הרב ראובן אלבז: "הם יודעים מאיזו משפחה אתם. הם בכל זאת רוצים את השידוך"

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, א').

פרשתנו עוסקת בשילוח המרגלים לארץ ישראל. המרגלים דיברו רעה על הארץ ונענשו בעונש גדול, "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר י"ד, ל"ה). לשון הרע הורגת שלושה, מי שדיבר לשון הרע, מי ששמע את הלשון הרע, ומי שדיברו עליו לשון הרע (ירושלמי פאה פ"ג, ה"א). פה נגזר מיתה על כל בני ישראל, שישים ריבוא מבן עשרים שנה ומעלה לא זכו להיכנס לארץ, כיוון שהמרגלים דיברו עליה לשון הרע.

"וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר י"ד, א'),"אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט ע"א). "כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור. ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים - היה עומד ויוצא, וכל מי שלא קם היו מכסים אותו, שם הייתה קבורתו" (כמבואר כל זה בירושלמי תענית פ"ד הלכה י"ז). נורא ואיום, ואותה בכיה של חינם שנגזרה לבכיה לדורות נמשכת עד היום, שבעוונותינו הרבים שני בתי מקדש נחרבו, ויום תשעה באב נגזר לבכי ומספד, "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" (איכה א', ב').

ארץ ישראל מקפידה כשמדברים עליה. יש אבנים עם לב אדם, הארץ מאזינה ורואה כשעושים עבירות והיא כועסת, "מה הוא עושה כאן, תזרוק אותו מהארץ הזאת". ארץ ישראל היא בעלת נפש, היא מרגישה, צריך לכבד את ארץ ישראל ולאהוב אותה. זכורני מילדותי במרוקו, שהיו באים שדרי"ם מארץ ישראל כדי לגבות כספים עבור תלמידי חכמים בארץ ישראל השוקדים על תלמודם, ופעמים רבות היו השדרי"ם מתארחים בבית הורי, לפי שמר אבי ע"ה היה אוהב ומעריך מאוד את חכמי ארץ ישראל, ומתאר לנו את מעלת ישיבת הארץ בהתרגשות.

כשהיו מגיעים השדרי"ם הייתה שוררת בבית שמחה מיוחדת, "הגיע אורח מארץ ישראל, מארץ הקודש שכולנו כל כך חושקים להגיע אליה", ואני ואחי היינו מבקשים רשות מהשדרי"ם לגרד את העפר הדבוק בנעליהם, ושמים אותו בצלחת המרק או בכוס התה, ושותים בשמחה מעפרה של ארץ ישראל. וכפי שכתב המשורר רבי יהודה הלוי בשבח ארץ ישראל, באומרו "הלא את אבניך אחונן ואשקם, וטעם רגביך (בוץ קשה של אדמת ארץ ישראל) לפי, מדבש יערב" (יהיה מתוק לי יותר מדבש),כך הרגשנו.

וכשזכינו להגיע לאדמת ארץ ישראל בגיל אחת עשרה, מיד השתטחנו על האדמה הקדושה, נישקנו אותה ופרצנו בבכי ודמעות של שמחה והתרגשות, "זכינו להגיע לארץ הקודש, 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָֽה'" (דברים י"א, י"ב). עלינו להיות רגישים כלפי ארץ ישראל, כיוון שהיא מרגישה את אשר נעשה עליה.

ואם כך עלינו להיות רגישים כלפי הארץ, קל וחמור שצריכים אנו להיזהר ולהיות רגישים כלפי הזולת, שהוא חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמָּעַל (איוב ל"א, ב').

מחסד לא מפסידים

תכלית וקיום העולם הוא שאחד יעזור וייתן לשני, כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהילים פ"ט, ג'),ובזכות החסד מתברכים כל יצורי תבל. מעשה מופלא שקרה לפני מספר שנים בעיר בני ברק, מלמד אותנו שככל שהאדם מסלק מעליו את הקנאה השנאה והתחרות, ומתנהג ביד נדיבה ורחבה כלפי הזולת, הרי שהוא זה שיצא לבסוף המצליח והמאושר, כיוון שממעשה חסד לעולם לא מפסידים.

שתי משפחות גרו בשכנות בבניין רב קומות. אצל המשפחה שגרה בקומה העליונה כל העניינים התנהלו בסייעתא דשמיא ובהצלחה מרובה, הם זכו לחתן בן אחר בן ובת אחר בת בשמחה ובטוב לבב. ואילו אצל המשפחה שגרה בקומה מתחת, הכל היה נראה כסתום ולא מוצלח. במשך כמה שנים הם ניסו לחתן את בניהם ובנותיהם הגדולים, אך ללא הצלחה, וזאת מפני שאחיו של אבי המשפחה היה מתעסק שלא ביושר וברמאות עם הבריות, וכשהצד השני היה שומע שמשפחה זו קשורה לאותו אח רמאי, היו מבטלים מיד את השידוך, אפילו כשהיו מגיעים לשלבים מתקדמים.

