החתן התנהג בצורה מוזרה. הסיבה המפתיעה התגלתה שעות לאחר מכן

אסתר ואהרן (שם בדוי), זוג צעיר מחסידות קרלין, הגיעו לשבות בחג השבועות תשפ"א בבית הוריה של אסתר. האב, האחים והגיסים נסעו כולם לרבי, בגבעת זאב, כפי הנהוג בחסידות. ההתרגשות היתה גדולה: זמן קבלת התורה, בשילוב חנוכת בית המדרש החדש לתורה ולתפילה. מבין כל הגברים במשפחה, רק החתן החדש לא נסע אל הרבי, כיוון שזוהי הוראתו של האדמו"ר מקרלין – בשנה הראשונה לא עוזבים את הבית.

זמן הדלקת הנרות של החג הגדול הגיע. חמותו ואשתו של אהרן ניגשו להדליק נרות, ואהרן עצמו נעמד לו בצידי החדר הגדול ושוחח בלהט בטלפון הנייד שלו.

הנשים כבר סיימו להדליק את הנרות ולהתפלל על הבנים, הבנות, הזיווגים, הנכדים – ואהרן עדיין בטלפון... ריבונו של עולם! כמה אפשר לדבר בטלפון?! שעת השקיעה מתקרבת, והחמות לא מסוגלת לראות את חתנה משוחח בטלפון בדקות אלו. היא ניגשה אליו והעירה: 'עוד רבע שעה השקיעה...'

הוא התנצל, סיים את השיחה, הניח את הטלפון במגירה. במקום לצאת מהבית אל בית הכנסת, הוא התיישב על יד הגמרא והניח את ראשו בין מרפקיו. 'מתי אתה הולך למעריב?' התעניינה אשתו הצעירה. 'אני לא הולך הלילה לבית הכנסת', השיב בעלה המעיר. 'את זוכרת? גם בשנה שעברה, ב'קורונה', וגם השנה. רוב החסידים נסעו לגבעת זאב. אתפלל מעריב בבית, הרי אני ב'שנה ראשונה'. האם אלך סתם כך לבית כנסת, בו איני מכיר אף אדם?!' התירוץ היה נשמע משונה.

החמות תמהה אף היא ושאלה את ביתה: 'מדוע אהרן לא הולך להתפלל ערבית בציבור?', 'הוא אומר שהוא לא מכיר אף אחד בבית הכנסת, וגם בשנה שעברה בקורונה הוא לא הלך, והוא ב'שנה ראשונה'.

החמות לא הבינה את התירוצים המסובכים. היא שתקה, עייפה וקצת עצבנית.

סעודת ליל יום טוב של שבועות: אהרן יוצא מהחדר עטוף בטלית כמנהג קרלין. פניו מאירות. הבת הגדולה המתגוררת בסמוך הגיעה עם ילדיה הקטנים. סעודת החג החלה, קידוש, שהחיינו, נטילת ידיים וסעודת חג. "אתה בחרתנו" בניגון קרלינאי, וברכת המזון.

בסיום הסעודה התעניינה אסתר, הכלה הצעירה: 'האם אתה מעונין לקחת איתך לבית הכנסת עוגיות שאמי הכינה, כדי שתוכל לטעום משהו במהלך הלילה?' אהרן השיב בפשטות: 'אני לא הולך הלילה לבית הכנסת. אם למעריב לא הלכתי, אלמד כאן ואומר 'תיקון' בבית. אני נשאר בבית'.

'איזה מין חתן בעלי בחר לביתנו היקרה?, החמות התקשתה להסתיר את תמיהתה, אך לא אמרה מילה. היא שחררה לחלל הבית אנחה המביעה את חוסר שביעות הרצון שלה מהתנהלותו המוזרה של החתן, והלכה לחדר הפנימי.

אנחתה של חמותו לא השפיעה על החלטתו של חתנה. הוא נשאר בבית, אמר את 'תיקון ליל שבועות' ולמד. בזמן תפילת ותיקין הוא החל להתפלל בהתלהבות קרלינאית. חמותו שקמה מוקדם רואה את חתנה מתנדנד עם הטלית. היא כעסה, ושאלה אותו מרחוק: 'מה, מה?! אתה לא הולך להתפלל בבית הכנסת?!'

אהרן סימן לה משהו עם האצבע והמשיך להתפלל בדבקות. כשאשתו התעוררה, שאלה אותה אמה: 'תראי, הוא מתפלל כל כך טוב, למה שלא ילך לבית כנסת, מה, הוא לא מרגיש טוב?!'

מה כבר המסכנה, יכולה לענות לה?…

לאחר שאהרן סיים את ההלל, התקרבה חמותו והתעניינה: 'מה עם קריאת התורה ועשרת הדברות, וכי לא תלך לשמוע בבית הכנסת?!', השיב לה חתנה בפלפול קרלינאי: 'אומרים, כי רק מי שנמצא בבית הכנסת חייב לשמוע קריאת התורה, זה חיוב על הציבור שנמצא שם. אבל הנני ב'שנה ראשונה' ולא הלכתי לבית הכנסת, אז אני לא גם לא אשמע קריאת התורה'.

