"זהו, הלך לי הילד. אין מפה דרך חזרה". באמת?

"זהו, נשרף לי הילד, גמרנו, הוא ראה דברים שזהו, אין מה לעשות עכשיו, איבדתי את הילד שלי בגיל 14", אמר, ופרץ בבכי קורע לב. 

חיכיתי שיירגע קצת, ואז הוא התחיל לספר.  

"אני אבא שמשקיע, אתה מכיר אותי, אני בקשר עם הילדים שלי, אני מדבר איתם שיחות ואני לא מבין איך זה קרה לי. איך זה קרה לו. והכי גרוע שהוא לא שיתף אותי". 

עדיין לא הבנתי מה קרה, אבל חיכיתי בסבלנות שהדברים יזרמו מעצמם.  

ואז הוא פלט כשקולו רועד: "הבן שלי, תפסתי אותו עם טלפון מטונף, רואה תמונות לא צנועות! אני מתבייש כל כך לספר את זה". 

"ואתה יודע מה", הוא הוסיף, "אני אשם בזה! הייתי צריך לא לתת לו ללכת לחבר ההוא, לא לסמוך עליו כל כך". 

ואז הוא הניד את הראש ואמר "ואשתי, היא תמיד אמרה שהיא לא רגועה לגביו, אבל לא הקשבתי לה... אבל אתה יודע למה?! כי היא כל הזמן לא רגועה, גם סתם...". 

ואז הוא הרים אלי מבט כואב. 

"מה אני אעשה עכשיו? הלך לי הילד? איך הוא יצא מזה?". 

במקרה אני מכיר את הילד, כבר כמעט בחור, מתוק וצדיק. יכול להיות שהוא נכשל, וזו בעיה, באמת חבל. אבל מכאן ועד לפאניקה הדרך רחוקה.  

"אז מה... אתה חושב שהלך הילד?", שאלתי בהזדהות אמיתית.  

"לא יודע, לא יודע מה זה הלך, זה מדרון חלקלק, איך הוא יוציא את זה מהראש שלו עכשיו, זהו, הוא נתפס ברשת, אחרי שמתרגלים אי אפשר לצאת מזה ומתחילים לעשות שטויות. היום זה זה ומחר זה דברים אחרים, ואז מתדרדרים וכו', זו דרך ללא מוצא! אתה בטח יודע את זה יותר טוב ממני". 

"תראה", אמרתי, "אם אתה חושב שאני יודע יותר טוב ממך, אז אני יכול להגיד לך שזה בכלל לא מסובך לצאת מזה, גם אם אתה מבוגר בן 40 שהיה מכור לניאוף מגיל קטן. צריך רק לדעת איך לעבוד עם עצמך, זה הכל". 

"באמת?!", הוא תלה בי עיניים פעורות לרווחה "איך?". 

"אני מקווה שלא תזדקק לזה", עניתי, "אבל תאמין לי שזה לא מסובך ואפשרי לחלוטין, ואלה מעשים שבכל יום כאן בקליניקה. ומה שנוגע אליך, הוא שאתה ממש לא צריך להיות בפאניקה". 

"בוא, נכין יחד תוכנית פעולה, ונעזור לילד לחזור לעצמו ולמחוק הכל מראש. ואם תפעל ברוגע ובלי פאניקה, אני מבטיח לך שהוא יצא מחוזק מזה וחזק יותר לכל החיים". 

אז מה עושים? מהיכן מתחילים?

אז לפני שאסביר מה לעשות עם הילד, כדאי להבין דבר ראשון וחשוב מאד. 

הכלל הוא שחינוך זה חיבור לרצון, ולכן אי אפשר לחנך ל"לא". תמיד מחנכים ל"כן". 

כלומר, ממוקדים במה אני רוצה ולא במה שאני לא רוצה, בחיובי ולא בשלילי. 

כלומר, לא מחנכים לשמירת העיניים מטומאה, לא מחנכים ל"לא להסתכל", אלא מחנכים לשמירת העיניים לקדושה - להסתכל בדברים קדושים. 

אם מחנכים לקדושה, לאור, גם הטומאה ממילא לא רלוונטית. 

אבל לפני כן, אסביר - מה זה חינוך?  

חינוך זה כל מה שתעשה שיגרום לחיבור רגשי לרצון שלך.  

למשל, שיגרום לילדים לרצות מעצמם להיות אמיתיים, שירצו מעצמם לברך ברכת המזון בכוונה, או במקרה שלנו - שירצו מעצמם להיות קדושים. 

כיצד עושים את זה? יש הרבה מאד דרכים. 

חשיפה להתנהגויות טובות, חשיפה לאנשים קדושים, סיפורי צדיקים על אנשים קדושים (ובסוף להראות כמה הילדים דומים להם בהתגברות). זה גם יכול להיות דרך שיחה תורנית, שיחה בשולחן שבת, סתם שיחת חברים שבה אתה או את מדברים על החשיבות של הקדושה, לשתף בשמחה של הקדושה שאתם מרגישים (ואם אתם לא מרגישים - לא לזייף את זה בבקשה, זה רק יכול יזיק). 

שימו לב שאתם מדברים מתוך שמחה ונעימות, ולא מלחץ. זה משודר ויוצר בדיוק את ההפך. 

רגע, אבל מה עם הילד שנכשל? הלך עליו?  

ממש, אבל ממש לא! אפילו לא מתחיל בכלל.  

זה חלק מהחיים! 

לא אפרט את כל תכנית הפעולה שעשינו יחד, רק אפרט כמה רבדים. 

מצד אחד, אסור שהילד ירגיש שלא סומכים עליו, כי אז הוא יאבד אמון בעצמו ולא יסמוך על עצמו, וייפול באמת שוב ושוב. אבל מצד שני, בהחלט צריך להראות לו שכרגע אנחנו מתקשים לסמוך עליו, וליצור יחד איתו מהלך של תיקון.  

צריך למגר את התופעה עצמה, למנוע את הניסיונות טכנית.  

ליצור תיקון, כפרה, כדי שיוכל להתחיל דרך חדשה, וכן עוד כמה נקודות, אבל הנקודה העיקרית, שהיא הכי חשובה, היא - להתחיל לחנך לקדושה בצורה אקטיבית, יזומה!  
לא לחכות שזה ירד מהשמיים - זה לא! 

חז"ל מלמדים אותנו שתפילה עושה מחצה. השאר זו השתדלות מדויקת שאנחנו מחויבים בה, כפי שאמר הרב שטיינמן בכנס החינוך המפורסם, שצריך ללמוד איך לחנך, ולוודא שזה יוצא טוב. 

ונקודה אחרונה לסיום. 

המוטו בבית הוא שאנחנו לא שומרים על העיניים כי יש שם משהו מעניין.  

זה לא מושך באמת, זה לא מפתה באמת, זה לא שיש שם משהו אמיתי - זה גועל נפש. אנחנו שומרים על העיניים כי ה' אמר שמסתכלים רק על דברים קדושים!  

מי ששומר על העיניים בצורה בה הוא מרגיש שיש שם משהו מושך נורא, ולא מגלה את האמת לעצמו - מזין את השקר, ולכן הוא לא מבין למה הוא כל הזמן במאבק שלא נגמר ולא מסתיים כל החיים. 

אבל על כך במאמר נפרד. 

הרב יוחנן ויוכי דנחי הם תומכים רגשיים רב תחומיים ומנחי הורים, מומחים למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il