מפתיע: מדוע רקד רבי בן ציון פלמן עם ילדיו מדי יום?

הרב בן ציון פלמן זצ"ל גידל משפחה ברוכה ועמל בתורה בכל ימיו. אחד הנגידים, שהעריכו מאוד, הגיע לביתו וביקש ממנו שימסור שיעור בהלכה בין השעה 6:30-7:30 בערב, תמורת סכום כסף נכבד של משכורת קבועה.

רבי בן ציון שמע. חשב שניות אחדות והשיב: "אני לא אוכל למסור שיעור בשעה זו".

"מדוע?", התפלא הנגיד. הרב פלמן התרומם מהכסא והצביע על ילדיו שישנו בסלון הבית: "אתה רואה את הילד הזה שישן במיטה העליונה? איתו אני לומד כל יום בין 6:30-6:50. אתה רואה את הילד השני במיטה האמצעית? עמו אני לומד כל יום בין 6:50-7:10. והילד השלישי? יחד אנו לומדים משעה 7:10-7:30. לכן, בשום פנים אינני יכול לבטל את הקביעות החשובה הזו איתם. זה שווה וחשוב לי יותר מכל דבר אחר. אני מתנצל ולא אכל למסור את השיעור. אם רצונכם, בבקשה אמסור שיעור בשעות אחרות".

הנגיד, שהיה יהודי שומר מצוות ואוהב תורה, סיפר כיצד השפיעה עליו תגובתו של הרב פלמן: "עד אותו יום, לא ראיתי כלל חשיבות בלימוד עם ילדיי, ותמיד חשבתי לעצמי כי בתלמוד התורה מלמדים אותם כל מה שצריך, אבל כאשר שבעיניו של הרב פלמן כל כך חשוב ללמוד עם הילדים, גם אני התחלתי ללמוד עם כל אחד מהילדים שלי מידי שבת בשבתו והקפדתי על כך, אמנם באמצע השבוע לא היה לי זמן ללמוד עם הילדים כיוון שאני איש עסקים וזה לא התאים עם השעות שלי ושלהם. אבל בשבת הקדשתי מספר שעות ללימוד איתם, בסבלנות. בזכות אותו מפגש בו הבנתי עד עמקי נשמתי שללימוד תורה יחד עם הילדים יש ערך הרבה יותר מכסף"…

משרות רבות הוצעו לרב פלמן, ביניהם כמה הצעות של ראשות כולל עם משכורת מכובדת ביותר. למרות שהיה זקוק לפרנסה, דחה את כל ההצעות שהגיעו מחוץ לעיר. באוזני החברותא שלו, שנכח פעם אחת בעת שדחה הצעה כלשהי, התנצל: "לפני הכל אני חייב ללמוד עם הילדים שלי, ואם אקבל משרה מחוץ לעיר לא אוכל ללמוד איתם כשהם חוזרים מהתלמוד תורה. הם קודמים לכל".

הריקוד היומי

רבי בן ציון פלמן למד עם כל אחד מילדיו, מהגדול ועד הקטן, מדי יום ביומו. הקריטריון שהציב לבדיקת רמת ההבנה שלהם היתה ההנאה שלהם מהלימוד.

מבחינתו של הרב פלמן, אם ילד לא נהנה מהגמרא - הדקלום של החומר לא היה נחשב בעיניו לכלום. כי אם ילד מבין ברור במאת האחוזים – את השאלה והתשובה של הגמרא, את הרש"י ושאלת התוספות, הוא נהנה בהכרח. רק ברגע שראה על פניו של הילד חיוך או הנאה, אמר לו: "עכשיו אני רואה שאתה יודע!", ואז סיימו את הלימוד מתוך שמחה – שעלתה על גדותיה.

בסיום הלימוד עם כל ילד מבני הבית, אבא נעמד ויצא איתו במחול וריקוד סיבובי, יד ביד. לפעמים הניח שתי ידיים על כתפו מאחור כמו רכבת, או לצדו יד על כתף. מאות פעמים, ראו קירות הבית את הריקוד היומי עם הילד.

לפעמים הילדים רצו ללמוד עמו רק בשביל הריקוד המתוק הזה. כי בסופו של לימוד, אחרי שהגמרא מובנת כראוי ומתוקה כראוי, טעמו של הריקוד שלאחריה היה כצפיחית בדבש. ריקוד של מצוה.

"אבא למד עם כולם, בכל יום ויום", מספר אחד מבניו. "מהבן שלמד באותה תקופה כבר בישיבה גדולה ועד הבן שעדיין היה בכיתות הנמוכות בתלמוד תורה. הראשון הגיע לאבא לישיבת פוניבז' ללמוד מיד אחרי תפילת שחרית. השני בא ללמוד בבוקר מ-8:30-9:00, ועוד שלושה בנים למדו בצהרים, ועם שאר הבנים למד אחרי תפילת מעריב. הקטנים, שלמדו עם אבא בבית, הרוויחו גם את הריקוד…".

כיוון שריקוד פנימי נובע מהמוח או הלב – גם אחרי מאות ריקודים, השמחה עם אבא, היתה כמו חדשה, מתוקה ומעוררת. וזה היה ריקוד שהם זוכרים אותו ומתגעגעים אליו גם חמישים שנה אחר כך.

