"השור דהר לעברי, כולם צרחו, אבל לא הצלחתי לזוז"

אם תפגשו את חנה ברויטמן ברחוב, כשהיא מובילה אחריה את ששת ילדיה, מנסה לענות לשיחת טלפון דחופה של גננת המסתייעת בשירותי הייעוץ שהיא מציעה, או להגיב לאחת מהנשים שעוברות אצלה תהליך של אימון אישי, תתקשו להאמין שהאישה הנמרצת הזו כלל לא גדלה בארץ, ואף הייתה רחוקה מהיהדות במשך שנים רבות כל כך מחייה.

למען האמת, המבטא המתגלגל של חנה הוא הפרט היחיד שיכול להסגיר זאת. "הצלחתי להתערות בארץ ולהקים כאן את ביתי, אבל מהמבטא לא הצלחתי להיפרד", היא אומרת בחיוך, בעת בה היא משתפת בסיפור המסע המופלא והבלתי יאומן שהוביל אותה אל היהדות.

הרחק מן היהדות

חנה נולדה לפני 38 שנים, בעיר דונייצק שבאוקראינה. "גדלתי במשפחה מנותקת לחלוטין מהדת ומהמסורת", היא מספרת, "זה לא היה יוצא דופן, כי כמעט כל המשפחות היהודיות באזורנו נראו כמונו. אמנם סבתא רבה שלי הגיעה ממשפחה דתית ואף שמרה תורה ומצוות, אך הוריי כבר גדלו ללא שמץ של קשר ליהדות, ואני הייתי דור רביעי להתנתקות".

ידעת על יהדותך?

"כן, כבר מגיל קטן ידעתי שאני יהודייה, ועוד יותר מזה – היה לי קשר ישיר עם הקב"ה וכבר כילדה קטנה בער בי החשק להתפלל, רק שלא ידעתי למי מתפללים ואיך עושים את זה.

"אני זוכרת שיום אחד, כשהייתי בערך בת שבע, שכנעתי את סבתא שתקנה לי ספר של הברית החדשה יחד עם 'תפילון' – כמו סידור קטן לילדים. מהתפילון למדתי לומר 'שמע ישראל' בתרגום לאוקראינית, ומהברית החדשה בעיקר קראתי. אין לי הסבר הגיוני לכך, אבל בכל פעם שקראתי בברית החדשה, התלהבתי מאוד מסיפורי התנ"ך והחומש, אך כשהגעתי לקטעים הקשורים לנצרות – משהו עצר אותי מבפנים. לא הייתי מסוגלת להמשיך.

"בכלל, היה אצלנו ערבוב גדול מאוד בין היהדות לנצרות, ואני זוכרת למשל שבערב פסח סבתא הייתה אופה מצות ומביאה לנו אותן בתוך ציפה לבנה. אנחנו היינו לוקחים את המצות ומתחלקים עם השכנים – הם קיבלו מצות, ואילו אנחנו קיבלנו מהם ביצים צבועות ועוגות שהכינו לכבוד ה'פסחא'. דווקא היו בינינו קשרים טובים, בעיקר כי הם אהבו את סבתא. בכל השכונה היה ידוע ש'היהודים שקרנים וקמצנים, אבל סבתא היא משהו מיוחד, לא כמו כולם'".

חוויתם אנטישמיות?

"מסך הברזל נפל כשהייתי ילדה קטנה, ולכן אני לא ממש זוכרת את הימים שהיו לפני כן. לאחר נפילת המסך לא היו גילויים אנטישמיים מיוחדים. בבית הספר הייתי כמעט היהודייה היחידה, אך חוץ ממשפטים מעליבים שנשמעו פה ושם, מדחייה מחוג ריקוד בטענה ש'לא מקבלים יהודים' וממורה אחת ששאלה אותי שוב ושוב למה אנחנו לא עולים לארץ, לא נתקלתי בשום ביטוי אנטישמי. גם אין לי מראה יהודי טיפוסי, כך שזה לא הדבר הראשון שבלט בי בכל פעם שפגשו אותי".

אבל יש גם מקרה שזכור לחנה באופן מצמרר: "סבתא שלי אושפזה בערוב ימיה בבית החולים והייתה זקוקה לתרופה מסוימת שלא הייתה במלאי. סבא ידע שהתרופה חשובה לה, לכן הוא פנה לחבר החדר שלה שהחזיק בידו כזו תרופה ושאל אותו אם יוכל למכור לו. המאושפז שאל את סבא: 'מה שם המשפחה שלך?' וסבא השיב לו. אחר כך הוא בירר: 'אתה יהודי או גרמני?' וברגע שסבא ענה שהוא יהודי, המאושפז סרב למכור לו את התרופה, אפילו שסבא הציע לו מחיר כפול. בסופו של דבר סבתא נפטרה באותו יום, וזהו אחד הזיכרונות הקשים שאני נושאת עימי לאורך השנים".   

לאחר נפילת מסך הברזל עלו כמעט כל קרובי משפחתה של חנה לארץ,  אך היא ומשפחתה נותרו באוקראינה. "החיים שלנו נראו לגמרי אחרת מכפי שהיה בעבר", היא מסבירה, "פתאום נושא הדתות הפך למדובר מאוד. חבריי לכיתה הביאו כל מיני כתבים ומקורות שונים, אבל אני לא התחברתי לכלום. הרגשתי קשר חזק אך ורק ליהדות, וידעתי שזה הדבר היחיד שמעניין אותי".

באותם ימים כבר למדה חנה בבית ספר של יום ראשון וגם הייתה חברה בתנועת 'עזרא' העולמית. "הגיעו אלינו מדריכות ששרו שירים וסיפרו לנו סיפורים בעברית, זה היה השלב בו התחלתי לחוש קשר רגשי עמוק ליהדות וגם התחיל לפעם בי הרצון לעלות לארץ". בסיומה של אותה שנה הוזמנה חנה למחנה קיץ יהודי. "זה היה מדהים", היא נזכרת בהתרגשות, "זו הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי כל כך הרבה ילדים יהודים, כמוני. פתאום לא הייתי שונה, אלא חלק מקבוצה. זו הייתה ממש חוויה עבורי".

אחרי המחנה הזה הגיעו גם מחנות נוספים ועוד הזדמנויות בהן היא המשיכה והתקרבה ליהדות. "היהדות נראתה לי כמו משהו מרתק, צבעוני ונחמד", היא מגדירה, "אבל עדיין לא הרגשתי שהיא מחייבת אותי. ולא רק זה, אלא שבאותה תקופה גם הייתי הולכת יחד עם חברותיי לשיחות עם חברי כת נוצרית. היינו יושבות יחד עם בני נוער נוספים וקוראות את הברית החדשה, כל אחד מאתנו התבקש להגיד מה הוא חושב על כל פסוק, ולבסוף היינו מתפללים תפילה אישית ומעבירים אותה דרך האיש שאין לנקוב בשמו. אני זוכרת שלא הצלחתי בשום אופן להבין למה אני לא יכולה להתפלל לאלוקים באופן ישיר – למה אני צריכה 'להעביר את התפילה'?

"באחת הפעמים בהן חזרתי מאותם מפגשים, פגשתי בדרך נער ששאל אותי: 'את יהודייה?' השבתי לו בחיוב, ואז הוא הוסיף ושאל: 'במה זה מתבטא?' השאלה הזו תפסה אותי חזק. הייתי אז ילדה בת 12, ופתאום הכתה בי ההבנה שהיהדות שלי כמעט לא מתבטאת בשום דבר – אין לי שם יהודי, אנחנו לא שומרים חג או שבת, אמנם בפסח יש לנו מצות על השולחן, אבל יש לידן גם חמץ, ובעצם אין לי שום סממן יהודי. מאז לא פגשתי שוב את אותו נער, אפילו את שמו אני לא יודעת, אבל השאלה שלו הובילה אותי למחשבות שלא היו בי כלל עד אותו יום, וזה ממש העסיק אותי".

את הדחיפה הבאה לשמירת מצוות קיבלה חנה כאשר ביקרה בשנה השלישית במחנה הקיץ. "היינו בפעילות ביער, ופתאום הופיע מולנו שור שהתפרע וברח. הוא דהר ישירות לעברי וכל החברות שלי צעקו אליי: 'תברחי! תברחי!' אבל אני קפאתי במקום. המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה: 'הקב"ה, מעכשיו אשמור שבת, כשרות וכל מה שתרצה, רק שהשור לא ייגח בי!' באותו רגע בו חשבתי את הדברים, השור הסתובב ורץ לצד השני.

"אבל כמובן שחזרתי הביתה ושכחתי מהכל", היא מציינת. עברו מאז כמה חודשים, ואז הגיעה ההזדמנות האמתית להתקרב. היה זה כאשר חנה כבר הגיעה לגיל 13. "זה היה בערב פסח", היא מספרת, "באותה שנה סבתא שלי נפטרה, ובפעם הראשונה לא היו לנו מצות בבית. אז אני התנדבתי ללכת לקנות. נסעתי לבית חב"ד, שם ידעתי שמוכרים מצות מהודרות ולקחתי אתי גם תעודת לידה, כדי להוכיח את יהדותי. כשהגעתי לשם פגשה אותי שם מישהי ששאלה: 'האם את רוצה ללמוד בירושלים?' השבתי לה בכזו שמחה ש'בוודאי', ואז היא נתנה לי פרוספקט של בית ספר לעולות מרוסיה שנקרא 'בית אולפנה'. היא עודדה אותי לספר עליו להורים שלי ולבקש מהם אישור.

