האיש שנלחם בטרור: "האויבים הערבים מגיעים מתוך ישראל, וזה מה שמסוכן כאן"

מהומות בערים המעורבות? מעשי טרור וונדליזם? בקבוקי תבערה ופחד מיציאה לרחובות? אם כולנו עקבנו באימה אחרי מה שהתרחש אך לפני שבועות ספורים במדינת ישראל, מסתבר שיש גם מי שהחליט לעשות מעשה.

מאיר אינדור, העומד בראש ארגון 'אלמגור', לנפגעי טרור, מסמן בימים אלו ניצחון גדול למאבק לא קטן. במשך התקופה האחרונה הוא נלחם יחד עם אנשי מקצוע הנמנים על שורות הארגון, כדי לפעול באופן משפטי לכך שמשפחות שנפגעו באותן פרעות יוכרו כ'נפגעות טרור'.

"זה לא היה מובן מאליו", הוא מסביר, "שכן מדובר באנשים שנפגעו על ידי פורעים שהם תושבי הארץ, אלו לא פלסטינים, לכן כביכול לא מדובר באויבים. עם זאת, מיותר לציין שהיה ברור לנו שזהו טרור לכל דבר, לכן הפעלנו לחץ על ראש הממשלה, והוכחנו שמדובר באויבים. ברוך ה' עלה בידינו לעשות זאת וכעת ה זכו להכרה", הוא אומר בסיפוק.

המטרה: להפעיל לחץ

מאיר אינדור, שייסד את ארגון 'אלמגור' וכיום עומד בראשו, הוא עצמו נפגע טרור. לא פעם אחת נפגע אינדור על ידי מחבלים צמאי דם, גם לא פעמיים, אלא שלוש פעמים. בכל המקרים האלו ניצלו חייו באופן ניסי לגמרי.

האירוע הראשון היה לפני כמה עשרות שנים, בעודו משרת בסיירת רימון; הפעם השנייה בה הוא מצא את עצמו כפצוע טרור, הייתה בדרכו לכותל בחג השבועות, כאשר ערבי שבר בקבוק ודקר אותו בראשו עד זוב דם; והייתה גם פעם השלישית - בהושענא רבה, לפני כשש שנים, כשהוא הלך להתפלל ותיקין בהר הזיתים, ובדרכו חזרה הותקף רכבו באבנים, והוא נפצע באורח בינוני.

(צילום: אלמגור)

אינדור מציין שמנקודת מבטו הוא רואה שיש שתי דרכים להתמודד עם פציעות. "יש את הפצועים שסוחבים במשך כל החיים את הטראומה, מדברים עליה ומתעסקים בכאב ובצלקות, ויש כאלו שפשוט מביטים קדימה. אני משתדל להביט כמה שיותר קדימה, בין היתר בעזרת הארגון שהקמתי – 'ארגון אלמגור'. אני מרגיש שזה מה שעוזר לי לשמור על שפיות, בתוך מצב בלתי שפוי כמו שלנו".

את הארגון הוא הקים בשנת 1986, אחרי שנחתמה 'עסקת ג'יבריל', בין ראש הממשלה דאז שמעון פרס לבין אחמד ג'יבריל, ראש ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בעסקה הושבו שלושה ישראלים חטופים מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובתמורה שוחררו 1,150 מחבלים.

"בזמנו שמעתי על העסקה חסרת הפרופורציה ובאופן טבעי מצאתי את עצמי פונה לבית המשפט העליון, יחד עם עוד כמה משפחות של נפגעי טרור ופצועים כמוני. אני הגעתי מעט באיחור, אחרי שחבריי פרצו לשם באופן ספונטאני, הסדרנים לא הצליחו לעצור אותם והם הגיעו עד לדלת אולם המשפט. בסופו של דבר לא הייתה ברירה, והם אכן שוחחו עם השופט. המקרה הזה עורר הדים וזכה לסיקור שהעלה את המודעות לבעיה הגדולה שיש בעסקאות להשבת שבויים, דווקא מהצד של משפחות נפגעי הטרור. הטענה שלנו הייתה שהגיוני לעשות עסקאות שבויים, אך הן חייבות להיות עם גבולות ועם פרופורציה. כפי שכולנו מבינים שלא נפרק את המדינה כדי להשיב את השבויים, או לא נחזיר את ירושלים לשם כך, צריכים גם להציב גבולות, כי לא כל מחיר אפשרי, בפרט שהעסקה לא כללה את כל השבויים והנעדרים שישראל ניהלה עליהם משא ומתן.

אינדור (צילום: פלאש 90)

"לצערי הרב", הוא מוסיף, "אותם מחבלים ששוחררו בסופו של דבר במסגרת העסקה, אלו בדיוק המחבלים שביצעו את הפיגועים בתקופת האינתיפאדה שפרצה שנה לאחר מכן. 48% מהם שבו לעסוק בטרור ונתפסו מחדש. ועדיין, נאמר לנו אחר כך מכמה וכמה מקורות שאילו לא התערבנו, המחיר היה יקר בהרבה, כך שהלחץ שיצרנו בהחלט פעל את פעולתו".

