האם ניתן להבין את אנשי השמאל?

הערה חשובה: אין בכתבה זו כדי לזלזל באחינו הטועים, חלילה וחס. כיהודים אוהבי ישראל, עלינו להשיבם בעבותות אהבה אל יהדותנו, לשם כך, נבקש להבין את המניעים הפסיכולוגיים שמטעים יהודים רחוקים, במטרה לקרבם לעם ישראל בעז"ה. כמו כן, יושם לב שהכתבה מנסה להבין אנשי שמאל קיצוניים, ואינה מתייחסת לאנשי שמאל מתונים יותר.

* * *

אנטישמיות אינה חדשה לעם ישראל. אך כיצד ייתכן שישנם יהודים המזדהים עם הצד הפלסטיני, ומשמיצים את ישראל? הרי אלו חיים בארץ ורואים במוחש את שנאת הערבים הפותחים נגדנו במלחמה, יורים במטרה להרוג חפים מפשע, הקוראים להשמדת עם ישראל ללא תנאים, ומנגד, רואים כיצד ישראל עושה כל שביכולתה כדי להגן על תושביה ולמנוע הרג חפים מפשע.

בתאריך 27.05.21 למניינם, עיתון הארץ הציב בעמוד השער שלו תמונה של עשרות ילדים, בכותרת זועקת: "67 ילדים נהרגו בעזה. זה מחיר המלחמה!".

המלחמה של מי? מי נלחם במי ולאיזו מטרה? זאת לא נאמר בה.

הפלסטינים סבלו מתוצאות המלחמה שהחמאס פתח נגדנו, אך הכתבה לא מגנה את החמאס על שימושו באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי.

חמור מכך, "הארץ" התעלמו לחלוטין מן הסבל של עם ישראל, ממותו של עידו אביגל הי"ד, ילד יהודי בן 5 משדרות, ומהעובדה שעזה ירתה לעברנו 4360 טילים במטרה להרוג גברים נשים וילדים יהודים חפים מפשע, כאשר ישראל לא ירתה אפילו טיל אחד במטרה להרוג אזרחים פלסטינים.

עידו אביגל הי''ד

במקום דיווח הוגן, עיתון הארץ מציע בכתבה את "שמותיהם וסיפוריהם של הקורבנות הצעירים בלחימה ברצועה"... חבר הכנסת מוסי רז ממרצ כתב: ”כבוד ענק ותודה ל’הארץ’ שמביא בעמודו הראשון את תמונות 67 הילדים שנהרגו בעזה”.

בכתבות הקודמות עסקנו בשנאתם של הגויים את עם ישראל, ולמדנו שלא ניתן להסבירה בדרך ההיגיון, כי שנאתם איננה טבעית. אך מה נאמר ומה נשיב על יהודים מבני עמנו, דם מדמנו, אשר הולכים ומצדדים בפלסטינים, ומשמיצים את הצבא הישראלי? איך נבין את אנשי-השמאל שחשים הזדהות כה גדולה עם האזרחים הפלסטינים המסכנים, וכה מעט הזדהות עם אחינו הסובלים?

יהיו שינסו להסביר זאת בתירוץ הומני: כביכול אנשי השמאל מזדהים עם מי שסובל יותר, ולא משנה הסיבה לכך.

אך מי שעוקב אחרי העובדות, לא יוכל לקבל תירוץ זה. הרי אותם אנשים שמזדהים עם הסבל הפלסטיני בעוצמה רבה כל כך, אינם מזדהים עם סבלם של אינספור אנשים אחרים שסובלים ממלחמות בעולם.

כך לדוגמה, היו לא מעט רופאים ומשכילים יהודים שפרסמו בזמנו בעיתון הרפואי "Lancet" מכתב נאצה האומר: "ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות" (26.07.14, מאת ד"ר איתי גל, ynet), ובזמן שכתבו את מכתב הנאצה ההוא, טבחו בסוריה 180,000 איש. הם לא גינו את הטבח בסוריה, במצרים, בלוב ובסודן... האם ייתכן שחייו של ילד פלסטיני יקרים יותר מחייו של ילד סורי, כורדי או אפריקאי?

פעם ביקשה הבמאית שירה גפן (בתו של המשורר יהונתן גפן) מן הקהל באולם הסינמטק בירושלים לעמוד דום במשך דקה לזכר ארבעת הילדים הפלסטינים שנהרגו ע"י הפגזה של צה"ל בחוף עזה.

למי שזוכר, באזור החוף הוסתר חומר נפץ במשאיות, וכאשר צה"ל הפגיז את המקום, הוא לא זיהה שיש בו ילדים. בראיון שנעשה עם האב הפלסטיני של הילדים, הוא אמר למראיין של ערוץ 2 שהוא ידע שהחוף מסוכן, כי צה"ל הזהיר את התושבים, אך בכל זאת נתן לילדים לצאת ולשחק בחוף בעת המלחמה. החמאס כידוע מורה לתושבי עזה שלא להישמע לאזהרות של צה"ל, ולהיהרג בתור "שהידים". בחלק מהמקרים אף שלחו אזרחים לעמוד על ראש בניין, במטרה להגן על הטילים המוסתרים בו מהפגזה.

