פרשת בהעלותך לאור המהר"ל: איך ישראל דומים לחמשת החומשים?

הלוויים הופרשו מתוך בני ישראל והתייחדו לעבודת הקודש. על כך נאמר (במדבר ח', י"ט): "ואתנה את הלויים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש". 

הביטוי "בני ישראל" מופיע בפסוק זה חמש פעמים.  

הביטוי מופיע גם כשהוא לכאורה מיותר לחלוטין. מה פשר הדבר?  

רש"י מבאר זאת על פי דברי המדרש: "חמש פעמים נאמר "בני ישראל" במקרא זה, להודיע חיבתם שנכפלו אזכרותיהם במקרא אחד (הביטוי הוזכר שוב ושוב בפסוק) כמניין חמשה חומשי תורה".  

כלומר, יש השוואה בין בני ישראל לבין חמשת חומשי תורה ולכן נאמר "בני ישראל" חמש פעמים כדי להזכיר השוואה זו ולשבחם.  

ברם, שפירוש זה מעלה תמיהות: מדוע  הופיע שבח זה של בני ישראל דווקא בפסוק זה? ובמה דומים בני ישראל לחמישה חומשי תורה?  

הקשר בין עבודת הקודש לבין מעלתם של בני ישראל  

המהר"ל בספרו "גור אריה" מביא שני הסברים למיקום של דרשה זו דווקא בעת שמפקידים את הלוויים על עבודת הקודש.  

ההסבר הראשון הוא שהדבר נאמר כדי שהלוויים יידעו כי בעבודתם הם מכפרים על עם קדוש, שכמוהו כמו התורה, שבשבילם נברא העולם. "אמר ללויים אשריכם שתזכו לכפר על בני ישראל, ומזכיר חמשה פעמים בכתוב אחד 'בני ישראל' כנגד חמשה חומשי תורה, להודיע שישראל וחמשה חומשי תורה שווים, שבשביל שניהם נברא העולם (כמו שפירש רש"י בראשית א, א)".  

ההסבר השני הוא: "שהכתוב בא להזהיר את הלויים שיהיו שומרים את המקדש, שלא יתקרבו בני ישראל אל המשכן, כדי שלא יהיה קצף על בני ישראל וימותו, שהרי כל אחד מישראל חשוב כחמשה חומשי תורה". המהר"ל מבאר כי ישראל שמת משול לספר תורה שנשרף, כפי שמצינו במסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' א' "העומד בסמוך למת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע", שכן אדם שמת הוא כספר תורה שנשרף. מפרש רש"י (על הרי"ף) "לפי שהיה יכול עוד ללמוד תורה".  

הפוטנציאל ללמוד תורה אבד עם הפטירה. אבל עדיין אדם הוא אדם ולא התורה עצמה. במה שווה אפוא אדם מישראל לחמישה חומשי תורה עד כי יש לקרוע על פטירתו כעל ספר תורה שנשרף?  

חמישה רבדים באדם

במסכת אבות פרק ב' משנה ט' מוזכרים חמישה תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי, ונאמר כי רבן יוחנן היה מונה שבחם: "רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טיפה; רבי יהושע אשרי יולדתו; רבי יוסי חסיד; רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא; ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר".  

מסכת אבות אינה ספר היסטוריה. מדוע נמנים תלמידים אלו ותכונותיהם?  

המהר"ל בספרו "דרך חיים" מבאר כי הדבר בא ללמד כי באדם יש חמישה רבדים המתבטאים במידותיהם של תלמידים מיוחדים אלו של רבן יוחנן בן זכאי.  

חמישה רבדים אלו גם גוזרים את "ערכו" של האדם הנמנה בתורה בחמישה או בחמישים שקלים. כלומר, כאשר אדם נודר לתת להקדש "שווה ערך של אדם", הרי שהתורה קובעת כי הסכום המשולם הוא חמישה שקלים לילד קטן וחמישים שקלים למבוגר (ויקרא כ"ז, ג- ו). מבאר המהר"ל כי ערכים אלו (חמישה שקלים לילד קטן וחמישים שקלים למבוגר) נובעים מכך שיש חמישה חלקים באדם ובכך דומה הוא לחמשת חומשי התורה.  

חמישה חלקים בכוחות הנפש ובתכונותיה

המהר"ל מציין כי ההשוואה בין האדם לחמישה חומשי תורה נובעת מחמש רבדים שיש באדם, בהתאם להסברו של הרמב"ם ב"שמונה פרקים" פרק א'. הרמב"ם מבאר שם כי לחלוקה של נפש האדם לחלקים שונים, יש נפקות מבחינה פונקציונלית המשפיעה על פעילות האדם ותכונותיו. הרמב"ם מבאר כי חלקי הנפש חמישה הם: "הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר, והשכלי" והוא מתאר את רבדי האדם כך: 

החלק הזן - "הכח המושך (הקולט מזון מהחוץ), והמחזיק, והמעכל, והדוחה המותרות, והמגדל, והמוליד, והמבדיל הליחות עד שיפריש מה שראוי להיזון בו ומה שראוי לדחותו.  