ארגון עם מטרות

מאז אותו יום מהווה ארגון אלמגור קבוצת לחץ נגד עסקאות של שחרור מחבלים, אך זה אינו התחום היחיד בו הוא עוסק. "מספר שנים לאחר הקמתו של 'אלמגור'", מספר מאיר אינדור, "נחטף על ידי חוליה של החמאס, השוטר ניסים טולדאנו שהיה בדרכו לתפילת ותיקין. הארגון דרש לשחרר בתמורה את מנהיג החמאס דאז שייח אחמד יאסין, אך לבסוף נרצח טולדאנו על ידי חוטפיו. בתגובה לכך גירש ראש הממשלה 400 אנשי חמאס ללבנון, אלא שארגוני השמאל עתרו לבג"ץ וביקשו להשיב את המגורשים. אנחנו בתגובה הקמנו אוהל מחאה מול אוהל משפחות המגורשים מול בית ראש הממשלה. תוך כדי הישיבה ראינו את החיזוק הגדול שהפעילים שלנו מקבלים זה מזה, והבנו שעצם הישיבה יחד מועילה. זה מה שגרם לנו להוסיף לשורת הפעילויות של הארגון גם מפגשים יזומים של משפחות שכול, וכן ליזום חוגים שונים, טיולים משותפים ועוד פעילויות שונות.

"עם הזמן הבנו גם את חשיבות הפעילות המשפטית בנושא, שכן מדינת ישראל משפה נפגעי טרור ברמות גבוהות מאוד, אך הבעיה היא שלא כל אחד מוכר כנפגע טרור, וגם מי שמוכר, לא תמיד מודע לכל הזכויות שלו. האמת היא שאפילו אני בעצמי לא ממש מודע לכל הזכויות שיש לי. יש צורך בנושא הזה בהרבה עזרה והכוונה. לשם כך אנו מעסיקים פעילים מטעמנו שמכוונים את המשפחות ועוזרים להן. במקביל, יש לנו לא מעט נסיעות משותפות לחו"ל לצורך הסברה ישראלית ומאבקים למען ישראל ברחבי העולם".

אחרי שנים של מאבק בלתי פוסק בטרור הפלסטיני, אתה חושב שהמדינה עושה מספיק כדי לעצור אותו?

"אין לנו טענות כלפי המדינה", מבהיר אינדור. "להיפך, אנו רואים את התקיפה האחרונה שהייתה בעזה ומאוד מרוצים. ברור לנו שיש מלחמות גדולות של 'זבנג וגמרנו', כמו מלחמת ששת הימים או מלחמת השחרור, ויש מערכות ממושכות שנעשות בעצימות נמוכה, אך הן חשובות ביותר לצורך הרתעת האויב. אני מתכוון למשל לכוחות הצבאיים שמוצבים בגבול הצפוני והדרומי. הצבא שלנו פועל שם כל הזמן, ואנו צריכים להיות מרוצים מכך. אגב, זה גם עולה למדינה סכומים אדירים, ועלינו לשמוח על כך שיש אפשרות ונכונות לממן את כל הפעילות המבצעית הזו. כמובן שיש היכן לשפר, אך באופן כללי אנו מרוצים מאוד מהפעילות של המדינה".

(צילום: Abed Rahim Khatib / פלאש 90)

סכנה מבית

אינדור מציין כי בימים אלו ברוך ה' איננו חשופים לפיגועים כפי שהיה בתקופת האינתיפאדה. "זו הסיבה שאני פחות מודאג מהפלג האסלאמי הקיצוני", הוא מסביר, "אבל אני יותר ויותר חושש מהתנועה החילונית הלאומנית שבסיסה נמצא בחיפה ובאזורים נוספים בארץ".

למה אתה מתכוון?

"אני מתכוון לכך שמתחת לאף של מדינת ישראל צמחה קבוצת אינטלקטואלים ערבים, שרואים את עצמם כאנשי תרבות משכילים, אך הם בעצם פלסטינים לכל דבר. אחת מהם, אגב, היא חברת הכנסת החדשה במפלגת העבודה, שנאום הפתיחה שלה בכנסת היה ארסי, אינטליגנטי ומבוטא היטב. היא לרגע לא רואה את עצמה כאזרחית מדינת ישראל, אלא כאזרחית מדינת 'כל אזרחיה'. זו גם התחושה של כל האחרים שמתפרעים ביפו ובלוד. הם לא סתם פועלים כי 'בא להם לפגוע ביהודים', אלא הם רואים חובה מוסרית להחזיר את האזורים האלו לידיים ערביות, והם מוכנים לעשות כל דבר כדי שזה יקרה. אגב, בנושא הזה גם השמאל היהודי צריך לחשוש, כי גם באזור ירושלים יש אזורים שבנויים על שטחים שלדעתם של הערבים שייכים להם, אפילו הכנסת ובית המשפט העליון בנויים על כפר ערבי לשעבר. הערבים רואים בכך חטיפה וכיבוש, ומבחינתם הצדק ההיסטורי יהיה רק כאשר יושבו כל השטחים הללו לידיים ערביות".

