על הקשר הלא כשר בין בג"ץ לתקשורת

למי שמכיר את טיב היחסים בין בג"ץ לתקשורת, ההתייצבות האוטומטית של מרבית מערכות התקשורת בישראל לטובת בג"ץ אינה מפתיעה. לשני הגופים הללו, התקשורת ובג"ץ, יש אינטרסים משותפים עמוקים והם מנהלים ביניהם קשרים הדוקים.

לאחרונה פסק בג"ץ ברוב של שישה שופטים מול שלושה, כי התיקון המכונה "פשרת האוזר-הנדל", שהגדיל את תקרת התקציב ההמשכי לשנת 2020 בסכום של 11 מיליארד שקל, בין היתר לשם חלוקת כספים קואליציוניים וכספי תמיכות לישיבות, מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת והחוקתית של הכנסת.

הפסיקה הזו, שמערערת על סמכותה של הכנסת, עוררה כצפוי סערה, וחברי כנסת רבים הגיבו בזעם. יו"ר הכנסת יריב לוין הוציא הודעה, כי "החלטת בג"ץ משוללת כל סמכות ומזעזעת. אנו עדים לאירוע מטורף, כאשר קומץ של שישה אנשים מתכסים בגלימת המשפט כדי לבצע הפיכה שלטונית".

מנגד, וגם זה כצפוי, עיתונים וגופי תקשורת אחרים גיבו את החלטת בג"ץ. מאמרי מערכת מנומקים הסבירו והצדיקו את ההחלטה, ועד כמה חשוב להגביל את כוחה של הממשלה. ב"כלכליסט" נכתב, כי "ההחלטה של בג"ץ מבטאת את קיומו של בית משפט עצמאי, בעל עמוד שדרה שמוכן להציב גבולות לממשלה".

עידו באום, הפרשן הכלכלי של ה"דה מרקר", רואה בפסיקה הזאת "לא פחות מרעידת אדמה, כי אמות המידה שנקבעו היום לחוק יסוד הן אמות מידה שיכולות להביא לביטולם של חוקי יסוד שמונחים עדיין על שולחנו של בג"ץ, וגם לביטולם של תיקונים עתידיים שעליהם מדובר כרגע בשיח הציבור". כלומר, שופטי בג"ץ בהבל פיהם הרחיבו את סמכותם ואפשרו לעצמם לבטל בעתיד כל חוק שלא ימצא חן בעיניהם.

במאמר אחר כותב באום שפסיקת בג"ץ היא מנוף לחץ על המפלגות החרדיות להצטרף לכל ממשלה אפשרית ולהימנע מבחירות חמישיות, שכן בעוד זמן קצר ייגמר התקציב ההמשכי, ולכן "האפשרות בעלת הסיכון הנמוך ביותר מבחינת המפלגות החרדיות היא הקמת ממשלה חדשה כבר עתה. במקרה כזה יש להניח שחוק התקציב יעבור בעיתו – ועמו הכספים הקואליציוניים שהם החמצן של המוסדות החרדיים". משמעות הדברים היא, שלא מן הנמנע כי החלטת בג"ץ נובעת בכלל ממניעים פוליטיים.

למעשה, בג"ץ והתקשורת הם הגופים המשפיעים האחרונים שנותרו תחת השפעת השמאל בישראל. מאז עלייתו של מנחם בגין לשלטון, ובפרט אחרי כניסתו של בנימין נתניהו למערכת הפוליטית, מפלגות השמאל מצויות בתהליך מתמשך של שקיעה והתפוררות. ב-25 השנים האחרונות, למעט תקופה קצרה בה כיהן אהוד ברק כראש ממשלה, השמאל לא מצליח לזכות בראשות הממשלה. מתברר שרוב הישראלים אינם רואים באנשי השמאל כמי שראויים להנהיג, ומספר המצביעים למפלגות שמאל הולך וקטן בעקביות.

גם הזירה התקשורתית כבר לא נחשבת כיום לנחלתו הבלעדית של השמאל. מאז שהעיתון 'ישראל היום' יצא לאור לפני כעשור, התחולל מהפך של ממש, וכוחם והשפעתם של העיתונים הוותיקים קטן באופן משמעותי. אולם, לצד זאת, ערוצי הטלוויזיה עדיין נחשבים מעוזים הנתונים בשליטה מוחלטת של השמאל. באמצעות אנשי תקשורת המזוהים ברובם עם ערכי השמאל, כתבות אובייקטיביות כביכול ופרשנויות מוטות, הם מנסים לשטוף את מוחם של הצופים ולהשפיע על המתרחש בישראל בכל מישורי החיים.

בג"ץ גם הוא מורכב ברובו משופטים בעלי אג'נדה שמאלנית וחילונית, וגם מוסד זה מטביע את חותמו הליברלי והחילוני על חיי האזרחים. הוא מקפיד בפסיקותיו באורח קבע לנטות כנגד ציבור שומרי המצוות, ובמקביל מערער ופוגע בסמכותו של שלטון הימין.

כך נוצרה הברית הלא קדושה בין בג"ץ לתקשורת, כאשר שני הגופים הללו דוגלים באותם ערכים, ומנסים לעקוף את נבחרי העם ולנהל לאזרחים את חייהם. שיתוף הפעולה בין הגופים הללו כה עמוק, עד שהכתבים והפרשנים העוסקים בתחום המשפטים לעיתים נשמעים יותר כדוברים של הבג"ץ מאשר אנשי תקשורת...

וכך, העובדה שהשופטים ואנשי התקשורת מתקבלים למשרותיהם ללא צורך בקבלת אמון הציבור מאפשרת להם לנהל את ענייניהם ללא מפריע.

למרות זאת, נראה שהציבור לא טיפש והוא אינו מוכן לבלוע את מרכולתם של שופטי הבג"ץ והתקשורת. מהסקר השנתי האחרון של "מדד הדמוקרטיה" עולה, כי האמון בבית המשפט העליון ירד בשנה האחרונה בעשרה אחוז והוא עומד כיום רק על 42% בלבד. מצבה של התקשורת גרוע אף יותר, ורמת אמון הציבור בה עומדת על 32% בלבד.

נראה, על כן, שהגיע הזמן לעדכן ולרענן את המערכות המיושנות והמקובעות הללו באנשים המשקפים את דעתם של אזרחי המדינה, שברובם קרובים למסורת ולתפיסת העולם הימנית-שמרנית. על מנת שזה יקרה, חשוב שלקראת בחירת שופטי בג"ץ הבאים יכהנו במשרד המשפטים ובוועדה לבחירת שופטים האנשים המשקפים את רצון העם. במקביל, על הגופים הרגולטורים האחראים על גופי התקשורת בישראל לפעול בנחרצות כך שעובדי ערוצי הטלוויזיה ישקפו את כלל האוכלוסייה כפי שמחויב על פי החוק.