אמהות ההרוגים במירון: "ה’ לא לקח לנו שום דבר". ראיון מעצים

אלישבע אלחדד, שרה גרינבוים ושרה ליבוביץ, 3 אימהות ששכלו את בניהם באסון מירון. בריאיון משותף שהעניקו לקו 'למען אמהות', הן שיתפו באובדן הכבד, שלא סותר את האמונה.

שרה גרינבוים שכלה באסון את בנה יוסי ז"ל. יוסי בן 22 בפטירתו, הותיר אחריו אישה וילדה בת שנתיים. 3 שבועות לאחר פטירתו, נולד בנו שנקרא יוסף שמעון, על שמו של אביו המנוח ועל שם רשב"י. שרה משתפת בסיפור ששמעה במהלך השבעה על בנה: "אחד החברים של יוסי מהישיבה קטנה הגיע לנחם, וסיפר כי כאשר למדו בישיבה הוא מצא מחברת, ורצה לבדוק של מי היא. בדף הראשון לא היה רשום שם, אלא המילים הבאות: 'ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני'. לא היה שם, זה היה השם. היתה זו המחברת של יוסי, שרשם בעמוד הראשון: 'ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני'. לעשות את רצון ה'".

אלישבע אלחדד, ששכלה באסון שניים מבניה: יוסף דוד בן ה-19 ומשה מרדכי בן ה-12. היא מתארת את איכותם של ילדיה המנוחים: "יוסף דוד היה ילד מיוחד מאז ילדותו. גדל במשפחה ברוכה, והילדים הנוחים והטובים פחות מקבלים מקום, ועל כך אנחנו צריכים לשים לב. יוסף דוד תמיד היה ילד נוח וטוב. אני זוכרת אותו שר זמירות שבת עם האצבע על הזמירות כבר מהיותו ילד קטן. כשעלה לישיבה גדולה התמסר כל כולו לעבודת ה'. הוא היה עמקן גדול ובעל רגש גדול. מאוד רגיש לילדים קטנים, לאחיינים, לחברים שלו. היתה לו אוזן מיוחדת ורגישה, הוא היה כנר. ניגן בכינור כישרון אמיתי בלי ללמוד אף שיעור. בבחינת דוד המלך. כל הלב שלו היה – איך אנחנו מקרבים את הגאולה. איך אנחנו עושים מעשים בשביל שהשכינה תצא מהאשפתות. הוא דיבר על זה המון בשנה וחצי האחרונים. עם זה הוא התבודד הרבה, עם זה הוא למד. שעה לפני האירוע במירון, הוא פגש בציון חבר ילדות שלו ואמר לו: 'עכשיו אנחנו צריכים לקבל החלטות. איך אנחנו מביאים את הגאולה'. זה מה שהעסיק אותו.

יוסף דוד אלחדד ז''ל

אלישבע מתארת את בנה מוישי: "משה מרדכי, מוישי, היה ילד עם נשמה מיוחדת, תמיד היה מהנותנים ולא מהמקבלים. היה רגיש מאוד לאחים הקטנים שלו. היה לוקח את האחים שלו לתלמוד תורה ומחזיר אותם, והיה דואג להם בתלמוד התורה שיהיו להם חברים, שלא יציקו להם. תמיד היה מפשר בין חברים, דואג שיהיה אווירה טובה. היה מגיע ב-18:00 הביתה, לוקח את המטאטא ומתחיל לסדר, שתהיה אווירה נעימה. כל כולו רגישות ונתינה לזולת מתוך אהבה פנימית. היה כל כך רגוע. דיבר לאט, ברגישות ובמתינות. היה תמיד ער, עם עירנות לכל דבר שבקדושה.

משה מרדכי אלחדד ז''ל

שרה לייבוביץ איבדה את בנה הבכור, שלמה זלמן ז"ל, בן 18, תלמיד ישיבת 'תורה בתפארתה'. היא מתארת את האובדן הכבד: "הרגישות לזולת של שלמה היתה יוצאת דופן. הקשבה לזולת בצורה מדהימה. לדוגמה, הוא היה מתקשר מהישיבה, ואחותו היתה מספרת לו סיפורי בית ספר, שבדרך כלל לא מעניינים בחורים. אבל שלמה היה מקשיב לה עם כל הלב. הוא היה חוזר על המילים שלה כדי להמחיש לה את ההקשבה שלו. 'ככה המורה אמרה?', 'ואז הלכתן לטיול?', כך שוחח עם אחותו בטלפון. גם החברים מספרים על הנתינה שלו".

איך מתחזקים באמונה מול כזה אסון? הרב זמיר כהן משיב:

עוד מוסיפה האם השכולה כי בנה המנוח היה מרבה לבקש ממנה: "אמא, תתפללי עלי שאני אמשיך לאהוב את התורה, שהדבקות בתורה תישאר אצלי תמיד. ממש היה מבקש. אמא תתפללי עלי שאמשיך לשמוח בתורה". היא מציינת שקיבלה על עצמה את לומר את ברכת 'והערב נא' בכוונה מדי יום, לזכות עלייתו בתורה.

