"אני יוצר מתוך געגוע"; ראיון בכורה עם אוריה הרוש, האמן הבא שכדאי שתכירו

השמש עלתה להדרן אחרון - הגיחה לסיבוב פרידה זמני מבין העננים - כאשר באתי בשערי המושב בית זית השוכן בהרי יהודה, טובל בחוצות ירושלים.

ביתה של משפחת הרוש הצעירה פועם בנחת באחד מרחובותיו היפים של היישוב הפסטורלי ורווי האמנים, ומשתלב בטבעיות בנוף המקומי. עוד לפני שהספקתי לשלב את תיבת ההילוכים לפארקינג, אוּריה קיבל את פני בחניית העפר הסמוכה לביתם, חוצצת בדרכה בין הפנים לחוץ. מראהו הכפרי והנאה של הבית העיף אותי בדמיוני לאברהם אבינו, גדול מכניסי האורחים. בסופו של דבר ובאופן די מפתיע שהיתי אצל ההרושים יותר משתכננתי, והרושם החמים הראשוני נותר כזה עד שעזבתי את ביתם והמשכתי הלאה לדרכי.

אוריה הרוש, 30, נשוי לניל"י ואב לשניים, הנו מוזיקאי פורה, כותב, מלחין ומבצע. לפני מספר ימים שחרר הרוש את שירו הראשון 'בגעגועי', אשר זכה לשבחים והשמעות בתחנות הרדיו השונות, וכן הספיק לגעת בליבם של רבים. את תקופת ביטול ההופעות בעקבות מגיפת הקורונה ניצל הרוש לטובת הקלטת אלבום בכורה, אשר עתיד לצאת בקרוב. כעת זהו ראיונו הראשון.

"נולדתי בדימונה", הוא מספר, "הייתה לי ילדות פשוטה ומיוחדת, במשפחה נפלאה ואוהבת. אבי הוא יליד דימונה, משפחתו עלתה ממרוקו שנים ספורות לפני שנולד, ואמא עלתה ממרוקו. אנחנו ארבעה אחים, ואני הצעיר ביניהם. היינו מאוד קרובים בילדותינו, וכך תודה לאל עד היום. להורים היה חשוב שנישן יחד – שניים בכל חדר. בנוסף, אחת לתקופה אבא היה מחליף בין דרי החדרים כדי שיצא שלפחות לתקופה מסוימת כולם יהיו עם כולם.

"להורים היה חשוב שנרכוש חינוך מוזיקלי מגיל צעיר, ולכן הם שלחו את שלושת אחיי לקונסרבטיון בדימונה. אביה, אחי הבכור, ניגן על חצוצרה, והיום עובד בהיי-טק; אחי יגל - מוזיקאי מוערך שזכיתי ללמוד ממנו המון – ניגן על קלרינט; ואחי עודד, איש חינוך, תרבות ותקשורת, שמופיע לא מעט באתר הידברות, למד לנגן על גיטרה. למען האמת, הייתי ילד שלא כל כך התמיד בחוגים, אז אותי הוריי לא שלחו ללמוד מוזיקה כמו את אחיי הגדולים.

(צילום: ינאי יעקב ליין)

"אמנם חוגים עזבתי די מהר", מתוודה הרוש, "אבל במדבר ונופיו דווקא דבקתי בהתמדה ואהבה גדולה. בית הוריי נמצא ממש על ספר המדבר, ושעות רבות בילדותי העברתי בו. מגיל שש והלאה, פעמים רבות הייתי עובר את הכביש ויורד למדבר. לפעמים עם חברים, ורוב הזמן לבד. בכלל, דימונה היא מקום מיוחד. סבתא שלי הייתה אוספת אותי לא פעם מהגן, בדרך הביתה היינו פוגשים עדר עיזים וסבתא הייתה פוצחת בשיחה קלה בערבית עם רועת הצאן.

"אחד מחבריי למדבר היה עקיבא תורג'מן, חברי הטוב עד היום ואמן מוכשר ומצליח, והיינו משחקים במדבר שעות. הייתה לנו מערה משלנו שבה היינו משתובבים, ובגילאים מאוחרים יותר גם מדליקים מדורות ונשארים לנגן כל הלילה. הרבה לפני שלמדתי מה זה 'התבודדות' הייתי מתבודד במדבר, ומדבר שעות עם אלוקים. יש במדבר משהו מאוד שקט ונינוח שמאפשר את זה. עד היום, כשאני יורד להורים בדימונה, משהו קורה לי. המדבר מדבר אליי. יש המון ענווה במדבר".

