הוכחה חותכת

בשמונה בערב, לאחר שאמו הדליקה נר חנוכה, יצא אבינועם מביתו לעבר ההרקדה שעמדה להתקיים במתנ"ס הסמוך, מתוך כוונה להגיע בשעה אחת עשרה למשמרת הלילה כמאבטח במלון "רמת תמיר" בירושלים. מדי פעם ביקר בישיבת "אור שמח" הסמוכה, אבל היה רחוק מתהליך של חזרה בתשובה. כאדם רציונאלי היתה דרושה לו הוכחה חותכת כדי לקבל החלטה כה גורלית.

במשך כשעה רקד בבגדי הטרנינג שלבש. בהפסקה אכל סופגניה עם יתר הרוקדים, ואז חש לפתע שההרקדה לא מדברת אליו. קול פנימי אמר לו: אין לך מה לעשות כאן!

רגליו נשאו אותו לעבר הוואדי הסמוך שנמצא בין רמות אשכול לבין שכונת שועפט. לעתים התבודד שם במשך היום ולעתים רחוקות גם בלילה, אבל מעולם לא בלילה כה אפל וקר.

לאחר הליכה של חמישים מטרים לכיוון הגבעה הצרפתית, חש משום מה שעליו לטפס במעלה המדרון לכיוון שועפט. הוא הגיע לשביל העליון, ולאחר דקה היה נדמה לו שהוא שומע קול עמום. אבינועם אימץ את אזנו ושמע מן נאקה או יללה. חשב שמדובר בחיה פצועה. שכלו פקד עליו: הסתלק מיד! אם מדובר בחיה, זה עלול להיות תן נגוע בכלבת, ואם באדם - אתה נמצא מתחת לשכונה ערבית...

ובכל זאת משהו בתוכו לא הניח לו לסגת. הרגיש שאם רגליו הוליכוהו לכאן, יש לכך יעד חשוב. הוא התקרב מעט ולתדהמתו ראה דמות אנושית שרועה על גבה, ברכיה כפופות וידיה מונפות כלפי מעלה. כעת חשב על שתי אפשרויות: או שמדובר בערבי משוגע מהכפר הסמוך, או בערבי פגוע וחסר אונים. כחייל לשעבר בחיל מודיעין ידע ערבית ושאל את הדמות לגבי זהותה. בתגובה שמע גניחה לא אנושית. הוא סבר שמדובר בערבי משוגע ורצה לברוח. ואולי תכננו לו מארב? בכל זאת, הקול הנגדי פקד עליו להישאר.

הדמות עם שערות הפרא סימנה בצווארה לאות שחיטה. בתחילה קלט את הסימן כאיום ורצה להימלט, ולאחר רגע קל הבין שהערבי מסמן לו כי הוא עצמו נשחט. אבינועם שיער שמדובר בחיסול חשבונות בין ערבים, ואמר לו שיחכה עד שיגיע עם עזרה רפואית.

הוא רץ לבית החולים "הדסה הר הצופים". לאחר רבע שעה הגיע לחדר המיון וצעק:

"יש ערבי ששחטו אותו... חייבים להזעיק עזרה..."

חייל אחד אמר לו בלגלוג:

"מה כל כך אכפת לך מהערבי?..."

אנשי הצוות הרפואי הציעו לו להתקשר לאמבולנס ולהסביר לנהג איך להגיע למקום האירוע. האמבולנס המיילל יצא לדרכו עם אבינועם עד שהגיעו לגבעה הצרפתית. לאחר חיפוש האיר האמבולנס על הדמות השרועה בדרך. שני אנשי הצוות ניגשו אליה ואבינועם נותר מאחור. לאחר כמה רגעים בישר אחד מהם בהתרגשות:

"זה לא גבר, זו אשה! וזה לא ערבי, זו יהודיה!".

אבינועם הבין שיש כאן סיפור אחר לגמרי. שני החובשים לא היו מיומנים דיים לטפל במקרה כה חמור. הם הזעיקו עזרה נוספת. אחד מהם הצליח להבין מהפצועה שנסעה ברכב עם כמה ערבים, עד שהגיעו לוואדי ושם ניסו לשוחטה.

אבינועם החליט לגשת אליה. מצבה היה אנוש, גרונה שוסף וכתמי דם ענקיים נקוו ליד ביטנה. כעת הבין מדוע בקע ממנה קול לא אנושי. היא הבחינה בו וגרגרה:

אתה... הצלת אותי!..."

היה ברור לו שהיא עומדת למות. צפירות האמבולנסים קטעו את הרהוריו. חובשים מנוסים החלו לטפל בגוססת. לשוטר שחקר אותו סיפר אבינועם שהוא רץ גוגינג וכך נתקל בה. הוא חשש שסיפור תמוה על התבודדות באמצע הלילה, לא יתקבל.

אבינועם חזר באחת עשרה וחצי לאמו המודאגת, והתייצב באיחור רב למשמרתו במלון. עדיין לא עיכל את האירוע. בימים הבאים החל לקלוט שאירע עמו נס גמור. הרי שחטו את האשה באמצע הלילה החשוך, במקום שבו לא עוברים בני אדם אפילו ביום! איך הגיע לנקודה המסוימת ועוד בעיתוי כה מופלא?!... חשב שהסיכוי לכך הוא בערך אחד לאין סוף, וחש שהוא היה כלי שרת להתרחשות עליונה. למחרת קרא בעמוד הראשון בעיתון על רץ גוגינג שהציל אשה שנדקרה. הסתבר שהיו לפני כן ארבעה מקרים דומים שהסתיימו ברצח. הוא שמח להיווכח כי היא יצאה מכלל סכנה.

לאחר כמה ימים פגש חבר, ששמע את סיפורו ואמר:

"הכל מאת ה. תשמע לי, אחרי סיפור כזה אתה חייב לעשות משהו עם עצמך! בקרוב מתקיים סמינר יהדות בערד. מה דעתך להגיע לשם?"

לאחר עיכוב הגיע אבינועם לאמצע הסמינר, כשהוא נתון בתחושת השגחה פרטית שלא ניתן להכחישה. היתה בקרבו הוכחה נפשית חותכת, וההרצאות ששמע היו בבחינת חותמת סופית לאותו לילה מאלף בוואדי, ובסיום קיבל עליו עול מלכות שמים.

הסיפור נכלל בספרו של עודד מזרחי, "עין רואה", בהוצאת "ראש יהודי". ליצירת קשר לסיפור אמונה מהחיים פנו למייל odedm@neto.net.il