האימהות השכולות משתפות איך התמודדו עם השעות הקשות, שעות החרדה וחוסר הידיעה מה שלומם של ילדיהם.

שרה לייבוביץ: "כמו כל יהודי שעובר ניסיונות בחיים, מה שהחזיק אותנו זה האמונה שהכל מאת הקב"ה. הכל מאיתו. הכל מאב רחמן ואוהב. ברגעים הקשים האלה הדאגות היו לא מדי עמוקות. שלמה לא ענה בטלפון, אמרו שהתקשורת נפלה, מיד רצנו לתהילים. החיבור לקב"ה גם ברגעים הקשים, זה מה שמחזיק כל יהודי. התקשורת חזרה, ושלמה לא היה בין הפצועים, החלה הדאגה להיות יותר עמוקה. רק הידיעה שהכל מאבא אוהב ומרחם. מה שה' יעשה זה יהיה טוב.

ניצולי מירון משתפים כיצד ניצלו מהתופת

המשפחה השכולה בבקשה מפתיעה מעם ישראל

"באותו יום שישי, בשעות הקשות, אמרתי לה': 'ה', תודה על הבלבול, תודה שאנחנו לא יודעים מה קורה'. זכרנו שהכל מרחמים, הכל ממנו יתברך, ואם הוא עושה את זה – זה לטובה. הוא ייתן את הכוח. אין עוד מלבדו – אין שום כוח בעולם מלבדו יתברך, והטבע והנס חד הם. בשנה האחרונה התחזקנו בזה מאוד. אבא שלי נפטר לפני שנה, והתחזקנו ששום מחדל לא גרם לפטירתו, ובכלל בחיים התחזקנו בזה שאף אחד לא יכול לגרום רע ולא לגרום שום נזק. הידיעה שכל הכוחות הם ממנו. הוא קבע, והפוך: הודינו לה' שהפטירה היתה בצורה של קדושה וטהרה. אני מאמינה באמונה אמיתית שגם אם הוא לא היה במירון הוא היה נפטר. האמונה שהכל ממנו, הכל מרחמים, הכל לטובה. זה מה שמחזק אותנו", מוסיפה לייבוביץ.

"ה' לא לקח לי. ה' נתן לי.אני מודה על כך שהוא נתן לי כזה ילד ל-22 שנה"

גם שרה גרינבוים, אמו של יוסי ז"ל, משתפת: "הכוחות שה' שלח לנו היו מוחשיים. העול הטכני של החיפושים לא היה מוטל עלינו. היו לנו בעלי חסד שהתפזרו בכל בתי החולים אליהם פונו הפצועים, וכל אחד בדק האם יוסי נמצא בבית החולים שהוא אחראי עליו. כך שהחיפושים המייסרים לא היו עלינו. מי כעמך ישראל". גרינבוים מוסיפה כי "התרופה של יהודי בכל זמן נמצאת בתוכו. האמונה, שפירושה לקבל בהכנעה את מה שה' עושה איתנו. זה נקרא להיות יהודי, וכך אנחנו רוצים לחיות. ה' מנהיג את העולם כפי רצונו. במהלך היום ידענו שבהמשך נצטרך לברך את אחת משתי הברכות: 'הטוב והמיטיב' אם נמצא אותו בחיים, או 'דיין האמת' אם לא. התכוננו לכך. אנחנו יהודים, וזה מה שנותן את הכוח.

יוסף גרינבוים ז''ל

אמא של יוסי ז"ל מצטטת את דבריה של הרבנית מבריסק, שביתה נפטרה על פניה, ואמרה: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך", והסבירה כי ה' לא לקח לה שום דבר. הבת הזו היתה שלו בכלל: "ה' לא לקח ממני שום דבר, זה שלו". לאחר שציטטה את דברי הרבנית מבריסק, המשיכה האם השכולה: "ה' לא לקח לי. ה' נתן לי את יוסי. אני מודה על כך שהוא נתן לי כזה ילד. מלאת הודיה לה' על הפיקדון היקר שזכינו בן ל-22 שנים, ואז הגיע תיקונו השלם והוא עבר עולם".

עוד הוסיפה גרינבוים כי "יסור יסרני קה ולמוות לא נתנני", ואמרה: "אם אנחנו מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור, והועלם הבא הוא העולם האמיתי, אנחנו יכולים להתעודד מהייסורים כאן, כי בעולם הבא נזכה לחיים האמיתיים. העולם הבא הוא העולם האמיתי והשלם, ואז נזכה בעזרת ה' לאור גדול".

מה טלטל את התיכוניסטים שהגיעו לנחם את המשפחות השכולות?