החלק המרגיש - אלו חמשת החושים: הראיה, השמיעה, הטעם, הריח, והמישוש. חלק זה נמצא בכל שטח הגוף, ואין לו איבר מיוחד. 

החלק המדמה - הוא הדמיון – אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם... כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר... ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון.  

החלק המתעורר - הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה, או ימאסהו. ומזה הכח יבואו פעולות הבקשה והבריחה, בחירת דבר מה או ההתרחקות ממנו, הכעס וההתרצות, הפחד והעוז, האכזריות והרחמנות, האהבה והשנאה. וכּלֵי אלו הכוחות - כל איברי הגוף. כח היד על התפישה, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראיה, וכח הלב על העוז או הפחד, וכן שאר האיברים, הנסתרים והנראים.  

החלק השכלי - הוא הכח הנמצא באדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההתבוננות, ובו יקנה החוכמות, ובו יבחין במגונה ובהנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות, חלק מהן מעשי, וחלק עיוני". 

פשר ההקבלה של נשמת האדם לחמישה חומשי תורה 

ההקבלה בין חמישה חומשי תורה לנפש האדם שגם בה יש חמישה רבדים רוחניים מסבירה את דברי חז"ל (שבת דף ק"ה עמ' ב') כי יציאת הנפש משולה לספר תורה שנשרף ו"העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע". יציאת נפשו של אדם משולה לאובדן התורה שנחלקה לחמישה חומשים, מכיוון שֶׁכְּלִי הביצוע של התורה הוא האדם, המפעיל את חמשת חלקי חיותו ותכונותיו כדי לקיים את התורה. אבדן נשמת האדם הוא אפוא אבדן הכלי להגשמת התורה. 

נר"ן ח"י - חמשה חלקים בקומה הרוחנית של האדם 

יתירה מכך, ההשוואה של רבדי האדם לחמשת חומשי התורה מקבלת היבט נוסף עת שמבינים כי גם מבחינת כוח החיות הרוחנית של האדם יש חמישה רבדים. בדברי המדרש (בראשית רבה י"ד, ט') מבואר שנפש האדם נחלקת לחמישה חלקים שהם הקומה הרוחנית של האדם וככל שהקומה גבוהה יותר הקשר לגוף מצומצם יותר. המדרש מבאר כי "חמשה שמות נקראו לנפש האדם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה", ראשי תיבות נר"נ ח"י. במדרש מבוארים הדברים כך: 

נפש - היא החיות של אברי האדם, שמכוחה יש בו חום, גידול וצמיחה (כמו "נפיש" - גדל והתרחב). נפש זו מכונה "הנפש הבהמית" מכיוון שהיא קיימת אף אצל בעל חיים, מחוברת לגוף תמיד, אף בשנתו, והיא טמונה ומגולמת בדם, שנאמר (דברים י"ב, כ"ג): "כי הדם הוא הנפש"; 

רוח  - היא מה שמכוחו נובע כוח הדיבור, כפי שמופיע בתרגום אונקלוס על הפסוק (בראשית ב', ז') "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא" (לרוח מדברת). רוח זו מתנתקת מן האדם בשנתו וחוזרת אליו כשהוא מתעורר. היא עולה כשאדם ישן ויורדת כשהוא מקיץ, שנאמר (קהלת ג', כ"א): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה". לחלק המתַקשר שבאדם קוראים בשם "רוח" כי זהו הכוח הנושא ומגביה את האדם מישותו הגשמית ויוצר בו מודעות "עד שהוא נושא את רגליו מן הארץ".  

הרוח היא מעל הארץ ומסוגלת להרים חפצים גשמיים מעליה. "תמצא ענין הרוח שהוא נושא את האחר כמו שכתוב (יחזקאל ג', י"ב) "ותישאני רוח" וכן (מלכים א', י"ח, י"ב) "ורוח ה' יישאך"; 

נשמה - זה האופי ותכונות נפשו של האדם. למזג האדם קוראים נשמה, שכן בו תלוי קצב הנשימות, המושפע ממצבו הנפשי והרגשי של האדם. כך למשל, כשאדם כועס או מתרגש, קצב הנשימות שלו מואץ. הנשמה מבטאת את ההדר שיש לאדם, המסוגל להיות נינוח, לוותר ולהתהלך בנחת עם הבריות. הנשמה מאירה את האדם באור יקרות כי היא "הזיו והניצוץ השופע מה' יתעלה", כפי שנאמר (משלי כ', כ"ז): "נר ה' נשמת אדם";  

חיה - היא מקור החיים העליון של האדם, מקור האנרגיה והפעולה שלו, המחיה את האברים וגורם ללב לפעום ולא לעצור. לאברים של האדם אין כוח חיות עצמי והחלק הזה בנשמת האדם הוא המניע המהווה כוח הפעולה העומד בפני עצמו בטהרתו. כוח זה אינו מתערבב עם שום דבר ואינו זקוק לשום הוויה גשמית, וממילא אינו מזדהם "משום דבר פחיתות וטומאה". הנשמה היא טהורה כמו שאמרו חז"ל במסכת ברכות דף ס' עמ' ב' "נשמה שנתת בי טהורה היא";  

יחידה - "שכל האברים ניתנו באדם שניים שניים (ידיים, רגליים, עיניים, אוזניים, נחיריים, ריאות, כליות, אברי העיכול הם רבים, ואף המח והלב מחולקים לשניים: בלב האדם יש שני חדרים וגם במח האדם יש פיצול וחלוקה). והיא (הנשמה) יחידה בגוף" - כלומר, הנשמה היא כור וליבת החיים של האדם שאין בו כל פיצול. זהו החלק העליון והנשגב שבאדם, שעליו נאמר כי הוא חלק אלוה ממעל, כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" - מאן דנפח מדיליה נפח (מי שנפח חיים מעצמיותו נתן). 