הוא הסמיק ושתק. השתיקה בבית היתה רועמת

'כן חייב לא חייב, כן שנה ראשונה לא שנה ראשונה, אני לא מבינה אותך', אמרה והחליטה לעזוב אותו לנפשו. הוא הסמיק ושתק. השתיקה בבית היתה רועמת, ואסתר לא יכלה לסבול זאת. היא שאלה אותו בשקט: 'באמת, אהרן, מה קרה לך?'

'תראי, קרה משהו', הוא השיב לה בלחש. 'יש סיבה שאני מתנהג כך… אל תאמרי מילה לאמא שלך. את מבינה היטב שאם נשארתי בבית, יש לכך טעם, אבל לאמא שלך אין לי אפשרות לומר כלום, היא גם לא תבין אותי, לכן, אל תנסי להרגיע אותה, כעת נאכל ונשמח ככל האפשר, והכל יהיה בסדר'.

שעת סעודת יום טוב, ומצב הרוח בבית מעונן חלקית. החמות ממעטת בדיבור, גם אהרן שתק הרבה. שעת אחר הצהרים מתקרבת, ולפני השקיעה כאשר נשאר בבית ולא יצא למנחה, החמות כבר לא שאלה שאלות. 'איזה חתן קיבלנו, וכי שמעתם מעולם שאברך חסידי ירא שמים לא הולך לשמוע קריאת התורה בשבועות?! וגם הבת שלי שותקת כעת, יותר מדי, מי יודע מה היא סובלת בדומיה'. הדמעות כבר החלו לחנוק בגרונה. היא המתינה לצאת החג כדי לשפוך את הכאב העצוב בפני בעלה.

מיד עם צאת החג, בעלה התקשר. היא רק שמעה את קולו, והחלה לדבר בשטף: "אתה לא יודע מה שעברתי במשך כל יום החג…״

"בסדר, אני מבין, אבל ב"ה אני חי… לא קרה לי כלום".

"אבל תשמע, אני עברתי סיוט. לא היית מאמין, החתן שלנו אהרן לא יצא מפתח הבית כל החג. לא תפילות, לא מניין, אפס מאופס".

"רגע, תשמעי אותי, את לא יודעת מה קרה…"

"אבל החתן היה כל הזמן בבית, זה מה שקרה".

"בגלל שאת לא שומעת אותי, את לא מבינה". והמשיך: "קרה אסון. נורא. לפני כניסת החג". קולו נשבר לרסיסים. הוא תיאר בקצרה את השבר הגדול שראה מול עיניו, "ואולי החתן שמע על כך טרם התקדש החג", אמר.

(צילום: Noam Revkin Fento / פלאש 90)

היא פרצה בזעקות שבר, ופנתה לחתנה שעמד חיוור בקצה החדר: "וכי ידעת מכל הסיפור, לא ראו עליך כלום?!"

"כן, ידעתי, זה מה שבישרו לי בטלפון, לפני כניסת החג".

"ומדוע לא אמרת?! ורגע—— מה זה שייך לכך שנשארת בבית, מדוע נשארת לנו בבית כל החג?!", צעקה בסערת רגשות.

אהרן השיב: "ידעתי שכאשר תשמעי על האסון, תהיי בצער גדול ונורא, וכמה מתח יהיה לך אם תדיע מה שקרה, בלי לדעת פרטים נוספים בגלל החוסר וודאות של ערב החג. וכי יכולתי לומר משהו?! להרוס את שמחת החג לחלוטין?! אמרו לי בטלפון כי יש 12 הרוגים, והרבה פצועים (זו השמועה שרווחה בירושלים במהלך כל יום החג). ואמרתי לעצמי, אם יבואו לבשר לך על משהו חמור חלילה, שאולי נפטר אחד החתנים או אחד הבנים, או ה' ירחם - לא ידעתי מה ומי יבוא לבשר ובאיזה רגע, והרי את לא בקו הבריאות, אם כך, ודאי שיש צורך שגבר אחד יישאר בבית כל העת. היה ברור לי כי לא כדאי להשאיר את החמות היקרה לבד, מי יודע באיזה רגע יכולים לבוא לבשר ולצער —" .

החמות פרצה בבכי סוער. כל המחשבות, כל ההטחות, כל הכעסים על החתן ה'בטלן' התפוגגו בין רגע, ורק דמעות רותחות על האסון הכבד זלגו ללא הרף. "לכזה חתן לא פיללתי", נעתקו המילים מפיה.

כמה חשוב להתחזק לדון לכף זכות, לכבד, להבין כי יש דברים נסתרים.

מתוך "גיליון כף זכות", באדיבות אתר "דרשו".