(צילום: ינאי יעקב ליין)

שיעור בענווה

"תמיד הסתובבו המון כלי נגינה בבית", ממשיך הרוש, "ומדי פעם הייתי משתעשע עם אחד מהם. הרצון לעסוק במוזיקה בער בי מגיל מאוד צעיר, אולי חמש, אבל הקפיצה הרצינית בעניין הזה הייתה כשהייתי בן 12. פשוט לקחתי את אחת הגיטרות שהייתה בבית ולא עזבתי אותה. עד היום. החיבור היה חזק ומיידי. בהתחלה למדתי לבד, ושלוש שנים לאחר מכן הלכתי למורה פרטי. היום אנחנו חברים טובים, וגם הופענו המון יחד. אחר כך המשכתי ללמוד אצל מורים אחרים, חלקם גרו באזור המרכז. הייתי נוסע כמה שעות לכל כיוון, לומד שעה וחוזר. בשלב הזה זה כבר נהיה ממש רציני, וההורים כבר מאוד עזרו ודחפו. הם לא האמינו שזה מה שאעשה כשאהיה גדול, אבל בכל זאת תמכו ועודדו. מבחינה רשמית למדתי בתיכון, בסופו של דבר גם סיימתי עם תעודת בגרות, אבל לא מאוד השקעתי בלימודים. לא פעם קרה שהגעתי לשער בית הספר ואז חשבתי לעצמי: 'מה, אהיה כאן כל היום? אין מצב', והסתובבתי חזרה. רוב הפעמים ישר למדבר. וכמובן שכל הזמן הזה לא הפסקתי לנגן".

בשנים ההן, תקופת סוף התיכון, חשבת לקחת את המוזיקה שלך לשלב הבא?

"לגמרי. הייתי ממש על זה. בצבא מאוד רציתי לעשות משהו עם המוזיקה שלי, אבל זה כמובן לא היה פשוט, אז מיד אחרי השחרור לקחתי את הכסף של המענק והפקתי בעזרתו את אלבומי הראשון. נרשמתי ללימודים בשלוחה של 'רימון' בבאר שבע, ותוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד על האלבום. התהליך לקח זמן רב, וגם השקעתי בו המון, אבל רגע לפני יציאת האלבום החלטתי לגנוז אותו.

"באותה תקופה לא הייתי דתי, וכשהאלבום יצא שוב שמרתי מצוות. היום כשאני מסתכל על שירי האלבום ההוא אני רואה שחלקם היו לגמרי אמוניים, אבל בכל זאת החלטתי לא לפרסם אותו. כשהפקתי את האלבום הייתי חייל משוחרר שחלם לעבור לתל אביב ולהצליח בגדול, חלום של נער פריפריאלי ממוצע, וכשהאלבום היה מוכן כבר הייתי נשוי ומיושב יותר. למשל, באחד השירים ההם שרתי: 'אלוקים תן לי רק סיבה להאמין', והיום זו שורה שלא הייתי שר ככה. יש לי כיום יותר ענווה כלפי הקב"ה. עבר הרבה זמן יחסית מאז שכתבתי את השירים עד שרציתי להוציא אותם, והזמן עשה את שלו".

(צילום: תמר צימרמן)

בהמשך הדרך גם הלכת למקום האקדמי, לא נשארת רק בפן המעשי של המוזיקה.

"כן, היה לי חשוב להתמקצע גם באפיק הזה. זה יכול לתרום המון לכל יוצר. נרשמתי לאקדמיה למוזיקה בירושלים, מוסד אקדמי מוערך, למדתי שם תואר ראשון במחלקה למוזיקה של המזרח התיכון והתמקצעתי בעוּד. לאחר מכן המשכתי לתואר שני שבעזרת ה' אסיים בשבוע הבא, באלתור בן זמננו. כשהתקבלתי לאקדמיה למוזיקה, בדיוק התקבלה אשתי ניל"י ללימודי משפטים, וגרנו בנחלאות. לא היה לי מושג איך נתפרנס, אבל הייתה לנו אמונה גדולה שבעזרת ה' נצליח.