אינדור ממשיך לשבר את האוזן בתיאורים קשים: "אחד ממסמכי הדגל של אותה קבוצת לאומנים הוא 'אמנת חיפה', בה הם מנסחים בדיוק את החזון שלהם – מדינת כל אזרחיה לצד מדינת פלסטין, בכל מחיר. ושוב, אני מדבר כאן על ערבים אינטלקטואלים המתגוררים בארץ, וזו הסכנה הגדולה ביותר שנשקפת לנו בימים אלו. הם עצמם לא יבצעו פיגועים, כי הם אנשים נהנתנים, אך הם יוצרים את כל המצע האידיאולוגי והספרותי שנדרש כדי לעודד אחרים לעשות זאת".

אינדור מציין כי אחד המקומות בהם הדבר בא לידי ביטוי הוא התיאטרון הערבי בחיפה. "לאחרונה שלחנו אל התיאטרון בלשים מטעמנו שצילמו את מה שקורה שם, והתברר שהכינוי 'קן צרעות' קטן עליו. הם תיעדו שם ערבים לבושי מחלצות ולבוש מודרני, שיושבים ומאדירים את רוצח החייל משה תמם הי"ד, ואף קוראים לו בשם 'לוחם פלסטיני'. נדהמנו מהיקף התופעה, כי מדובר בתושבי חיפה שלכאורה דוגלים תמיד בדו קיום, וכעת מסתבר שהם משתפי פעולה עם הפלסטינים במלוא מובן המילה. אגב, הם אלו שגם עוררו את מהומות שייח ג'ראח בשכונת שמעון הצדיק, הם אמנם נמצאים רחוק, אך פועלים בשיתוף פעולה. נכון שהם אקדמאים ומלומדים, אך מבחינתם אין להם זהות ישראלית, אלא זהות פלסטינית. אמנם הם לא דתיים, אך עבורם 'אל אקצא' הוא מכשיר לגיוס ההמונים".

זה נשמע מבהיל ביותר. איך אפשר לעצור אותם?

"אני יכול לספר על מה שאנחנו עושים לשם כך – אנחנו מנסים לעשות הכל כדי לפעול בדרך החוקית ופשוט לעצור אותם על הסתה. אני עצמי עוסק בכך כמעט מידי יום, אבל נראה לי שברוב הרשויות המעורבות לא קלטו עדיין איזה סיפור יש פה, כי זה לא משהו שעומד לעבור ביום או יומיים, אלא זו עומדת להיות המלחמה הבאה שלנו. ככל שהאנשים האלו  משכילים יותר, כך נראה לנו כלפי שחוץ שהם מתערים אתנו, אבל עובדה שביום בו הם הכריזו על שביתה, הם הצליחו לשתק גם אותנו. יש להם את כל הדרכים כדי לפגוע בנו באמת, כי הם גדלים בתוכנו, הם חלק מאתנו".

אינדור מדגיש כי הוא שמע מאחד הרבנים כי "אין מצווה להרבות שנאה אצל הגויים". "אני משתדל לכלכל את מעשיי בהתאם לגישה הזו", הוא אומר, "ובאמת קיבלתי על עצמי לצמצם כמה שרק אפשר את השנאה, כי ידוע שעשיו שונא ליעקב, ולא צריך להעצים את זה עוד יותר. מצד שני, ברור שלא ייתכן שבגלל שאנו לא רוצים לעורר שנאה, לא ניאבק ולא נעניש. לכן הארגון שלנו לא תומך חלילה בפשעי שנאה ובמהומות, אלא פועל בעיקר בתחום המשפטי. לדעתנו ככל שניאבק נוכל לגרום לכך שהמשטרה תעשה יותר, כי לדעתנו היא לא פועלת מספיק. גם היועץ המשפטי יוכל לפעול יותר, בפרט שכל תלונה בתחום ההסתה חייבת לעבור דרך לשכתו, כדי שלא ייפגע חופש הפרט.

"זה בדיוק מה שאנו מנסם לעשות", הוא אומר לסיכום, "לפעול כמה שאפשר בכל הדרכים, ולהילחם בלי הפסקה בתופעות המדאיגות. כי הפיגועים של 2021 שינו את צביונם. כיום הם כבר לא באוטובוסים כמו בשנות ה-90, אבל למרבה הפחד הם קיימים בתוכנו ממש, וזה לא פחות מאיים".