ניצל ממדרון המוות במירון בזכות כיבוד הורים

אלישבע אלחדד: "ברגעים הכי קשים מתעוררת הפנימיות של הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, וקיבלנו פתאום כאלה עוצמות שאנחנו לא מכירות. האפשרות להישען על אבא שבשמים. ברגעים הראשונים של האסון גם אנחנו היינו שם בהר, אצל קרובי משפחה במושב. גם הרגשות וגם המחשבות נתונים בידו של ה' יתברך. ראיתי את זה במוחש. הקב"ה כביכול אמר לי 'זה לא קשור אלייך כל מה שקורה שם'. היו לי שם 5 ילדים, והרבה מה לדאוג, אבל הקב"ה מנהל גם את המחשבות וגם את הרגשות, והרגשתי כזה רוגע לא מובן בשכל אנושי. כשאני יודעת שהילדים שלי שם.

נס גלוי במירון: "עשו עלי החייאה שלא הצליחה. שמו אותי בחדר הקירור, וסימנו אותי כמת". צפו:

לא לומר 'אוף', 'חבל', 'אוי ואבוי'

"הבנים שלכם היו קרבנות ציבור. איך נוכל להשיב לכן ולו במעט?", שואלת המראיינת את האימהות השכולות, וזה מה שהן השיבו:

אלישבע אלחדד: "בימי השבעה התרגשנו מאוד מהמנחמים הרבים, מכל המגזרים בעם ישראל, הגיעו להשתתף עימנו בצערנו. עם ישראל הגיע להשתתף איתנו, וכולם מרגישים אחדות ושייכות, כאיש אחד בלב אחד. אני חושבת שאם באמת נבין שהקב"ה רוצה אותנו קרובים אליו, בלי חטאים, עם אהבת הזולת, עם לעשות את רצונו כרצונו. בתור אימהות, עלינו לדעת את הכוח שלנו בתור אימהות, ולדעת שאנחנו השורשים של כל העם היהודי. כשאנחנו מכינות את האוכל, נוטלות לו את הידיים בבוקר, קוראות איתו קריאת שמע בערב, אומרות לו 'שלום' כשהוא בא הביתה – לעשות את זה עם קצת יותר כוונה, עם קצת יותר לב

"הקב"ה עורר אותנו, הוא רוצה את הלב שלנו. בואו נתעורר בלי כאלה קרבנות. נבקש מה' שיעזור לנו. נזעק כולנו באחדות אנחנו רוצים משיח. רוצים גאולה. נהיה ביחד. לא לחזור לשגרה. נצעק: הקב"ה תעזור לנו לגאול את עם ישראל ברחמים. אין לנו כבר כוח לראות את הצער שלך. כמה צער עומד מאחורי כל משפחה, והקב"ה איתנו בצער. אין ספק שאם ניזכר נתפלל נבקש ונצעק לקב"ה – הוא יושיע אותנו בחסד וברחמים בקרוב ממש", מסיימת האם שאיבדה את שני בניה במירון.

שרה לייבוביץ, אמו של שלמה ז"ל, משיבה: "היתה אחדות בעם ישראל. בשבעה הגיעו מכל הסוגים של עם ישראל, ורק ביקשו לעזור ולתת, ושאלו מה אפשר. אני חושבת שחשוב להתחזק בלדון לכף זכות. את הניסיון שלנו כולם מבינים, אבל יש ניסיונות שלא רואים. אם אדם בא וכועס או עושה משהו – לדון אותו לכף זכות. להבין שכנראה יש לו ניסיון, אותו אנחנו לא יודעים. להבין שאנחנו לא יודעים מה עובר על הזולת. לאהוב אהבת חינם". לייבוביץ מוסיפה: "יש לנו בן אוטיסט שלא מתקשר, שבוע לפני המקרה בל"ג בעומר הוא הסתובב בבית ואמר: 'משיח. שיהיה אהבת חינם'. לא הבנו את כוונתו. בואו נתחזק בלדון לכף זכות. לזכור שהכל נובע מאמונה. אם מאמינים שהכל מאת ה' – אין צורך לכעוס על אף אחד, ואפילו לא על עצמנו, כי גם אנחנו לא היינו יכולים להזיק לעצמנו אם ה' לא היה רוצה בכך".

שלמה לייבוביץ ז''ל

אמא של יוסי גרינבוים ז"ל מפתיעה: "אני מציעה לקבל על עצמנו רעיונות מעשיים איך לחזק את האמונה", ומשתפת כי בזמן השבעה היתה קבוצת נשים שקיבלה על עצמה לומר בבוקר את ה"אני מאמין" הראשון: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".

"ככה להתחיל את היום כי הכל רק מה' ורק לטובה", מוסיפה האם השכולה. "הפתיחה הזו של הבוקר מחזקת את האמונה. יש רעיון נוסף כדי לא ליפול באמונה: לפחות פעם אחת ביום להימנע מלהביע איזה צורה של אי שביעות רצון עם מה שה' עושה איתנו. חמי כתב הדרכה לחתנים, ואמר להם כך: 'בבית יהודי שלא תישמע המילה 'אוי וי', וכן כל התחליפים שלה – 'חבל', 'אוף', אנחה, ואי שביעות רצון ממה שה' עושה איתנו. לפחות פעם אחת ביום".

האב השכול במילים מחזקות - "הכאב לא סותר את האמונה. אני כואב ומאוד מאמין":