סיון רהב מאיר: בהצלחה, יצחק הרצוג. שנזכה בקרוב לנשיא האמיתי

לסטודנטים, להורים, לעובדים, לתלמידים – נראה לי שהרעיון הזה שכתבה רחלי פרץ, מתאים מאוד לשבוע הזה: בשבוע שעבר קראנו על חנוכת המשכן. התורה פירטה בהרחבה איך המנהיג של כל שבט השתתף באירוע החגיגי, אבל אהרון הכהן לא הוזכר. הוא חשש שאין לו כל חלק באירוע המרגש, אבל בפרשה שקראנו בשבת – הגיעה התשובה. אהרון יהיה אחראי על הדלקת הנרות היומיומית במשכן. רש"י מספר מהו המסר שטמון כאן, מה בעצם נאמר לאהרון הכהן על עבודתו: "שלך גדולה משלהם".

כלומר: הם עשו משהו גדול, אבל חד פעמי. אתה אחראי מעכשיו על העבודה המתמשכת, על העמל היומיומי, על ימים אפורים שבהם תדליק אש של התלהבות, בכל פעם מחדש. פרשנינו מסבירים שמדובר בעיקרון חינוכי. קל יותר לחגוג יום הולדת או יום נישואים, אבל קשה לפרגן ולהתרגש מסתם יום של חול. קל יותר להחשיב את הדרמות ואת רגעי השיא, אבל קשה להעריך את המאמץ והמסירות לאורך זמן. ההורים שקמים שוב לילד שהתעורר בלילה, המשפחות בעוטף עזה שמשקמות כעת את חייהן כשאנחנו כאילו המשכנו הלאה, התלמיד שנרדם על ספר הלימוד אבל מחליט להשקיע עוד קצת. כל אלה הם לא אירועים שמקבלים עליהם מחיאות כפיים. אבל הפרשה מלמדת שטמונה בהם קדושה וחשיבות, והם גדולים הרבה יותר מהרגעים הנוצצים.

שלא נהיה רשעים

אנחנו חיים במציאות מטלטלת: יצאנו ממגיפה עולמית מאתגרת, אנחנו בעיצומו של משבר פוליטי מתסכל, ולאחרונה התרחשו אסונות קשים ומבצע צבאי. מה האדם הסביר אמור לעשות מול כל האירועים האלה?

רגע אחרי שמרים הנביאה דיברה לשון הרע, גם המרגלים בפרשת השבוע מדברים לשון הרע על ארץ ישראל. רש"י מסביר שהתורה הצמידה את שני הסיפורים האלה בכוונה, כדי שנשים לב שהמרגלים ראו את מה שקרה למרים – אבל לא למדו לקח, או בלשונו: "רשעים הללו ראו – ולא למדו מוסר".

זוהי הגדרה חדשה לגמרי למילה רשע. רשע זה אחד שקורה לידו אירוע דרמטי (במקרה שלנו: מרים דיברה לשון הרע וכל העם חיכה לה עד שתחלים) – אבל הוא חי על אוטומט. לא מתבונן, לא שם לב, לא מסיק מסקנות אישיות מועילות ממה שקורה מסביבו.

פרשנינו כותבים שאפשר ליישם זאת כל הזמן: פשוט להתחיל להסתכל על האירועים לא רק כדי להביע דעה, אלא כדי להסיק מסקנות אישיות, תכלס. כשאנחנו כועסים כעת על התנהגות הפוליטיקאים – צריך במקביל לבדוק האם אנחנו עלולים להתנהג כך בחיינו האישיים, חלילה. במקום רק לשמוח שהקורונה נגמרה בישראל – לבדוק מה למדנו ממנה לעתיד. כל אחד מוזמן להוסיף דוגמאות משלו, על מה שהוא לומד בימים אלה מכל המאורעות, כדי לא לתת למציאות לחלוף לידינו – בלי לשנות אותנו.

