אבא, אם נפלתי ואני קמה – זה רק בעזרתך

פחד.
שלופת אותך בזרועות, חונק את צווארך.
לא נותן לך מרחב אוויר לנשימה.
את מפחדת. ניסית לדבר,
אך התגובה היתה מהומה.
האם אפשר לשבור שבר?
אני הוכחתי שכן...
הלב השבור שלי נשבר עוד יותר...
לרסיסים קטנים ובלתי נראים.
ואנשים שלא שמו לב, באו ודרכו עליהם.
הם התגלגלו לפעמים לפינה, ולפעמים דקרו בחזקה את הדורך.
ככה זה. אף אחד לא ביקש מהם להיכנס לתחום שלי.
קשה. צועקת מתוך לבי: "יש כאן מישהו"???.
מישהו שיכול להבין את עצמת הכאב?
למחות את דמעותי? להבין ללבי?
כולם מסביב צוחקים, לא מבינים מה אני צועקת.

מה את מרימה את הקול, חנה?

בואו נחשוב? אולי סתם מתחשק לי לעשות פיתוח קול?
משהו בפנים מפריע לי, דוקר כואב ומכאיב,
ועל הרקע שלו, כל סיטואציה יוצאת מהקשרה ומהפרופורציות...
כולם נרדמו, אני עדיין ערה...
הדמעות נספגות בכרית,
"המים שחקו אבנים", אז איך, למען ה',
איך מכל הדמעות שלי לא נהיה חור בכרית?!
איך הכל נותר שלם, חוץ ממני?

הגעגוע צובט את לבי,
רגש שאין מה לעשות כשמרגישים אותו.
אם רק היה כאן מישהו ער, הייתי מבקשת חיבוק.
כן! מבקשת!
לא מתחמקת, לא מתנגדת.
אני צריכה אותו כל כך עכשיו,
דווקא עכשיו, כשהדמעות זולגות בלי גבול ומידה,
דווקא כשאני מרגישה בודדה,
וקטנה, ואף אחד לא כאן כדי לתת לי יד,
ולהבטיח שהכל יהיה בסדר...
כולם הלכו לישון בשמחה,
רק אני עצובה מתחת לשמיכה?
עצוב לי כל כך, החרדה מאיימת,
ובמקום לעשות מעשה, אני במקומי דוממת.
כולי קפואה, לא יכולה לזוז,
אני מפחדת.
מפחדת שיקרה לי משהו רע,
ואני לא אהיה מסוגלת להתמודד איתו.
וכמו עכשיו,
אעמוד מול עולם שישיב לי בשתיקה.
שמעיקה.
כל כך.
עוד רגע אני כורעת תחת הנטל,
הוא כבד, נורא.
ומונח על כתפי.
כאילו הוא חבר משכבר הימים.
כל מי שבצד גדוש רחמים.
אני יודעת שיש מטרה שבשבילה אני חיה.
אף על פי שאני לא מוצאת אותה כרגע...
קשה לי כל כך לתאר מה שהיה...
איך אקום מלאת אנרגיה בבוקר---
כשרק בלילה הקודם הכרית סחטה דמעות?
איך אחייך מול החברות---
כשאני מרגישה נפילה כל רגע לתוך בור גם בלי דרך מהמורות?
איך אציג את תפקידי---
כשהקהל לא נמצא?
איך, איך אמשיך לנגן---
כשלא ידועה הפריטה?
איך אדע לקום---
אם אני מפחדת ליפול?
איך אצחק היום---
כשבכיתי אתמול?

לפתע מרגישה חיבוק ענקי,
מתבוננת סביבי, השטח נקי.
ורק אז אני נזכרת להרים את עיני למעלה,
אבי האהוב רוצה שאמשיך הלאה.
שלא אשקע בעבר שהיה ואיננו לעולמים!
שאתמקד בהווה ובעתיד שיבוא - הימים.
הוא מחכה ומחכה שאשוב אליו,
שאבין שהכוחות זה רק הוא - ואתעלה עוד שלב...
שאפסע לאחור רק כדי לקח תנופה,
שהסיבה היחידה להסתכל לשם תהיה רק כדי לראות כמה התקדמתי, בזכותך
תן בי את הכוח להעריך את עצמי באמת, ולא רק למראה,
תן לי את הדעת לא להיכנע לעצמי, גם כשקשה.
ידי עכשיו מושטת, מחכה לישועתך...
אם נפלתי ואני קמה - זה רק בעזרתך,
שאבין שכל מכשול אפשרי לעבור איתך...
אז אבא?
אני מתחננת...
שתוציא אותי מתוך החשיכה המסתורית, האפלה...
ושבכל מצב אאמין בך, ומתוך לבי אשא תפילה.

לכל המתמודדות האלופות...
מאחלת לכן בהצלחה ענקית!
ושה' יעזור לכולנו,
אמן.

ח.י.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.