חמש עינויי הגוף ביום הכיפורים כנגד נר"ן ח"י 

המהר"ל בדרשותיו, בדרוש לשבת תשובה, מבאר את חמשת העינויים שעליהם מצווה האדם ביום הכיפורים כמיועדים "למעט ולסלק הגופניות" כמכשיר להעצמת חמשת חלקי הנפש הרוחניים שבאדם. כך:  

עינוי אכילה ושתייה - הוא מיעוט החיות הגשמית של האדם, שעליה מופקדת הנפש.  

איסור נעילת הסנדל – הסנדל מבדיל את האדם מן הארץ, וכאשר אין לו סנדל הרי שרגליו ניגפות בארץ ואינן נישאות מעל הארץ. עינוי זה בא על כן כנגד יסוד הרוח שמצוי באדם, הנושא ומגביה את האדם מעל הווייתו הגשמית עד שהוא נושא את רגליו מעל לארץ.  

איסור רחיצה - הרחיצה מעדנת את הגוף וגורמת שיהיה לאדם זיו, תואר והדר. עינוי זה הוא אפוא כנגד הנשמה המאירה את האדם ונוסכת בו תואר והדר בעיני הבריות. 

איסור סיכה - הסיכה בשמנים מסלקת אפשרות של מגע עם זוהמה והיא כנגד החלק בנשמת האדם המכונה חיה, הנוסך חיים וכוח פעולה באדם, שהרי חלק זה בנשמה טהור הוא ו"אינו מקבל שום דבר פחיתות וטומאה".  

איסור תשמיש המטה - "נגד שם יחידה, שהנשמה היא יחידה ועומדת בגוף" ואילו תשמיש המיטה גורם למיזוג ואיחוד בין שני אנשים שנאמר (בראשית ב', כ"ד) "והיו לבשר אחד". "לכך כאשר ממעט תשמיש המטה הוא ממעט אחדות הגופני".  

אין לתורה השכלית חלק בגשמי כלל

המהר"ל מבאר כי חמשת עינויי יום הכיפורים באים למעט את הגופניות עד שתהא הנשמה קדושה לגמרי ובלתי מושפעת מגשמיותו של הגוף כראוי לרוחניותה ולקדושתה. "וכן תמצא שכל מעשי יום הכפורים באים כדי לסלק ולמעט את הגוף. לכן, רק ביום הזה הותר לכהן הגדול לבוא אל קודש הקודשים שהוא מקודש לגמרי מן הגשמי, ולא היה שם דבר מלבד הארון, אשר שם מונחות לוחות הברית והתורה השכלית. לתורה שהיא שכלית אין שום עניין אל הגשמי, ואדרבה כאשר הגוף נחלש וכוחו כלה ומתמעט אז השכל מתגבר. וזה ראיה כי אין לתורה השכלית חלק בגשמי כלל".  

נרי בידך ונרך בידי

האדם קיבל גוף ונשמה. קבלת התורה מחייבת להמעיט בריצה ובנהִיָה אחר התאוות הגשמיות של האדם והעצמת החלק הרוחני שבאדם שהוא נשמת אפו ונר חייו.  

כך מצינו בדברי חז"ל (שמות רבה ל"ו, ג'): "אמר הקב"ה לאדם 'נרי בידך ונרך בידי'".  

נרו של הקב"ה זו תורה שנאמר (משלי ו', כ"ג): "כי נר מצוה ותורה אור".  

ומהו כי נר מצווה? כל מי שעושה מצוות הוא כאלו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה את נפשו שנקראת נר שנאמר (שם כ', כ"ז) "נר ה' נשמת אדם".  

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי בני ישראל הושוו לחמישה חומשי תורה, וכל אחד מישראל חשוב כחמישה חומשי תורה, שכן נשמת האדם היא הכלי להגשמת התורה.  

במידות המוסריות של האדם יש חמישה רבדים ובכוח החיות הרוחנית של האדם יש חמישה רבדים. נפש האדם נחלקת לחמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, (ראשי תיבות נר"נ ח"י). עם קבלת התורה מוטל על האדם לחזק את חמשת רובדי הרוחניות שבו ולהחיותם ע"י קיום מצוות. בכך האדם כביכול מדליק נר, שהיא נשמתו. אם יעשה כן יאיר ה' את נשמתו, שהרי נרו של הקב"ה בידינו ונר נשמתנו בידו.  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט