קלמן ליבסקינד: "העיתונות הישראלית אינה הפתרון לסתימת הפיות – היא הבעיה"

העיתונאי קלמן ליבסקינד מתח הבוקר (שני) ביקורת נוקבת על הודעתו החריגה של ראש השב"כ נדב ארגמן, שהזהיר בסוף השבוע מפני "הקצנה חמורה בשיח האלים והמסית, בדגש על זה המתקיים ברשתות החברתיות". בטור שפרסם במעריב, תקף ליבסקינד את הניסיון שעושים אנשי תקשורת לנצל את מכתב הרבנים כדי להשתיק את מחאת הימין נגד הממשלה המתגבשת של נפתלי בנט ויאיר לפיד.

לדברי ליבסקינד, "אם הייתה כאן עיתונות אמיתית, לא פוליטית, ואם היו כאן אנשי תקשורת שחופש הביטוי מזיז להם, ולא רק כשזה מסתדר להם עם האג'נדה, הודעתו של ראש השב"כ הייתה נתקלת בתגובה קשה ובמחאה נמרצת, במקום במחיאות כפיים קצובות".

ליבסקינד ציין כי "בשנים האחרונות משתוללת הסתה פראית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומול ההסתה הזו לא שמענו עד היום משירות הביטחון הכללי ולו ציוץ חרישי קל. לא כשהעיתונות העברית השוותה את נתניהו לאדולף היטלר. לא כשפרשנית הקבילה אותו לצ'אושסקו (זוכרים איך השליט הרומני סיים, נכון?). לא כשראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הזהיר אותו ש'יום הדין' שלו ייראה כמו זה של לואי ה-16 ושל מארי אנטואנט. לא כשמפגיני בלפור איימו, אל מול המצלמות, לפגוע במשפחתו. לא כשמרב מיכאלי, אוטוטו שרה בקבינט, כינתה אותו 'אויב העם'. לא כשהרשת התמלאה בתמונות שלו במדי אס.אס ובקריאות לרצוח אותו".

"ואתם יודעים מה הכי מדהים? שבשנים האחרונות פורסמו שוב ושוב ברשת החברתית תמונות של נפתלי בנט ושל איילת שקד – אז עדיין נציגי ממשלת הימין – כשהם לבושים במדי קצינים נאציים ומעוטרים בשפם של הצורר. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא זוכר שהפוסטים נגד בנט ושקד הישנים עניינו את תוכניות האקטואליה כמו שמעניינים אותן הפוסטים נגד בנט ושקד החדשים".

"הקריאה למתן את השיח, כשהיא באה מצדו של ראש שירות הביטחון הכללי, איננה קריאה לגיטימית", הצהיר ליבסקינד. "אנחנו לא בברית המועצות. לציבור שחושב שגנבו לו את הקול מותר לצעוק. לצעוק חזק. להחריש אוזניים. להפריע לשקט שמסביב, בלי ששירותי הביטחון יתערבו. כל עוד הצעקה הזו חוקית, לאיש אין זכות למנוע אותה".

"רבים מאנשי הימין שהיו כאן ב-2005 חשים בימים האחרונים את התחושה של הקיץ השחור ההוא, כשהיא מתחילה שוב לעקצץ בגב. הקיץ שבו התקשורת הישראלית, שששה אלי עקירת יהודים מאדמתם, איבדה מרצון את תפקידה והתמסרה כל כולה לטובת הספינים של השב"כ ושל המשטרה. מדי יום התפרסמו אז אזהרות על מתנחלים שמתכננים לירות על חיילים שיבואו לעקור אותם מביתם, ולשפוך עליהם שמן רותח, ולשסות בהם כלבי טרף, ולבצע לידם פיגועי התאבדות, ומה לא".

"עיתונות שלמה שיתפה פעולה עם גורמים שהיה להם עניין להשתיק את המחאה ולהדביק לה תווית של חוסר לגיטימיות. אלפי אנשים נכלאו על זוטי זוטות, לצלילי תרועת עיתונאים שלא תהו על המעצרים ההמוניים של מי שחסמו כבישים, ולא צעקו כשמפגינים הורדו מאוטובוסים בתל אביב כדי שלא יוכלו לנסוע להפגנה בנתיבות, ולא חשבו שיש בעיה כשעשרות ילדים הובאו להארכת מעצר קבוצתית במהלך שהזכיר מערכת משפטית של שבט אפריקאי".

בהמשך תקף ליבסקינד את "הניסיון המביך", כלשונו, לייחס לרב חיים דרוקמן אחריות להסתה נגד ממשלת בנט-לפיד, בשל מכתב הרבנים עליו חתם: "בואו נגיד את זה ברור: עיתונאי שמכיר את הרב דרוקמן וטוען שהוא מוכן שבנט יירצח, איננו אלא שקרן. עיתונאי שלא מכיר את הרב דרוקמן וטוען שהוא מוכן שבנט יירצח, איננו אלא בור. כאילו שהרב דרוקמן הוא הראשון בהיסטוריה של הלשון העברית שמשתמש במטבע הלשון 'לעשות הכל'. כמה נמוך אפשר לרדת? כמה עמוק יכולה האג'נדה הפוליטית לשבש את המחשבה?".

"וכך שוב, כמו במעגל ידוע מראש, אנחנו חוזרים אל אותה נקודת התחלה מוכרת ומייאשת. בימים שבהם נעשים ניסיונות לסתום פיות ולהחניק מחאה ימנית, וחשבונות פייסבוק המבקרים את 'ממשלת השינוי' נחסמים, האחרונים שאפשר לסמוך עליהם הם העיתונאים. העיתונות הישראלית כבר מזמן איננה הפתרון לשום בעיה של סתימת פיות ושל פגיעה בחופש הביטוי. היא בעצמה הבעיה".