"זמן קצר לאחר תחילת הלימודים התחלתי לעבוד בתור סאונד-מן ועוזר הפקה. כמה שנים לפני כן עבדתי בתיאטרון בדימונה, כתבתי להם יצירות להצגות ומופעי מחול, אז הרגשתי שיש לי מה לתת בתחום. היה לי טוב בתיאטרון, וזו הזדמנות נפלאה להודות לקב"ה על כך ששלח אלי המון אנשים טובים במהלך הדרך. ממש מלאכים. לאחר כמה חודשים בתיאטרון התחלתי להופיע יותר עם אחי יגל ודוד ד'אור. משם התגלגלתי לאמנים נוספים, ועד היום זכיתי לנגן עם שולי רנד, חיים לוק, עמיר בניון, ארז לב ארי, הייתי נגן העוד הראשי של האנדלוסית הישראלית ועוד. כמה חודשים אחרי שהתחלתי להופיע עזבתי את התיאטרון, כי הבנתי שאני יכול להתפרנס ממוזיקה. בנוסף, גם ניגנתי המון ברחוב. חבר מהלימודים ואני היינו לוקחים את הכלים, מתמקמים איפשהו, ופשוט מתחילים לנגן. במדרחוב, בשוק, איפה שהסתדר.

"זו חוויה מאוד מיוחדת להיות נגן רחוב. ממש שיעור בענווה. פעמים רבות אתה לא מנגן את מה שאתה רוצה לנגן, אלא מה שאנשים מבקשים. פעם אחת למשל בא אלי אדם שיכור תוך כדי הניגון, וביקש שאנגן שיר מסוים. המשכנו לנגן שירים אחרים, אבל הוא התעקש עוד ועוד. התקרב שוב ושוב וממש ביקש שננגן את השיר הזה. אחרי חצי שעה אמרתי לחבר שלי שנעשה לו את השיר, שירד מאיתנו כבר. התחלנו לנגן, ואני רואה אותו עומד מולנו, עוצם עיניים, רוקד עם עצמו ומתענג. פשוט מתענג. כמה דקות אחרי שסיימנו לנגן הוא חוזר עם שטר של מאתיים שקלים, ושם לי בחולצה. הוא כל כך התרגש. אפרופו מאתיים שקלים, האמת שגם כלכלית זה יכול ממש להשתלם. בכמה שעות ניגון היינו מרוויחים בין 300 ל-1,200 שקלים".

שיר השירים שלי

"הקב"ה האיר לי פנים בעולם ההופעות, וראיתי שאני יכול להתפרנס מזה בכבוד", מוסיף הרוש. "באיזשהו שלב התחלתי גם לנגן עם האנדלוסית הישראלית, והייתי איתם שלוש שנים סך הכל. הם הזמינו את יגל לשתף איתם פעולה, הוא הביא אותי, ואחר כך ביקשו שאשאר. בתקופה ההיא הרגשתי שאני יכול להתחיל ללמד, אז העברתי סדנאות והתחלתי ללמד בבית ספר למוזיקה במוסררה וגם נתתי שיעורים פרטיים. אבל מעל כל זאת, ההופעות היו העניין המרכזי. תודה לאל, התחום שלנו מאוד מצליח בארץ. אתה פוגש באקדמיה למוזיקה נגנים של מגוון סגנונות מוזיקה, ואתה רואה שבכל הסגנונות האחרים, ג'אז למשל, הרבה יותר קשה לאנשים להצליח, להופיע. לא פעם קרה שאחד המרצים שלי ביטל שיעור כי נכנסה לו הופעה. מצד אחד זה אכזב כי השיעור בוטל, אבל מצד זה נתן תקווה כי ראיתי שיש לנו שוק, שיש לנו קהל.

"בתחילת הדרך התלבטתי האם ללמוד מוזיקה מערבית או מזרחית, ואחד מחברי מאוד עזר לי בזה. הוא אמר: 'אם אתה רוצה ללמוד ג'אז - תלמד בניו יורק. שם הסצנה מתרחשת. אבל אם אתה רוצה ללמוד בארץ - תלמד מה שקורה כאן'. יש בארץ מאסטרים עולמיים במוזיקה שאני מנגן. האמת שזו הזדמנות מעולה עבורי להזכיר את אלעד לוי, מאסטר למוזיקה אנדלוסית שקיבלתי ממנו המון. ובכלל, המוזיקה האתנית מאוד חזקה בארץ. למעשה אני חושב שאנחנו לומדים עכשיו את השפה של המוזיקה הישראלית. מחברים את המוזיקה האנדלוסית, הצפון אפריקאית והמזרחית יחד עם ג'אז, בלוז ורוק, ויחד יוצרים מוזיקה ישראלית חדשה".

