך מבית אביך אל ארץ אשר אראך...", כשהייתה בת 12 בלבד.

איפה התחילה הנקודה שראית את עצמך שייכת לעם היהודי?

"נתחיל את הסיפור מהתחלה. נולדתי למשפחה נוצרית קתולית באחד מארצות מסך הברזל כשהמסך עדיין לא הוסר. העולם סביבנו היה קומוניסטי אתאיסטי. האמונה באלוקים הייתה אסורה, אבל הכנסייה פעלה בצורה מוסווית ולא רשמית. אבי הנוצרי לא יכול היה לסבול את הרעיון שנגדל אתאיסטיים, לכן דאג לי למורים פרטיים שילמדו אותי ואת אחיותי תנ"ך ואת הברית החדשה, אף על פי שמעולם לא האמין באותו האיש".

לא מובן לי. הרי הוא היה נוצרי?

"תתפלאי לשמוע שאכן הוא היה נוצרי, אבל מעולם לא האמנו בישו. היה חשוב לאבא שהאמונה באלוקים לא תפגע. לכן הייתי בקיאה בכל סיפורי התנ"ך. ההבדל בני לבין הורי שהם ראו עצמם נוצרים, ואני מעולם לא. קול פנימי זעק מתוכי שאני שייכת לעם היהודי. סבתא שלי, אמא של אבא הייתה אישה אצילה מאוד, לבושה צנוע ואפילו כסתה את ראשה. היא עבדה בווינה אצל משפחות יהודיות עשירות בתפקיד אומנת לילדים. אבי סיפר שהייתה מלבישה אותו כמו יהודי, עד שילדים ברחוב צעקו עליו ז'יד – יהודי . לא נפגשתי עם יהודים כלל. המפגש הראשון היה כשהביאו לכיתה במסגרת למודי היסטוריה ניצול שואה שסיפר על כל מה שעבר. שם התוודעתי לעובדה שהרגו 6 מיליון יהודים".

איך את עוברת ממחשבה למעשה? מאין את מתחילה את הדרך?

"כשאני מגיעה לגיל 12. לא ידעתי שיש מושג להיכנס בגיל 12 למצוות. החלטתי שאני לכנסיה לא נכנסת יותר. זאת בשעה שכל שבוע הלכנו. חשתי מיאוס לחזור למקום שלא עשה לי טוב, ובחילה להריח את ריח הקטורת שעמד שם באוויר של המקום הישן והקודר".

(צילום: shutterstock)

איך ילדה בת 12 מפלסת דרך מהפכנית כשהיא לבד, ללא תמיכה כלשהי?

"למעשה אני ואחותי חשבנו יחד אותן המחשבות. שנינו חלמנו להגיע ליהדות הנכספת, חיפשנו יהודים אבל עדיין לא מצאנו. בגיל 15 החלטתי לעשות צעד נוסף שיקדם אותי למטרה, להיכנס לקהילה היהודית ששייכת לסוכנות היהודית, אבל לפני זה עשיתי צעד נועז הלכתי לכומר באזור מגורינו ואמרתי לו בתוקף שהחלטתי להיות יהודייה. הוא הביט בי ואמר – אולי את מחפשת דרך ,אני אראה לך איך לעשות תשובה. אז התעקשתי ואמרתי – לא הבנת. אני בדרך להיות יהודייה, ואני רוצה שתמחק אותי מהרשימה שלך".

"בשנים ההם הרבתי לנסוע לאתרי מחנות ההשמדה. אולי זה ישמע מיסטי, אבל יכולתי להישבע שהייתי שם, עברתי את מה שעברו שם היהודים. חשתי בתחושות חזקות ואמתיות שאני משם. שוב, תקראי לזה גלגול נשמות או משהו אחר. יחד עם זה, התשוקה להתקדם ולפגוש יהודים רק הלכה וגברה. החלטתי לחפש ניצולי שואה, לדבר איתם או להגיע דרכם להכיר את הדרך".

גם עם החלטה נחושה כל כך כשלך, הרי קשה למצוא ניצולי שואה. אחרי שנפלו חומות ברלין והמעבר נפתח, מן הסתם כל מי שיכל עבר לישראל.

"השתמשתי פשוט בספר טלפונים, ועברתי על כל השמות שנראו לי שמות יהודיים. בדרך זו הגעתי לכמה שבאו משם. מובן שלא עם כל אחד יכולתי לדבר. אבל בדרך זו הצלחתי לשוחח ולהכיר מעט את הנפשות.

"נכנסתי לקהילה היהודית. התחלתי ללמוד עברית. אחותי, שכבר היתה פעילה בקהילה יהודית אחרת לפני, לימדה אותי את אותיות ה-א' ב'. השתתפתי בכל פעילות שנעשתה שם. נהניתי להיות שייכות למקום ולמכור כרטיסים למסיבות חנוכה ופורים".

איך נראתה שם היהדות, חילונית יותר, או יהדות אמיתית?

"היה שם הכל. הרבה בעלי תשובה. היו יהודים מנוערים מיהדות, והיו גם כאלה באמצע הדרך. שמרתי בסוד את עובדת מוצאי הלא יהודי. רציתי כל כך להיטמע ולהיות יהודייה, ואפילו הפשוטה ביותר, העיקר להיות חלק מהעם הנבחר. ידעתי שעוד דרכי ארוכה לגיור.

"הערצתי את סבתא שלי, שהייתה אישה מיוחדת, ונפטרה. עליתי על קברה והתפללתי שאזכה לעלות לארץ ישראל ולהתגייר כהלכה. הגעתי לגיל 17 עם החלטה נחושה לעלות לארץ ישראל לביקור, וכך היה. נסענו אני ואחותי. כשהגענו, התרגשנו כל כך לדרוך על אדמת הקודש, שכבר לא הייתה זו בושה כלל לחפון את החול בידינו ולנשק את האדמה בחרדת קודש. כשעמדנו לבידוק דרכונים, לא היה לנו זכות להיכנס כלל, עקב החמרת הנהלים. לאחר מספר ניסיונות להסביר את עצמנו שאנו פה רק לשלושה חודשים ולאחר שדברנו עברית, נתנו לנו להיכנס. לאחר שהות של כשלושה חודשים חזרנו לארץ מוצאנו לסיים את שנות התיכון. נסינו להתקבל ללימודים אקדמאיים אבל משום מה לא התקבלנו.

"הגעתי שוב לארץ על מנת להתגייר ולהתחתן, שזו הייתה משאת חיי. הפעם המשכתי לבדי. הבדידות הייתה קשה. כסף לא היה לי, רק רצון עז להיות יהודייה, להיות שייכת. אחותי חזרה להורי, ואני ידעתי שכל חיי תלויים. זו לא הייתה שאלה כלל מה אני בוחרת. היה ברור לי שיש לי אפשרות אחת, להידבק בד'. ניסיתי להיכנס לעבוד אצל משפחות, אבל קבלתי דחיות רבות. הגעתי למצב שלא היה לי מה לאכול ובית לחסות בו, עד שהתחננתי ליהודים טובים שיכניסו אותי לביתם".

"כך התגלגלתי מבית לבית, עד שהגעתי למשפחה שהסכימה לארח אותי בתנאי שאמצא לעצמי מקום אחר לאירוח לשבתות. ספגתי את כל הדחיות והביזיונות. הבנתי שגם אם הדרך קשה, אעשה הכל על מנת להיות חלק מהעם היהודי, משאת נפשי. באחת השבתות שעשיתי בתל אביב הגעתי לבית הכנסת של הרב דוד זאובר זצ"ל. שם בכניסה הכרתי את בעלי לעתיד, שנתן לי יד מכוונת, לב וכיוון להגיע לגיור הנכסף. באותו זמן הייתי בעיצומם של לימודי יהדות אינטנסיביים. שנה לאחר מכן התגיירתי באופן רשמי, לאחר שכבר עברתי קודם גיור פרטי".

איך את רואה את עצמך היום, האם את יכולה לומר שהגעת אל המנוחה והנחלה?

"הקשיים שלי לא הסתיימו עם נישואי. אומנם הודיתי כל יום לה' על החסד הגדול שזכיתי להיות היכן שאני היום, אבל ליהודי תמיד יש עוד מה לתקן. יש לי היום 4 ילדים מתוקים. לפני כמה שנים גילו לי את המחלה הממאירה. עברתי טיפולים קשים, כשתוך כדי התהליך נכנסתי להריון. הרופאים כולם היו בדעה אחת, לעשות הפסקת הריון, כי במצבי הקשה הסיכויים להחלים היו אפסיים, ומעבר לכך, העובר נמצא בסיכון גבוה. לא היה להם מספיק חומר על תופעות אלו. ניסו לשכנע אותי בדרכים רבות להפסיק את ההיריון. עברתי ניתוחים והקרנות, אבל יחד עם זה התעקשתי לא להפיל. למרבה הפלא עברתי את המחלה וילדתי בת בריאה".

איך ההורים מקבלים את הגיור שלך?

"לא קל, הם נמצאים במקום אחר ממני. אבל יש קשר טלפוני".

מה עם אחותך שרצתה ללכת בדרכך, אבל הרימה ידיים?

"צעדנו ביחד. היא הבינה כמוני את הזכות מה זה להיות יהודי, ואפילו קראה לילדיה בשמות יהודיים. אבל אולי אני היחידה ממשפחתי שעמדתי למרגלות הר סיני וקראתי עם כולם פה אחד - נעשה ונשמע".

יש לך הזכות להעביר מסר לעם ישראל, לא רבים זוכים לעמוד בניסיון של אברהם אבינו... לך לך מארצך...

"קשה לי להבין שהרבה מאוד יהודים זורקים מאחורי גבם הרבה מהאוצר היהודי. אילו היו מבינים את הערך של להיות יהודי, אילו היו מבינים איזה מחיר מוכנים אחרים לשלם כדי להיות שייכים לעם הקדוש הזה. ואני רוצה להוסיף שאני יודעת היום שאין מחיר יקר מידי לחיי נצח".