"רגע, מה עם הכרוב?", צעק הגביר מתחת לתכריכיו

עד שהורשנו להסיר את המסכות מעל אפנו, שוב הזדהם האוויר - הפעם בסירחון פוליטי. 

האמת, שמאז ומעולם הייתה הזירה הפוליטית מצחינה בנכלוליותה.  

לפני כ-240 שנה הייתה המנהיגות בעיירה מינסק נגועה בשחיתות פוליטית. הגאון בעל ה"שאגת אריה" בחר לגלות את דעתו על פרנסי העיירה באמצעות חידה שחד לשומעיו: "מה משותף בין הקלפי לבין מפעל נייר?". 

וכה השיב: "במפעל של נייר - מכניסים סמרטוטים ומקבלים נייר, אך בשונה ממנו, אל הקלפי מכניסים ניירות - ומקבלים סמרטוטים...". 

בהזדמנות אחרת התבטא הרב על אותם פרנסים לא הגונים, שגדולים הם מן המלאכים. ומדוע? כי למלאכים, כידוע, יש רגל של עגל (יחזקאל א', ז'), ואילו לאותם פרנסים, אמר הרב, "יש ראש של עגל...".  

חושבני, שאילו היה ה"שאגת אריה" חי בימינו ומתוודע לנכלוליותם של חברי הכנסת דנן, הוא היה נמנע מלהשתמש בתיאוריו, ולא מפאת החשש מפני תביעה, אלא מתוך כבוד לעגל, וכדי שלא להוזיל את ערך הנייר והסמרטוט. 

ייתן ה' וממשלת הזדון במהרה תיכנע ותעקר מן הארץ, ונזכה להקמת ממשלה אלוקית בגאולה השלימה, שיהיה ה' אחד ושמו אחד מושל לבדו על כל הארץ. שנפעל במרצ לקידוש ה' ולא נחשוש מפני העוון הפלילי של שידול קטינים לחזרה בתשובה. 

בינתיים נפנה את עיוננו לתרגיל פוליטי עתיק יומין, בן למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה. 

* * * 

משה רבנו שולח שנים-עשר מרגלים לתור את ארץ ישראל. בשובם, מגישים עשרה מהם דו"ח מושחז בהוצאת דיבה רעה על ארץ ישראל, ומנמקים בבירור מדוע לא כדאי להיכנס לארץ המובטחת.  

תתפלאו, רשב"י מוצא הקשר פוליטי להוצאת הדיבה על הארץ. וכה דבריו (זוהר, פר' שלח קנ"ח): "אמרו (המרגלים): אם יכנסו ישראל לארץ - יעבירו אותנו מלהיות ראשים...". כבר אז החל משחק הכיסאות... 

ואיזה "ראשים" היו אותם מרגלים? שלא תחשבו שמדובר היה בג'וב של נשיאות או ראשות ממשלה. ממש לא. הם בסך הכל היו פקידים - "שרי חמישים" (בעל הטורים, במדבר י"ג, ג'), שכמוהם היו עוד אלפים... 

וצריך להבין, הלוא מדובר היה באנשים כשרים שחיו בדור דעה - לא בנפתול תעלול או בחברתו לרשע השקדייה המשטה... ובכל זאת, בשביל פוליטיקה זולה הם בחרו להשאיר את כל ישראל במדבר? 

* * * 

היה פעם גביר עשיר וחשוב, שמנמן כזה עם כרס של גבירים. אלא שבשונה מאחרים, כרסו של מיודענו הגביר לא תפחה כתוצאה מעודף שומנים אלא בעקבות ריבוי סיפורי גדולה.  

בקיצור, הוא היה חולה כבוד. כשהוא נדרש לשלם מממונו לצדקה, השיקול לא היה כמה זכויות ירוויח אלא כמה מחמאות יקבל, כך שאם היה מי שיפרגן, היה גם מי שיקבל. 

יום אחד טרדה מחשבה את מוחו של הגביר: "איך ייראו ההספדים עלי אחרי מותי? האם יספרו הכל או שמא ישכחו סיפור גדולה כזה או אחר?". 

אל תצחקו. המחשבה הזאת הטרידה אותו עד שהוא איבד את הטעם בפרגונים שנאמרו לו, עד שהוא כבר הפסיק לתפוח להנאתו. 