והנה בחלוף השנים, המשפחה שגרה בקומה העליונה התרחבה, הבנים והבנות התחתנו ועמהם הגיעו נכדים ונכדות חדשים, והוכרחו בני המשפחה להרחיב את דירתם ולבנות עוד שני חדרים. הם קיבלו את כל האישורים הנדרשים לצורך הבניה, ורק אישור אחד עדיין נותר להם לקבל, והוא מהמשפחה שגרה בקומה התחתונה, שלא הצליחה עדיין לחתן את ילדיה.

ניגש ראש המשפחה שבקומה העליונה לשכנו מהקומה התחתונה, וביקש ממנו לחתום על אישור להרחבה ולבניית שני חדרים נוספים. נענה אותו שכן והשיב שקודם הוא ילך ויתייעץ עם אשתו, ורק אחר כך יחתום. אשתו, שהייתה צדקת ובעלת חסד גדולה, אמרה לבעלה שעל אף הקושי שיש לכאורה בדבר שהשכנים מחתנים את בניהם ובנותיהם והם עדיין לא, מכל מקום עליהם להסיר את הקנאה וצרות העין מלבם, לפרגן לשכנים ולשמוח בשמחתם ולחתום להם על אישור הבניה. שמע הבעל לדברי אשתו, וחתם על אישור הבניה.

והנה למחרת בבוקר, דופקים פועלים בדלת השכנים הגרים בקומה התחתונה ומבקשים להעביר את הסחורה דרך ביתם. התרגז בעל המשפחה בלבו, אך אשתו הרגיעה אותו ואמרה שעליהם להבליג ולתת לפועלים את האפשרות לעשות זאת, "אין דבר, שיהיה לשכנים בשמחה".

הפועלים התחילו את עבודתם, ותוך כדי העבודה בלא שימת לב נפל דלי מלא מלט מהקומה העליונה לביתו של אותו אברך ששהה בבית באותה העת ולכלכך את כל בגדיו. זעם אותו אברך וביקש לעצור את העבודה, אך אשתו הרגיעה אותו שוב ואמרה לו להעביר על מידותיו. וכך עשה.

לאחר שסיימו את בניית החדרים, ערך השכן הגר בקומה העליונה חנוכת בית והזמין את הקבלן שהיה אחראי על הבנייה, וגם את השכן שגר בקומה התחתונה שעזר להם מאוד בבניית החדרים בשיתוף הפעולה החיובי. אשתו של השכן שגר בקומה התחתונה קנתה פרחים, וביקשה מבעלה שילך אל השכנים בשמחה ובטוב לבב ויאחל להם מזל טוב וכו'. כך עשה הבעל, ובמסירות נפש וכבישת המידות גדולה איחל לשכנו מזל טוב מכל הלב. והבשורות הטובות לא איחרו מלהגיע...

למחרת בבוקר התקשר שדכן לאב המשפחה, והציג בפניו הצעת שידוך עבור בנו הגדול. האב, שהיה מלומד בכישלונות השידוכים בשל אחיו הרמאי, הורה לשדכן שיודיע תחילה לצד השני שהם ממשפחה פלונית, וישאל אם בכל זאת הם רוצים להתחיל את השידוך, אך השדכן השיב מיד שהצד השני מכיר את המשפחה, ובכל זאת רוצה להתחיל בשידוך.

נדהם אבי המשפחה, ושאל בסקרנות מי הם משפחת הצד השני, והשדכן השיב שזה לא אחר מאשר הקבלן שבנה את שני החדרים לשכנו שגר בקומה העליונה. יש לו בת צנועה וחסודה, וכעת רוצה הוא לחתנה עם בן גילה, ומוכן להעניק לזוג החדש דירה חדשה ומרוהטת, ואת כל שאר הדברים הנצרכים.

מיד נפגשו הזוג וראו שיש התאמה ביניהם, ולאחר חודשים ספורים נכנסו בברית הנישואין בשמחה ובטוב לבב. בשעת רצון אמר אבי הכלה – הקבלן, לאבי החתן – השכן מהקומה התחתונה, שהדבר שגרם לו להתחיל את השידוך הזה הוא הנדיבות הכל כך גדולה שראה אצלם במשפחה. כקבלן דירות הוא חווה על בשרו כמה צרות וקשיים מערימים השכנים בבניית חדרים נוספים, ופעמים רבות גורמים להפסקת העבודה באמצע. אך הם התנהגו באדיבות גדולה, ואף על פי שנפל דלי עם מלט בביתם לא הורו על הפסקת העבודה. למשפחה עם כזה לב טוב ואדיב הוא רוצה שבתו הגדולה תיכנס. מכאן ואילך האיר המזל לאותה משפחה, וחיתנו את שאר בניהם ובנותיהם בשמחה ובטוב לבב.

ללמדך שאדם שמסיר ומסלק את הקנאה והתחרות מלבו, ומתנהג בלב פתוח ונדיבות, ועושה חסדים עם הזולת, הרי שלעולם לא יפסיד מכך, והצלחתו קרובה לבוא.

יהי רצון שנזכה ליישר דרכינו ומעשינו ונראה בקרוב בגאולת ישראל השלימה, אמן.