(צילום: תמר צימרמן)

מתי במהלך הדרך הרגשת שהגיע זמנך לפרוץ עם חומרים מקוריים משלך?

"לצד ההופעות והסדנאות שהעברתי, כל הזמן כתבתי והלחנתי דברים שלי, וכך נאספו לי חומרים. היו לי לחנים ללא מילים וכן להיפך – מילים ללא לחנים , וגם כמה שירים שלמים. לצד זאת, את רוב הזמן מבחינה מקצועית השקעתי בהופעות וחזרות, וגם מהסיבה הזו לא הוצאתי דברים שלי. ואז באה הקורונה וטרפה את הכל. כל הלו"ז, חודשים רבים קדימה, התבטל ביום אחד, וזאת אחרי שהיו לי חודשים שהופעתי בהם עשרים פעמים ויותר. זה היה בשבילי ממש אירוע משנה חיים. בזכות אמונה גדולה בה' לא פחדתי, וסמכתי עליו שימשיך לפרנס אותנו. הייתה תחושה של חוסר ודאות מבחינה מקצועית, אבל זכרתי שיש ה' בעולם והוא מנהל את הכל.

"בכל מקרה, הבנתי שסיפור הקורונה הולך להיות עניין רציני, שאנשי הבמה הם הראשונים לצאת והאחרונים לחזור, ומהר מאוד הבנתי שזו הזדמנות עבורי להקליט אלבום. היה לי ברור אלו נגנים אני רוצה איתי באלבום: הלל אמסלם, מאסטר בעולם הקצב ומומחה למוסיקה אנדלוסית, אפריקאית וקובנית, ודרור טובול שמנגן קונטרבס מזרחי ומומחה במוסיקה צפון אפריקאית ובמוסיקה של המזרח התיכון. יחד יצאנו לדרך. השקענו באלבום הזה המון. למעלה מחצי שנה רק עשינו חזרות. היום כבר לא עושים דברים כאלה. זו הייתה עבודה מטורפת. רצינו להקליט את כל האלבום בחי. ובכלל, תוך כדי העבודה הרגשתי שזה שיר השירים שלי. שזה למעשה דו-שיח שלי עם הקב"ה".

אתה נראה בחור צנוע, לא אחד שרודף אחר פרסום. איך לדעתך תסתדר עם העניין?

"זה באמת אתגר. אני עדיין לא יודע איך זה בדיוק הולך להיראות. מה שאני כן יכול לומר זה שאני שמח שזה לא הבשיל מוקדם מדי. כיום יש לי עוגן של בית, של משפחה, וזה נותן המון שקט ויציבות. אם הייתי מתחיל לפרסם חומרים בגיל צעיר יותר אני מניח שזה היה מורכב יותר. ויחד עם זאת, אני מבין שאצטרך להיחשף ברמה כזו או אחרת. אין באמת דרך להוציא את המוזיקה שלך אם אתה לא משחק את המשחק. ובתוך כך, יש לי את הגבולות שלי.

"אגב, אם כבר מדברים על תחילת הוצאת החומרים, אז בהחלט רציתי שכרטיס הביקור הראשון שלי יהיה 'בגעגועי'. השיר הזה ממש מדבר אותי, את מי שאני. אני יוצר מתוך געגוע. לא מעט אנשים אמרו לי שיש באלבום סינגלים יותר טובים, אבל החלטתי לפתוח דווקא איתו. רציתי לבטא את העניין של הגעגוע לה'. מעבר לכך, עניין נוסף שהקל עלי בתחילת הדרך הוא שאחרי שסיימנו להקליט שלחתי את החומרים למפיק אודי תורג'מן, וזו ממש תחושה של שחרור. יש בזה הרבה חופש. כמובן שעבדנו יחד על ההפקה, אבל גם מאוד זרמתי איתו. אנחנו כל הזמן מושפעים מאחרים, ואם זה במינון נכון – זה מצוין. משהו טוב קורה כשאנחנו מצליחים להטמיע עמוק בתוכנו משהו שספגנו מאחרים, ואחר כך מצליחים להוציא אותו מתוכנו בצורה הכי כנה מבחינתנו".

אתה יוצא לדרך עם 'תיק' על הגב - 'אחיו הקטן של יגל הרוש' - שעושה מוזיקה דומה לשלך. איך זה מרגיש?

