סיון רהב מאיר עם רשמים מהשבת בלוד

הנה כמה רגעים מהשבת שעברה, בעיר לוד: 

קבלת שבת במכינה הקדם צבאית. סימני ההרס עדיין שם. את הקירות השחורים מהשריפה – כבר צבעו בלבן. הרב איתמר בן יעקב מסביר שזה כבר מזמן לא סיפור של שכונה אחת בלוד, שכל הנוכחים כאן הפכו לחלק בסיפור הרבה יותר גדול ומשמעותי. בין ההריסות, המילים של "לכה דודי" מקבלות משמעות מיוחדת: קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה... הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי... 

סעודת שבת עם משפחות שמתאחדות אחרי ימים ארוכים. כשהאלימות גברה, הנשים והילדים עזבו את שכונת רמת אשכול, וכך גם חלק מהגברים. עכשיו הם שבים לאט לאט לבתיהם. נפגשים, משחזרים, מעכלים, חושבים מה הלאה. אוספים את השברים, תרתי משמע. 

הם מגלים במקום את ממדי ההרס, אבל גם את ממדי הערבות ההדדית. מאות מתנדבים מרחבי הארץ שמרו על בתיהם, חלקם עוד שם. אלפי חבילות שי וממתקים נשלחו אליהם, עם פתקים והקדשות. ומה שהכי ריגש אותם: גם תושבי שדרות שלחו להם המון פינוקים. "את מבינה? הם בעצמם תחת ירי, אבל הם רוצים לתמוך בנו". 

תפילת שחרית בבית כנסת דוסא. גם הוא נפגע וכבר כמעט שוקם מחדש. ואז, בבית כנסת סמוך, קידוש המוני שבו אחד מבני הקהילה קם ומברך "הגומל", בשם כולם, על כך שניצלו. ארז, תושב השכונה, עורך סיום מסכת. כמה לא מובן מאליו, אחרי כאלה ימים, לסיים מסכת שלמה בתלמוד. כמה מעודד ונכון לדבוק כך בלימוד, בשגרה, במשמעות. 

הסיור בשכונה כולל גם ביקור באחד הבתים שנשרפו. המשפחה נמלטה זמן קצר קודם לכן. ההרס מוחלט, ובמטבח עוד רואים קופסת שוקולית על אחד המדפים ששרד. על הקיר תלוי קישוט מושקע: "בזה הבית ישרו שמחה, שלום וברכה". המילים האלה מפויחות. 

ולאורך השבת – המון מחשבות על משילות, ריבונות, אכיפה, דו-קיום, תפקוד המשטרה, שמירת חוק בסיסית. ופתאום בסוף אחת הסעודות, בירכתי את ברכת המזון ושמתי לב לפסוק האחרון: ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. קודם כל עוז, כלומר עוצמה וביטחון ואמונה, ומתוך העוז – שלום. הלוואי. 

שלא נהיה יהודי הדממה 

מול גל האנטישמיות העולמי – נערכו אמש עצרות חיזוק והזדהות עם ישראל ברחבי העולם. אחד הדוברים המרגשים היה אלישע ויזל, הבן של ניצול השואה אלי ויזל, זוכה פרס נובל. הנה חלק ממה שאמר לקהל בניו יורק: "אבא שלי, אלי ויזל זכרונו לברכה, יצא בשנות ה-60 לחבר העמים, לפגוש יהודים רוסים, שנאסר עליהם להיות חלק מאיתנו. אסור היה להם לחגוג בר מצווה, או להניח תפילין, או להביע את תמיכתם במדינת ישראל. המפלגה הקומוניסטית שלטה על ידי שקרים, והשקר האנטישמי הגדול ביותר היה שהיהודים הם נצלנים, היהודים הם האויב של העובדים. 

"חברים, גם היום אנחנו קורבן של שקר גדול. זה קל לזהות את השקר הקומוניסטי או הנאצי, אבל האנטישמיות של היום משקרת בדיוק כמו אז. כשאבי ביקר ברוסיה, היהודים שם שאלו אותו: 'כמה צועדים עבורנו באמריקה?'. הוא התבייש לספר להם כמה מעט. הוא כתב על כך ספר, ששמו 'יהודי הדממה'. רבים חשבו שהוא התכוון ליהודי רוסיה, כי הם היו צריכים ללמוד את התורה הקדושה בסתר, בשקט, אבל הוא התכוון אלינו. אם אנחנו נשתוק – אנחנו יהודי הדממה... 