גפן הסבירה למראיינים שהיא בסך הכל גילתה הזדהות עם הריגת ילדים חפים מפשע, וטענה: "כאב על מות ילד פלסטיני לא הופך אותי לעוכרת ישראל" (19.07.14, מאת אמיר בוגן, ynet).

המגיבים הכועסים באולם לא התנגדו להזדהות עם הסבל הפלסטיני, אך טענו לצביעות: הרי לא ביקשה לעמוד דום כאשר נחטפו ונרצחו בזדון שלושת הנערים היהודים בגוש עציון, לא ערכה דקת דומייה לזכר הטבח הנורא של משפחת פוגל באיתמר, ואין צריך לומר שלא היתה כל הזדהות עם החיילים היהודים שנרצחו כאשר ביקשו להגן על בני עמנו.

אין ספק שלכולנו כואב הלב כשילדים חפים מפשע נהרגים. אך כיצד ניתן להזדהות כל כך עם כל ילד פלסטיני שנהרג, ולא לכאוב באותה מידה על דם יהודי שנשפך? ועל מה צריך להתרעם יותר, על ילד שנהרג בטעות, או על ילד שנרצח בכוונה?

הרי ההיגיון אומר שההזדהות והכאב הגדולים ביותר צריכים להיות כלפי בני עמנו - שהוא גם העם היחיד בסכסוך שלא רוצה בהשמדתו של העם השני!

* * *

האמת ניתנת להיאמר, שאיש השמאל לא מזדהה באופן מיוחד עם מותם של ילדים פלסטינים, יותר משהוא מזדהה עם מאות אלפי הילדים הנהרגים והנסחרים בעבדות בכל רחבי העולם. אין ספק שלכולנו כואב הלב לשמוע על ילדים רעבים וחפים מפשע שמנוצלים ונהרגים. יש לנו לב יהודי, ואנו מטבענו מרחמים על כל בני האדם באשר הם. בזאת לא שונה היהודי איש השמאל מכל יהודי אחר שמרגיש כאב על הרוע שיש בעולם. איש השמאל הקיצוני אינו "הומני" או רחמן יותר מן האדם הממוצע. ובכל זאת, הוא מגנה את הצבא הישראלי, וטוען להזדהות עם סבלם של הפלסטינים, בשל סיבה פשוטה: הוא לא רוצה לעמוד לבדו נגד כל העולם שמשמיץ אותנו.

האם יכול להיות שכולם טועים?

איש השמאל אומר בלבו: הרי אני אדם דמוקרטי, נאור, איש התרבות המערבית, ועיניי נשואות לאנשי העולם הגדול, אל המשכילים, הזמרים והשחקנים המערביים. הרי אני "אדם" לפני שאני "יהודי", ומכיוון שכך, אני מוכרח וחייב להזדהות קודם כל עם האנושות, לפני שאני מזדהה עם בני ישראל. האם ייתכן שכל העולם טועה בשנאתו אותנו? האם ייתכן שוועדות הומניטריות של האו"ם טועות דווקא ביחסן לישראל? האם ייתכן שכל ההשמצות נגדנו לא נובעות מן ההגיון המערבי הצרוף והחשיבה הדמוקרטית? הרי לא ייתכן שכל העולם טועה ורק אנחנו, העם הקטן, צודק...

אנשי השמאל הקיצוני רוצים להרגיש "שייכים" למיינסטרים של התרבות המערבית, להיות עם ככל העמים. השנאה העצמית מקורה ברצון הפשוט, שלא להיות לבד, שלא לעמוד ככבשה בודדה בין שבעים זאבים. לבם אומר להם: "אם כולם שונאים את עם ישראל, כנראה שיש להם סיבה טובה, עלינו להצטרף אליהם; אפילו נקצין את שנאתם יותר מהם, ונוכיח להם שאנו שונאים את עצמנו יותר ממה שהם שונאים אותנו...".

כאשר גרמניה הנאצית חקרה אילני-יוחסין עד ארבעה דורות לאחור, גרמני משכיל אחד בשם "אוטו פינינגר" גילה בשושלת היוחסין שלו שהוא יהודי, ובעקבות כך בחר לאבד עצמו לדעת. מאוחר יותר היטלר ימ"ש אמר עליו שזה היה היהודי הטוב היחיד עליו שמע בחייו...

שנאה עצמית ברמה שכזו יכולה להפתיע כל אדם, אך מאותה סיבה שורשית, אנשי שמאל מפגינים נגד מדינת ישראל המגינה על עצמה, ומצדיקים את ארגוני הטרור המבקשים את השמדת ישראל.

אף אם תנסו לנבור בכתבותיהם של אנשי שמאל קיצוניים, לא תמצאו בהם אף הצעה הגיונית למלחמה "הומנית", או אפילו הגנה עצמית של מדינה מפני המבקשים את השמדתה.