"יגל ואני זה סיפור אהבה. אני לא מרגיש שאני פועל בצילו, אבל הוא בהחלט פרש עלי את כנפיו הטובות. אנחנו מנגנים ביחד באופן מקצועי כבר למעלה מעשור. למדתי ממנו המון - איך מתנהלים בתחום, איך מנהלים חזרה, איך מתכוננים להופעה וכו'. בכלל, יש בדרך עצמאית המון אתגרים, גם בלי קשר לייחוס משפחתי. היו לי חששות גדולים לפני שפרסמתי את השיר הראשון. להוציא את השירים שלך לעולם זה מפחיד. מה שכן, אני שמח שכשהתעסקנו ביצירה לא חשבתי על זה. הקורונה העניקה לנו מעין בועה לשהות בה. מה שכמובן מאוד עזר להחלטה לפרסם את השירים היה שהתגובות שקיבלנו היו מאוד טובות. הבנו שיש כאן בשורה. שברוך ה' יש לנו מה לתת לעולם".

אתם ארבעה אחים, שלושה מכם בחרו בעיסוק אומנותי. יש לך הסבר לעניין הדי נדיר הזה?

"האמת שזה מצחיק. זה הדבר האחרון שאבא שלי רצה. אבא חינך אותנו למצוא עבודה מסודרת, יציבה, שמונה עד ארבע במשרד. אלה גם החיים שבחר לעצמו – הוא היה בנקאי במשך 40 שנה. בשלב מסוים הוא אפילו רשם אותי לעבודה בקמ"ג, הכור הגרעיני בדימונה. מה שכן, אמא שלי היא אישה מאוד יצירתית, וכנראה שזה בא ממנה. היא גם שרה נהדר. יחד עם זאת צריך לומר שאבא היה זה ששמע את המוזיקה המזרחית והצפון אפריקאית בבית, שכמובן מאוד השפיעה עלינו.

"מה שכן, בהחלט לקחתי מהחינוך של הורי את החשיבות של הבית. הרבה אנשים לא יודעים, אבל להיות מוזיקאי זה מאוד קשה. אני מופיע הרבה כנגן, ותמיד הציפייה ממך היא להיות נגן מעולה - מה שכמובן דורש המון אימון וחזרות - וזה בא על חשבון הבית. מעבר לכך יש את ההופעות, שלרוב מתקיימות בערבים, וזה לכאורה זמן שטבעי להיות בו בבית. אז בתוך כל העניין הזה, אני מנסה לשמור על איזון נכון בין העבודה לבית. מעבר לכל זאת, יש את ההופעות בחו"ל, שבכלל משבשות את כל העסק. לא פעם קרה שסירבתי להצעות של הופעות בחו"ל. יש לי סיכום עם אשתי שהופעות במרוקו אני תמיד לוקח, אבל כל השאר טעון בדיקה. לאירופה אני טס רק אם זה עד יומיים לכל היותר, וארצות הברית אני עדיין לא עושה. אולי זה יהיה אחרת כשנוכל לטוס כל המשפחה יחד. לפני כמה שנים טסתי להופעה עם דוד ד'אור בוורשה, וחזרתי תוך פחות מ-36 שעות".

נראה שאתה ניצב כעת רגע לפני ההמראה. היכן תרצה לנחות? לאן תרצה להגיע?

"אני רוצה שהשירים שלי יגיעו ללבבות של עם ישראל, ולבבות כל אנשי העולם. שהמוזיקה שלי תיגע באנשים. אחד הדברים החזקים שלמדתי בתחום הוא שאין לך מושג מה דברים שיצרת יכולים לעשות לאנשים אחרים. דיברנו קודם על יח"צ ופרסום – אם יש סיבה שבגללה אני מוכן להיכנס לזה, זו הסיבה. להשפיע לטובה על אנשים. מעבר לכך, אני רוצה להמשיך לעבוד עם אנשים שאני אוהב ומעריך וללמוד מהם. גם בנגינה וגם בשירה. הנגינה יותר טבעית לי, והשירה היא משהו שאני עובד עליו יותר. ברוך ה' קיבלתי תגובות מאוד מחזקות על השירים, וזה נותן לי כוח וחשק ליצור עוד. אני מאמין שזאת רק ההתחלה, שזו תחילת הדרך, ואני כבר מאוד סקרן ומצפה לבאות".