במחשבה תחילה לפרשת בהעלותך: הספסל מבית המדרש שחילק משכורת

"אתה לא עיוור?", שפשף הפסיכיאטר את עיניו, בעת שביקר בבית משוגעים וראה משוגע עיוור שישב ודפדף בעיתון, כשעיניו מרוכזות בדפים.

"אני כן", השיב העיוור בשלווה.

"אז איך אתה מצליח לקרוא בעיתון?!", השתאה הפסיכיאטר.

"אני לא קורא, דוקטור", הרגיע המשוגע, "רק מסתכל בתמונות"...

* * *

זה תמיד מתחיל באספסוף. קומץ אנשים שלרוב לא שייכים באופן טבעי לקבוצה הגדולה, שמעוררים בעיות חדשות. "והאספסוף (ערב רב, במקרה הנוכחי) אשר בקרבו - התאוו תאווה".

לצערנו אין מקום כאן לטפל באספסוף, עם ישראל מעניין אותנו הרבה יותר: "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר".

בשר? יש לכם את כל הטעמים במן. רק תגיד איזה טעם אתה רוצה במן ויהיה לך. למה לבכות?

מילא הדמעות, הן תמיד פורקן טוב. אבל היו גם שברי מילים חנוקות ויפחות מגומגמות מהעבר הלא רחוק: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם".

לא אוכלים דגים לבד, וגם הפעם מופיע התפריט ממצרים אליו התגעגעו: קישואים, אבטיחים, שומים ובצלים, ואפילו, תחזיקו חזק... חציר!

סטופ! ביקשתם בשר; מה אתם נזכרים עכשיו בדגים ובירקות ממצרים? זה לא ערב זיכרונות נוסטלגי. איך קשורים שני הדברים יחד?!

"רבי, זה בשבילך", ניגש סוחר יהודי אל הצדיק המופלא רבי נחומ'קה מהורודנא והושיט לו מאה רובל. הון רב בימים ההם. "הרווחתי טוב מאחת העסקאות שעשיתי, וברצוני להנות תלמידי חכמים מנכסי".

רבי נחומ'קה – שתדיר הצטנע בקרן זווית ולמחייתו שימש כשמש בית המדרש, ניקה וסידר והכין עצים, כשהוא מסתיר את גאונותו הרבה בתורה – לא התכוון לקחת את הכסף.

"יש לי בשבילך עצה טובה יותר", שח גאון החסד שהשכיל אל דל לסוחר העשיר. "יושב בבית המדרש ר' מוטל, אברך צעיר מספר שנים אחרי חתונתו. נפשו חשקה בתורה והוא הוגה בה מבוקר עד אישון ליל בהתמדה רבה. רק פעם ביום, בשעת צהריים הוא יוצא לביתו לאכול ארוחת צהריים חטופה וחוזר לתלמודו.

"יודע אני", שח רבי נחומ'קה, שאיש לא ידע מהיכן מקורות המידע שלו, אך הם תמיד צדקו, "שאשתו מציקה לו מאוד שיצא לעבוד. 'וכי הספסל בבית המדרש ייתן לך משכורת?' היא מקניטה אותו תדיר. גש אל ר' מוטל והבא לו את הכסף. גם תחזיק תורה וגם תרוויח שלום בית".

הסוחר הקשיב לרבי נחומ'קה. ניגש לר' מוטל ותחב לידו את הכסף כשהוא מפליא באוזניו במילים טובות את כוח התורה שלו והתמדתו בה.

בצהריים חזר ר' מוטל לביתו. לפני האוכל הפקיד בידה של רעייתו את הכסף וסיפר לה כמה מעריכים סוחרי הורודנא את לימוד התורה שלו.

"תאכל בזריזות ושוב לבית המדרש", ביקשה האישה הנרגשת. "אולי יחפש אותך עוד סוחר לתת לך מכספו ולא ימצא אותך במקום הקבוע"...

המלבי"ם, בספרו "ארצות השלום", מבאר את תלונתם של ישראל באופן נפלא, והנה תמצית דבריו: באוכל יש שני חלקים. א. הטעם. ב. תמצית המאכל שמעניקה כוח לגוף. בני ישראל מתלוננים שיש להם במן את כל הטעמים, אבל הטעם לבד, הם מסבירים, לא מספיק. "מי יאכילנו בשר". חסרים לנו ויטמינים!

בדיוק כפי שאם ניזכר בדגים ובקישואים ובשומים שאכלנו במצרים, הגם שהטעם עולה בזיכרוננו כחוויה נעימה, זה לא כמו לאכול דגים בפועל. הגוף לא יכול לחיות מזיכרונות. 

על טענתם זו משיבה התורה שהמן היה לחם מזוכך מאוד, שנבלע באיברים והעניק להם כל מה שצריך באופן נסי.

* * *

לפעמים אנחנו מתמוגגים משחזור זיכרונות רוחניים שלנו. כמה טוב היה להתמיד בלימוד שעות ארוכות בימי הישיבה, איזה טעם נפלא היה לוויתור העצום שעשינו לפני כמה שנים, הסיפוק המיוחד מהתגברות שעלתה לנו במאמץ אבל עד היום אנו מתענגים על זיכרונה, ועוד ועוד.

הבכייה של בני ישראל – שטעו לחשוב שהמן הוא רק טעם טוב בלי ויטמינים – מעמידה את הזיכרונות במקום הראוי להם: זיכרונות זה נחמד, אבל אסור "לחיות" רק מהם. זיכרונות "לא נותנים משכורת".

במקום "להסתכל בתמונות" של ההיסטוריה האישית שלנו ולהתמוגג ממנה ולהרגיש שאנחנו בסדר, עדיף לנצל את הזמן "לקרוא" - לחזק את הנשמה עם ויטמינים. להרבות מצוות ומעשים טובים בפועל.