כתבים אלה מגינים בדרך קבע על הפלסטינים, מבלי לדבר בהגיון על האפשרויות שלנו. נסו פעם לשאול יהודי מהשמאל, מה היה עושה בתרחיש הבא: תאר לעצמך שברגע זה מחבלים טרוריסטים יורים עלינו עשרות אלפי טילים מתוך גן ילדים ערבי בעזה, ואין כל דרך להוציאם משם. בכל יום הם מצליחים להרוג ילדים יהודים, ואין לנו כל יכולת להינצל מהטילים. מה עלינו לעשות? האם עלינו להמתין עד שיהרגו את כל ילדינו, או להפציץ אותם בלית-ברירה?

איש השמאל הקיצוני יודע בלבו את התשובה האמיתית, ההגיונית, היחידה, לשאלה הקשה הזו, אך הוא גם מודע לעובדה שהעולם מצפה מהיהודים להיהרג ולא להרוג, למות בשקט.

מסיבה זו, איש השמאל הקיצוני ישיב שכאדם נאור והומניסט הוא יעדיף למות יחד עם ילדיו, ובלבד שלא להרוג ילדים פלסטינים חפים מפשע. מבחינה שכלית הוא אינו באמת מאמין בתשובה הזו, שאינה רציונלית, אך בדיוק כמו אותו יהודי-גרמני "נאור" שאיבד עצמו לדעת כדי לרצות את גרמניה הנאצית, בוחר איש השמאל בתשובה היחידה שהעולם רוצה לשמוע, גם אם פירוש הדבר: איבוד עצמי.

זה הוא הסוד הגדול שניצב מאחורי הכתבות וה"תחקירים" המשמיצים את ישראל בלב התקשורת הישראלית, מאחורי ההפגנות של אנשי השמאל בתל-אביב, מאחורי כל הדוקטורים והפרופסורים היהודים המשמיצים את ישראל בעולם, וכל יתר היהודים המזדהים עם הכאב הפלסטיני בזמן שאמהות יהודיות שכולות בוכות על ילדיהם החיילים שנהרגו כדי להגן עליהם.

אנשי השמאל לא רוצים להיות לבד ככבשה אחת בין שבעים זאבים, אז הם לוחצים את ידו של הזאב הרעב ואומרים לו: צדקת מאיתנו. זו האמת: יש יהודים שמעדיפים למות, ולא להרגיש לבדם מול כל העולם השונא אותם.

השמאל הקיצוני מונע מן הפחד להיות מובדל מן העמים, להיות לבד. ואין להאשים אותו על כך, שכן לאיש השמאל המצוי חסרה האמונה באלוקים אשר בחר בעם ישראל. ללא כוח האמונה, הפחד מניע אותו לבחור עמדה עם העולם השונא אותנו, ובלבד להרגיש שייך ולא מובדל מהם.

אפשר לומר שתיאודור הרצל היה בתחילת דרכו איש שמאל קיצוני: בצעירותו רצה להביא להתנצרותו של כל עם ישראל, והתבוללותו המוחלטת בין הגויים. הוא האמין שאם נהיה "כמו כולם", אומות העולם יקבלו אותנו בזרועות פתוחות ואוהדות. נראה שהוא חזר בו מדעה קיצונית זו רק לאחר שסקר את המשפט האנטישמי שעשו ביהודי מתבולל ומשכיל בשם אלפרד דרייפוס, סגן-אלוף בצרפת, אשר נטישת היהדות לא הועילה לו נגד האנטישמיות של הצרפתים המתורבתים. על סמך ראיות קלושות, דרייפוס הורשע דרייפוס כבוגד, נידון לטקס משפיל בו נשללו דרגותיו ולגלות לכל החיים באי השדים הסמוך לחופי אמריקה הדרומית.

השמאל הקיצוני בישראל הנו תנועה שהתקיימה לכל אורך הדורות. כך הרי נהגו ה"מתייוונים", ה"מומרים" וה"משכילים". מטרתם היתה זהה: להיות ככל העמים, אך אלו גילו פעם אחר פעם שהגויים דוחים אותם, לעיתים עד ארבעה דורות לאחור...

בתורה נאמר במפורש: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט').

מי שאוחז ביהדות אבותיו - אינו מחשיב את דעת הגויים, ולכן יצדיק את ישראל גם נגד כל העולם כולו.

אך מי שמחשיב את דעת הגויים - מוכרח להגיע לידי שנאה עצמית, כי רוב הגויים בעולם אנטישמים.

אנשי השמאל הקיצוניים מחקים את האנטישמיות של הגויים כלפינו, כי אינם יודעים את המניע האמיתי העומד מאחורי השנאה: הקב"ה שמנהל את ההיסטוריה כדי לכוון את עמו הנבחר להשגת ייעודו הנצחי. מה שמבדיל אותנו מאנשי השמאל הקיצוני, היא האמונה ש"עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". גם אם אנו ניצבים לבד מול כל העולם, כבשה בין שבעים זאבים, יש לנו רועה אחד והוא הקב"ה.