"תן חיוך - הכל לטובה"? אתה חי בסרט, אחי

"תן חיוך, הכול לטובה" - ראיתי את הסטיקר הזה מודבק על השמשה האחורית של איזה סובארו ישנה, לפני יותר מ-20 שנה, וחשבתי לעצמי: "אחי, אתה נוסע בטרנטה מאובקת משנות השמונים, על מה יש לך לחייך בדיוק???". כמובן שהחשיבה שלי בתקופה ההיא הייתה מאוד שטחית ומוגבלת, למרות שאף פעם לא ראיתי בכסף סימן להצלחה, אבל זה באמת נראה לי כמו סטיקר מטופש של אנשים שלא כל כך מחוברים למציאות, במקרה הטוב, או כאלה ב"חיים בסרט", במקרה הרע.

במהלך השנים, החיים לימדו אותי אחרת. אני לא בן אדם שמחייך מאוזן לאוזן ביומיום, בטח שלא בפני אנשים שאני לא מכירה, אבל למדתי שאם אוכל לחייך בכל מצב (לפחות מבפנים), החיים יחייכו אליי. ככה אמא שלי תמיד אמרה לי. ולכן, בכל פעם שנתקלתי בקושי, חייכתי. לא משנה כמה המצב היה חמור. וזה לא היה פשוט.

נתקלתי בלא מעט קשיים במהלך חיי (וגם בלא מעט הצלחות ב"ה), אבל כשנפלתי – נפלתי חזק. היו תקופות שלא יכולתי לקנות דברים בסיסיים כמו מוצרי מזון, ובטח שלא צעצועים ובגדים. אבל חייכתי. ידעתי שאני עובדת קשה מאוד בשביל לשנות את המצב, ויום אחד אוכל לפנק את הילדים שלי בכל מה שירצו. היו ימים שהכול נראה לי שחור וללא תקווה, אז הכרחתי את עצמי לחייך כדי שיום אחד החיוך יופיע באופן טבעי. כשגיליתי על האוטיזם של דור הבן האהוב שלי, עולמי חרב עליי. הייתי בסוג של אבל במשך תקופה ארוכה. אבל חייכתי, כי ידעתי שאני חזקה ואני יכולה להתגבר גם על זה.

בקיצור, הבנתם את הקטע – חייכתי כי ידעתי שזו תקופה והיא יעבור. אבל מה שפספסתי הוא החלק השני של הסטיקר שלעגתי לו, החלק בו כתוב "הכול לטובה". לא הבנתי איך מצב כל כך גרוע יכול להיות לטובה. הייתכן? הייתכן שיש טוב במצבים הקשים בחיינו? מה יכול להיות טוב בלהיות מרושש, מדוכא והורה לילד עם צרכים מיוחדים. זה מצב קיים, נכון, אבל טוב לא ראיתי שם.

כמה חודשים (וכמה התבודדויות טובות) לאחר מכן, כשהמצב הגרוע התחיל להראות סימנים של עזיבה ב"ה, ובאמת יכולתי לחייך קצת, ניסיתי להבין איזה טוב יצא לי מכל זה. זה דרש ממני הרבה מאוד חשיבה מודעת והתכנסות אל נבכי הנפש, אבל לבסוף זה הגיע.

הבנתי שלולא המצב הכלכלי הקשה שהגענו אליו – לא הייתי עוברת לגליל. הייתי ממשיכה לחיות בעיר (שאומנם יש לה מקום חם בליבי) עם כל הרעש וההמולה מסביב, והילדים שלי לא היו זוכים לראות ולחיות את הטבע מדי יום. ואם הייתי ממשיכה לחיות שם, כנראה שלא הייתי חוזרת לכתיבה שאני כל כך אוהבת. אחרי שעבדתי קשה בעבודות כפיים בשביל להחזיר לעצמי את האיזון הכלכלי, חזרתי לכתוב. פול טיים. בכסף! אף פעם לא האמנתי שאוכל להתפרנס מזה, אבל ב"ה אני כבר כמה שנים מתפרנסת מכתיבה ועריכת תוכן. מי היה מאמין? לולא המצב הזה, כנראה הייתי עובדת באיזו עבודה שלא הייתה מתאימה לכישורים שלי ומוותרת על החלום. איזה מזל.

בנוסף הבנתי, שבזכות הדיכאון העמוק הזה שהייתי שרויה בו, למדתי איך להרים את עצמי, למדתי שאני חזקה יותר ממה שאני חושבת ולמדתי להיעזר באנשים סביבי.

והכי חשוב – הבנתי שהאוטיזם של דור הוא בעצם מתנה. מתנה בשבילי להיות בן אדם טוב יותר, מכיל יותר, סובלני יותר, רגיש יותר, אוהב יותר, ובאופן כללי – יותר! ובלי שום קשר, דור הוא אחד הילדים המצחיקים והנבונים והאהובים שיש ולא הייתי מחליפה אותו בשום דבר!

בשלב מאוחר יותר, כשהתחלתי להתקרב לתורה הקדושה ולבורא עולם, הבנתי שלפעמים אנחנו צריכים "להשליך על השם". מי אנחנו בכלל? כל כך קטנים ללא האמונה בו. לפעמים לא משנה כמה השתדלות נעשה, רק הוא יוכל להצילנו. וכן, גם הבנתי שכל מה שהוא עושה – לטובה הוא עושה. אנחנו לא יכולים להבין חשבונות שמיים ולא תמיד מסוגלים להכיל את הטוב שיש בכל מצב, אבל אנחנו כן יכולים להרבות בתפילות ולהתחזק בביטחון ואמונה, ולדעת שהקב"ה מוביל אותנו במסלול שמדויק עבורנו. גם אם זה לא נראה כך באותו רגע.

נזכרתי באותו סטיקר על הסובארו המצ'וקמקת לפני כמה ימים. נזכרתי איך חשבתי שבעל הרכב חי בהזיות. נזכרתי שחשבתי שזה המשפט הכי קלישאתי שיש, ושאין מצב שאפשר לראות את הטוב בכל דבר. נזכרתי וחייכתי. חיוך מאוזן לאוזן.

הרב זמיר כהן מסביר בסיפור מרתק את התועלת שבייסורים, וכיצד ניתן לראות בחוש כי הכל לטובה:

"כשהתינוק נולד ולא נשם, צעקתי: ’ריבונו של עולם, תעזור לי’"

"את נראית כמו דוסית, השתגעת לגמרי?!"

חוזרים בתשובה לא נכנסים לכלא, הם בורחים מהכלא

אין רוחניות ביהדות? כנראה פספסת משהו

"חזרה בתשובה זה להסביר שאתה אותו בן אדם ושלא השתגעת"

משפט פלא שעוזר להתמודד, גם כשקשה וחשוך

כשאין כסף לבמבה וטילון: הקורונה והמשבר הכלכלי