יום אחד הבריק רעיון בראשו: הוא יביים את מותו, וכך יוכל להאזין להספדים שיישאו בהלווייתו. חולה אמרנו...  

הוא תכנן עם אשתו שתקים קול זעקה שבעלה מת. הרופא שיבוא לבדקו יקבל מעטפה שמנמנה כדי ש"יקבע את מותו", ואז ילוו אותו אל קברו. הוא ישמע את הספדיו בעודו חי, ורגע לפני הורדתו אל הקבר הוא "יתעורר" ויספר שחווה מוות קליני, טיולים בעולמות העליונים וכולי.  

האישה הזדעזעה מהרעיון, אך מה היה לה לומר? 

כעבור שעה קלה סערה העיירה. כרוז עבר והודיע על הלווייתו של הגביר הנודע.  

המונים ליוו את מיטתו, ונכבדי הקהל נשאו עליו הספדים עסיסיים שגרמו לו לתפוח ולתפוח מתחת לתכריכים. 

כשהסתיימו ההספדים, לפתע הוא נזכר. הייתה לו הנהגה מיוחדת, שלא לאכול כרוב מחמת ריבוי התולעים. היתכן שלא שיבחוהו על כך? 

"רגע, מה עם הכרוב?", קרא הגביר מעל אלונקת הבר מינן. 

זה היה רגע מביך. רגע של אי שימת לב שחשף כי כתפי הגביר נושאות על גביהן "ראש כרוב"... 

* * * 

חז"ל (אבות ד', כ"א) אמרו: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". 

נשים לב, שחכמינו השתמשו בה"א הידיעה - "אֶת הָאָדָם" - ללמדנו, שאפילו האדם הנעלה שכולם מודים במעלתו, עשוי לאבד את כל עולמו בשל התמכרותו לצריכת הכבוד.  

הדוגמא הקלאסית לכך היא פרשת המרגלים.  

נשים לב, שהכתוב מכנה אותם "אֲנָשִׁים", שהוא לשון כבוד (רש"י, במדבר י"ג, ג'); חלקם היו גדולים במעלתם מכלב בן יפונה ויהושע בן נון (ראה רמב"ן, שם, ד'). 

ובכל זאת, הם איבדו את עולמם. בשל מה? 

מגלה הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק י"א): "הוא (הכבוד) שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל (זוהר לעיל) אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ, וגרמו מיתה להם ולכל דורם - מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל, ויעמדו אחרים במקומם". 

כה שבויים היו בתאות הכבוד, שהרחיקו לכת בהתבטאותם על העם היושב בכנען: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" - מהקב"ה... (במדבר רבה ט"ז, י"א) 

היווכחו נא בעוצם ממשלת הכבוד, ובפחיתות האסורים במאסרו. מה מוכנים לעשות בשביל כיסא בכנסת...  

וזה קרה בסוף. תאוות הכבוד העבירה את אותם מרגלים על דעתם, הפרה את שלוותם והוציאה אותם מעולמם. 

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מסכם עבורנו את מסקנת הדברים: "הכבוד הוא סם המוות, והרודף אחריו - אפילו יהיה ברום המעלה ומראשי בני ישראל - יתדרדר עד לבירא עמיקתא של כפירה ומינות" (שיחות מוסר, מאמר ע"ה).  

* * * 

חז"ל (סוטה מט) גילו לנו, שבדור המשיח "מלכות תיהפך למינות". מה הפלא שממשלת המינות קמה דרך תרגיל פוליטי מובאש שכולו צחנת כבוד...  

אולם חכמינו גם ניחמונו בנבואתם לדורות: "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים!" (שם). "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'" (משלי כ"א, א'), ובו נבטח שינווט את לב מנהיגינו הנכלוליים להנהיגנו ביושר. 

לסיום. אם תשאלוני, אני מעדיף מנהיג שהוכפש על התעסקות עם צוללות, מאשר כזה שמושמץ על כך שכתפיו נושאות בסך הכל "ראש כרוב"... 

מסתבר, שגם בלטעות יש למנהיגנו הטרי עוד הרבה מה ללמוד.  

מי ייתן ונתבדה שכל המציאות הזאת היא רק חלום.  

ולא מהחלומות שלפעמים מתגשמים...