כשם שנכנס לברית

בישראל התבטלו השבוע, בשעה טובה, כל מגבלות התו הירוק, אבל יש מי שעדיין מתמודד עם הקורונה. שימו לב לסיפור הבא: לשליח חב"ד בהונג-קונג, הרב ישראל ליברמן, ולרעייתו מנוחה, נולד בן. כבר חודש וחצי שהם מנסים לערוך לו ברית מילה. הונג קונג סגורה ומסוגרת, ואף מוהל לא מצליח להיכנס אליה. עכשיו, כאשר שוויץ נפתחה מעט לטיסות, הם הבינו שזה הפתרון. משפחת ליברמן כולה טסה מהונג-קונג לשוויץ, נחתה בבאזל – ומייד ערכה שם ברית מילה. ויקרא שמו בישראל: לוי.

וכך אמר האב בברית, ששודרה בזום גם לקהילה היהודית בהונג קונג: "בברית מילה נוהגים לברך את התינוק 'כשם שנכנס לברית – כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים'. למה בעצם אומרים 'כשם שנכנס לברית'? מה כל כך מיוחד בברית? העניין הוא שבברית הילד הוא טהור, תמים, ללא שום חטא. אנחנו מאחלים לו שממש כך ימשיך וייכנס בהמשך חייו גם לעוד תחנות, שישמור על התמימות הזו. ובמקרה שלנו, נוסיף עוד איחול: כשם שהברית הזו נעשתה מתוך מסירות נפש ודבקות במצוות והחלטה נחושה, כך יהיו גם חייו היהודיים של לוי בהמשך".

מזל טוב.

התרופה – העבר והעתיד

כשהמצב מבלבל – לאן פונים? בפרשת השבוע, שני מרגלים בלבד לא נסחפו: יהושע וכלב. עשרה מרגלים התייאשו מהחזון וחשבו שזו טעות להמשיך לארץ ישראל, ורק שניים העזו להתנגד למהלך והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". היום אנחנו יודעים שהם צדקו. מאיפה הכוח להיות במיעוט? איך שואבים עוצמה כזו, כמו יהושע וכלב? הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים: אל העבר ואל העתיד.

אל העבר – מסופר לנו שרק אחד מהם, כלב, הלך במהלך הביקור בארץ לקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. כלב התפלל על עצמו, שלא יקשיב להסתה של עשרת המרגלים, ולא יצטרף אל הרוב הסוחף. שישמור על נאמנות ועצמאות רוחנית ולא ישכח מיהו ומה שליחותו. בזמנים של משבר, הוא לא הסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא על אברהם ושרה ומה הם יגידו עליו.

אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. אבל משה רבנו הוסיף י' לשמו, הפך אותו ליהושע, וגם התפלל עליו: שאלוקים יושיע אותך מתכניתם של המרגלים. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק. אם העבר הציל את כלב, העתיד הציל את יהושע. התפילה של משה על עתידו התקיימה.

כשיש חוסר וודאות בהווה, העבר והעתיד יכולים לתת לנו פרופורציה וכוחות. הסיפור שלנו הרבה יותר גדול ונצחי ממה שנדמה לפעמים.

תודה, יצחק ומרים

תודה, יצחק הרצוג, על המילים שאמרת כשנבחרת אתמול לנשיא המדינה: "הנני העני ממעש. אני מודה על האחריות הכבדה. אני מודה לגברת מרים פרץ, גיבורה ישראלית, על היותה סמל והשראה לכלל אזרחי ישראל, לקימה מכאב אינסופי ולבחירה בחיים".

תודה, מרים פרץ, על נאום ההפסד שהיה גם נאום ניצחון: "זכיתי להתמודד מול אדם יקר שאני מוקירה ומעריכה. אתם יודעים איזה כבוד זה להתמודד מול אדם ראוי?...

"בהפטרה שקראנו בשבת נאמר: רוֹנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן. אני בת ציון, אני הבת שעלתה ממרוקו, הגיעה לארץ, עברה את חיי המעברה וזכתה להגיע להתמודד לנשיאות המדינה. זאת השמחה. זאת הגאווה. וסיום ההפטרה הוא: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, לא במספר המנדטים, לא במספר האצבעות, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'. הרוח הזו תמשיך".

בהצלחה, יצחק הרצוג. מרים פרץ תמשיך לכהן בתפקיד החד-פעמי ששמו מרים פרץ. תודה שהזכרתם לנו איך אפשר לנהל פה בחירות, בכבוד הדדי.

שנזכה במהרה לנשיא האמיתי, המנהיג שעליו התנבא הנביא יחזקאל: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם, וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".