"למי שבא לכאן היום אני אומר: אתם תוכלו לומר לילדים שלכם שבאתם ועמדתם כיהודים גאים, גם כשהמפלגה הגדולה בקונגרס ארצות הברית התמלאה בקיצונים שמפיצים שקרים. אלה אותם שקרים ישנים ומרושעים שרודפים אותנו כבר אלפי שנים, בעוד שכל מה שאנחנו רוצים זה לעבוד, להתפלל, לחיות ולנהל מדינה משלנו. אתם תוכלו לומר להם שלא הייתם יהודי הדממה". 

מהי ענווה? 

אחד הפסוקים המעניינים ביותר בתורה מופיע בפרשת השבוע: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". איך האיש הכי דגול, שהגיע לרמה הכי גבוהה, הוא גם האיש הכי צנוע בעולם? כך מסביר הרב פרופ' יונתן זקס את הענווה של משה, ואת המסר העצום עבורנו: "רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. זו טעות. ענוות אמת היא הידיעה שאנו עומדים לנוכח גדולה. ענווה היא שפה שבה ה'אני' שלי שותק כדי שאשמע את קול ה'אתה'. ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת. 

"בבני אדם מפעם צורך עז בהכרה. עם השנים התחלנו להאמין ש'אם יש לך את זה – תדאג שכולם ידעו'. אבל ענוות אמת לא זקוקה לכך. ענוות אמת נובעת מהאמונה כי מתחת לפני השטח של העולם ישנה נוכחות המכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על כל מעשינו. זו הידיעה שאנו ממלאים תפקיד בתוכנית הגדולה מאיתנו עשרת מונים. 

"ענווה כזו היא מקור עוצמה אדיר. כי כאשר איננו חושבים כל כך על ה'אני', איננו נפגעים מדברי ביקורת או זלזול. זו לא סתם מידה טובה, זו תפיסת מציאות. אין זו המעטה בערך עצמך, אלא פשוט הכרה בערכם של אחרים. כך פעל משה רבנו. עניו הוא מי שלא חושב על עצמו, פשוט כי יש לו תמיד דברים חשובים יותר לחשוב עליהם". 

טעם החיים

איך מטפלים בתלונות, קיטורים וחוסר מוטיבציה? בפרשת השבוע, עם ישראל מתלונן רבות על האוכל, על המסע לארץ ישראל, ואפילו מביע – איזה פייק-ניוז – געגועים עזים לאוכל הטעים במצרים. 

הרב יעקב אדלשטיין סיפר על כך את הסיפור הבא: כשאדם אוכל, הוא פותח את פיו וסוגר אותו עשרות פעמים רצופות, אבל אינו מתעייף כלל. אבל אם אדם שלא אוכל ינסה לעשות את אותן הפעולות, לפתוח ולסגור את הפה ולהזיז את הלשון, הוא יתעייף ויתקשה להמשיך. כשהוא אוכל, הוא מרגיש שיש תכלית וטעם בפעולות שלו, זה לא לחינם. כדי שהעם ימשיך במסע ויצליח בו – הוא צריך להבין למה, ולחוש טעם. 

זו השאלה הבסיסית כשעוסקים במצוות, בחינוך ובשלל משימות החיים – האם האדם מרגיש סיבה לעשייה, או שהוא כמו אותו אחד שלועס בלי אוכל בפה, ללא כל תכלית? ברגע שיש משמעות – אפשר להמשיך. 

לא פשוט להיות פשוט

באירועים רבים שבהם השתתפתי הסבירו המארגנים שזה לא אירוע רגיל. זה אירוע "אלטרנטיבי". "אחר". פעם הרציתי בקורס מסוים, ובסיום שאלו המשתתפים: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. מישהו אמר לכולכם להגיד את זה?". 

מול הרצון (החיובי כשלעצמו!) לחדש ולרענן, מציבה פרשת השבוע תזכורת חשובה: אחרי ההוראה להדליק את המנורה, התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי לספר שאהרון הכהן אכן עשה את מה שהוטל עליו. "ויעש כן אהרון", כך נכתב. רש"י מסביר מדוע נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה". אהרון לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא הציע פרשנות אלטרנטיבית ולא פירמט מחדש. ויעש כן אהרון. 

לפעול בפשטות ובתמימות זה דבר שאינו קל כל כך כמו שהוא נשמע. לפני כמאתיים שנה, אמר רבי נחמן מברסלב משפט מדהים: "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב". האם אנחנו בתקופה מבולבלת ומאתגרת כל כך, שכבר הגיעו הזמנים האלה? האם מי שחי ביושר ובצניעות, שלא ממציא הכול מחדש בכל רגע, הוא בעצם החידוש הכי גדול?