"כשחזרתי הביתה באותו יום כבר הודעתי לאמא שאני נוסעת, רק ביקשתי ממנה להתקשר ולהודיע שהיא מסכימה".

והיא הסכימה?

"כן, להפתעתי אמא לא עשתה שום בעיה, כנראה שהיא הבינה עד כמה זה חשוב לי.  כך עברתי לתהליך מיון של פרויקט 'נעלה' ולאחר תקופה קצרה כבר קיבלתי אישור לעלות לארץ".

אז עלית לארץ לבדך, בלי אף אחד מהמשפחה?

"לא רק שעליתי לבד, אלא גם את השפה העברית בקושי הכרתי. היתרון הגדול במגורים בבית אולפנה היה בכך שכל חברותיי היו בעלות רקע דומה מאוד לשלי, כולנו הגענו כמעט מאותו מקום והיינו בערך באותו מצב רוחני. כך למדנו והתקדמנו ביהדות, וכשחזרתי בסיומה של אותה שנה הביתה, הודעתי לאמא שלי: 'אני מאוד אוהבת אותך, אבל לא אוכל לאכול מהאוכל שאת מכינה בבית, כי יש כזה דבר שנקרא 'כשרות' ואני שומרת על כך'.

"אמא שלי", ממשיכה חנה, "התמסרה אליי באופן מיוחד, ומיד כשהגעתי הביתה היא ערכה לי סעודה שלמה עם אוכל מקופסאות שימורים, היא גם ויתרה על הרצון החזק שהיה לה להכין מעדנים ולהזמין את כל החברים. במהלך החופשה פגשתי את חברותיי הגויות והסברתי להן שאני שומרת שבת, אפילו הזמנתי אותן לסעודה. בימים הבאים לשהותי בבית הייתי אני אחראית על בישול הארוחות, אמא דווקא שמחה בכך, וכך יכולתי להקפיד על כל מה שצריך מבחינת כשרות".   

לאחר החופשה שבה חנה לארץ, שם היא המשיכה ללמוד במשך שלוש שנים נוספות. "בסיומה של כל שנה הייתי חוזרת לביקור באוקראינה, ואחרי השנה הרביעית, במקום שאחזור לאוקראינה, אמא באה לבקר אותי בארץ ולאחר מכן היא בעצמה עשתה עלייה".

את מתארת מהלך מדהים של התחזקות בגיל כל כך צעיר, רחוק מהמשפחה ומהחברה. איך את מסבירה את הכוח שהיה לך לעשות את זה?

"זו בדיוק השאלה ששאלתי באחד הימים את הרבנית חינה פוברסקי, מנהלת האולפנה בה למדתי. שאלתי אותה: 'איך זה שהיו לי לא מעט חברות שגדלו איתי יחד, כולנו שמענו את אותן הרצאות, ובכל זאת אני חזרתי בתשובה והן לא?' התשובה של הרבנית הרעידה לי את הלב. היא אמרה לי: 'כנראה שיש לך סבא או סבתא בשמיים שבוכים עלייך, הם לא מוותרים'".

השאיפה: לעזור לילדים

בגיל 24 התחתנה חנה עם בעלה שאף הוא חזר בתשובה והגיע מאוקראינה, אם כי מעיר אחרת. "זה כבר היה אחרי שלמדתי תואר ראשון בייעוץ חינוכי וביהדות", היא מסבירה, "בחרתי ללמוד יהדות כי רציתי להרחיב את הידע שלי, ואת הייעוץ החינוכי בחרתי כי הרגשתי את החשיבות העצומה שיש לנו בהשפעה על הילדים שלנו".

כיום חנה עוסקת במשך רוב שעות יומה כיועצת לגיל הרך, ולאחרונה אף פיתחה משחק מיוחד בשם 'פנטורגש' המיועד לפיתוח האינטליגנציה הרגשית. "המשחק שפיתחתי מלמד את הילדים איך לקרוא לרגשות בשמותיהם, וכבר בגיל צעיר הם לומדים לשחק בו וכך לשתף בתחושותיהם. כמובן שהראשונים שניסיתי עליהם את המשחק היו הילדים הפרטיים שלי. היה מדהים לראות איך שאפילו הקטנים ביניהם למדו את השמות של הרגשות, ופתאום במקום להרביץ או לבכות, הם פשוט מביעים את עצמם. זה בדיוק התהליך שרציתי לייצר כאן.

"השאיפה שלי היא לעזור לילדים, כמה שרק אפשר", היא אומרת, "אני רואה בכך זכות גדולה, וכשאפשר לעשות זאת בדרך התורה והמצוות, זהו לדעתי הדבר הנפלא ביותר שיכול להיות".

ליצירת קשר עם חנה: Hanagefen@gmail.co