בכותל המערבי

בשעת לילה מאוחרת, לאחר חצות, הופתע רבי ישראל פלמן לקבל שיחת טלפון מאחיו, רבי בן ציון. "עשה נא עמי חסד, נעלה כעת לכותל המערבי". תמה ר' ישראל: "אחי היקר ר' בן ציון, מה קרה לך, עכשיו באמצע הלילה לנסוע לירושלים?!"

"כן, עכשיו. אני זקוק לנסיעה לכותל. תעשה עמי חסד, קח אותי למקום שלא זזה ממנו שכינה". רבי ישראל הסכים בשמחה.

במהלך הנסיעה היה רבי בן ציון מכונס בתוך עצמו, אולי מהרהר בלימוד. הרכב שעט בנסיעה בכביש גהה ונכנס לכביש 1, ואז שאל האח בלחישה: "בן ציון, האם קרה משהו?" ר' בן ציון התנער ממחשבותיו, יישר את גבו והשיב לו: "לפני כשעה שמעתי על אחד הילדים שיש לו ירידה בלימודים. לכן הרגשתי שאני חייב לנסוע לכותל, כדי להתפלל עליו".

"הגענו למקום שלא זזה ממנו שכינה, ב-2:15 לאחר חצות לילה", מספר רבי ישראל. "בשעה 5:00 לפני עלות השחר, עדיין עמד ר' בן ציון בתפילתו ליד אבני הכותל. התפלל להקב"ה ובכה כמו ילד קטן".

"כאשר סיים את תחנוניו לפני בוראו, אמרתי כהצעה: 'אולי נמתין כאן ונתפלל כאן שחרית כוותיקין, ואחר כך נשוב לבני ברק?'. רבי בן ציון לא הסכים, והם שבו לבני ברק.

למחרת, ר' בן ציון המשיך את סדר יומו כרגיל, כאילו ישן כל הלילה. לא היתה זו הפעם היחידה שנסע לפתע לכותל המערבי. היו מקרים נוספים, לא צפויים, שבערוב יום או בבוקרו של יום, התרומם ועלה לירושלים. "אין לי קביעות לנסוע לכותל. אלא שאם מתעוררת בעיה בחינוך לאחד מיוצאי חלצי, אני עולה לשפוך שיח" – אמר. אחותו של רבי בן ציון אמרה כי "סוד ההצלחה של אחי ר' בן ציון, בחינוך הילדים, בגלל התפילות שלו עליהם תמיד".

מה שלום הבן בישיבה?

"כאשר הבן של הרב פלמן למד בישיבה, הגיע הרב פלמן לעיתים קרובות להתעניין בשלומו", מספר ר"מ שלימד את בניו של הרב פלמן. "הוא נכנס ובא בהכנעה ובפשטות, בהרגשה שהוא חייב לישיבה הכרת הטוב על כך שהצוות מצמיח ומסייע לבנו להתקדם בלימודים, ידעתי שאינו כזה שיש לו זמן מיותר, הייתי מופתע שאינו מתספק בשיחות טלפון לברר מידי פעם על מצב בנו, אלא טורח לנסוע לישיבה מחוץ לעיר, כדי להתעניין. זה עורר אותי ואת צוות הישיבה לטרוח ולהשקיע בבנו, ואולי יותר מבשאר הבחורים. ויתירה מזאת, בכל פעם שהגיע נתן לי מעטפה עם דולרים עבור הישיבה, תבינו, 'הגביר' מבני ברק שבקושי יכול לפרנס את עצמו, הרגיש הכרת טובה מרובה, שבאה לידי ביטוי במתן כספים גדולים לישיבה, ומי שמעוניין לדעת, דווקא אבותיהם הגבירים של בנים שלמדו בשעתו בישיבה לא תרמו כספים. זאת משום מה? משום שהכל תלוי בהרגשה, רק מי שמעריך, מי שמרגיש באמת הכרת הטוב הוא הנותן".

"ההתנהגות שלו העניקה לי רצון וחשק להשקיע בבנו עד שנעשה לתלמיד חכם. במשך שנים המשיך ר' בן ציון את הידידות. ולא במשחק מן השפה ולחוץ, אלא ראו שבאמת חש הכרת טובה, גם שנים ארוכות אחרי שבנו סיים את הלימודים במקום", ממשיך הר"מ בהתפעלות.

לתלמוד התורה שבו למדו בניו, הגיע הרב פלמן מדי שבוע להתעניין כיצד הם לומדים. כן נתן כספי תרומה לתלמוד התורה, כדי שישקיעו היטב בלימוד התורה שלהם. כי כשהבן רואה שהוא תמצית הדם של אביו, ושמוכן לעשות הכל למען בנו, זה מחייב את הבן להשקיע, ונותן אף כוחות גדולים לצוות המלמדים.

הרב שלום בן ציון פלמן זצ"ל (כ"ד בסיוון תרצ"ד - י"ב בשבט תשע"ה) היה פוסק הלכה חרדי. רב קהילת "נחלת משה" בבני ברק ומחבר סדרת ספרי ההלכה "שלמי תודה". לסיפורים נפלאים אודותיו, לחצו כאן.

מתוך הספר המומלץ 'ללא שם'.