אתם לא יכולים לשנות אנשים. אתם כן יכולים לגרום להם לקבל אתכם

"כלום לא הולך לנו!".

נועם ונחמה היו ממש מתוסכלים.

"אין לי כוח לילדים, אנחנו מחפשים דירה מאווררת יותר", אומרת נחמה בתסכול.

"אין לי סבלנות לכלום, עצבני כל היום. תאמין לי שאנ"לא מבין איך הגענו למצב הלא ייאמן הזה", משתפך נועם.

"נפשי, בעיקר המצב הנפשי" אומרת נחמה. "אנחנו לא באמת מסכנים ברמה הטכנית. יש לנו ילדים חמודים ובסך הכללי סוגרים חודש למרות העבודה המקרטעת של שנינו, אבל הנפש אומללה".

"אתם מרגישים מחנק", אמרתי.

"בדיוק!", ענו שניהם.

"מחנק, מחנק, מחנק. אנחנו צריכים תמיכה רגשית. טוב לנו יחד. באמת. אני שמח שהתחתנתי עם נחמה", נועם מתרגש. "אבל אנחנו צוברים תסכול שלא עובר, ורק מתגבר כל הזמן".

"תסכול?", שאלתי.

"מתסכל שאף אחד לא מבין אותנו. מתסכל שאין לנו מי להישען עליו. ואל תגיד לי עכשיו שאבא בשמיים אוהב אותנו, כי אני אצא הרגע מהחדר". ניכר שנחמה שמעה הרבה סדנאות חינוך מהסביבה. היא שבעה מהן יותר מידי.

נועם, בשלב זה, רק מהנהן בראשו בתיאום מופלא, ונותן לנחמה להמשיך להוביל את מסע ההשתפכות.

"מתי פעם אמא שלי הציעה להכין לי צהרים? אני מתלוננת לה אינספור פעמים שאין לי כוח לעצמי ולילדים, והיא לא מתקשרת אפילו! מתי פעם ההורים של נועם, שיושבים להם על ערמות הכסף והזהב, הציעו לנו עזרה כלכלית? אנחנו חיים כאן לבד וצריכים לסחוב את המסע על כתפינו הצרות, שהולכות וכורעות תחת הנטל", מתפייטת נחמה.

* * *

נעצור כאן ונחשוב.

מה אתם אומרים?

הספקתם כבר לשפוט ולגבש עמדה כיצד לחנך את בני הזוג המתמסכנים, ו"לנער" אותם שייקחו אחריות על חייהם?

או אולי הספקתם לשפוט את ההורים המרושעים, שאינם מתעניינים ותומכים?

אולי לבכם יצא אל הזוג ברחמים, ואולי אתם כועסים עליהם, כי הם מרשים לעצמם מה שאתם מגיל 0 לא עושים...

האמת, שכולכם צודקים. כל אחד בראייתו הוא, מרגיש כי העולם אמור להתנהל בצורה בה הוא היה הנתרם הגדול והמרוויח העיקרי מהעסק.

זו הסיבה שחלקכם מתרעמים על הזוג, וחלקכם מזדהים עמוקות. ישנן הרבה סיבות, אבל המשותף לכולן הוא כי אתם ממשיכים את הדפוס בו בחרתם לחיות ומצדיקים אותו, ומתקוממים מול מי שאינו חי כך.

אדם חכם אמר פעם, כי כאשר החמאס יורה טילים על המדינה, השמאל מציג זאת כראיה מוכחת למסכנות של העזתיים בעקבות ה"כיבוש", ולכך שאנו צריכים יותר לתת ויותר לשחרר, כאשר הימין כמובן מציג זאת כראיה מוצקה לכך שמדיניותנו היא רופסת וחלשה, ועלינו להחיל כמה שיותר הרתעה ולהרוג כמה שיותר...

עובדות נתונות לפרשנות.

ייתכן כי ההורים אכן אטומים, ואולי אף נכים רגשית, ואין להם הרגישות הנצרכת לתמוך ולהיות לצד הזוג המתוסכל בעת צרתם. ייתכן אף כי בני הזוג נעלים וצדיקים ביותר בכך שהם עדיין שומרים על קשר, ואינם חוטאים בניתוק וסכסוך משפחתי.

ייתכן כי חוסר היחס מצד ההורים נועד בדיוק בשביל שסוף סוף ייקחו בני הזוג אחריות לחייהם, והם "מתאפקים" ממש לא להיגרר אחר ה"מסכנות" ולהתערב בחיי הזוג, כיוון שהם בטוחים שרק זו העזרה הגדולה ביותר. ראוי להערצה. הורה שמתאפק ומתעלה על הרגשות המיידיים שלו עבור הצלחת חיי ילדו, זהו לא דבר מובן מאליו.

ואולי, כפי שאמרנו, עובדות נתונות לפרשנות, ולצופה מהצד נראה כי אין הורים תומכים ואוהבים יותר מהורי הזוג הנ"ל. אם נשאל את ההורים, מסתבר שנקבל תמונה שונה לחלוטין מבחינה עובדתית.

ייתכן שהזוג הוא מסוג ה"מסכן הנצחי", שאי אפשר לשכנע אותו לעולם באושרו ובהיותו בר מזל יחסית לשאר האנושות.

ייתכן כי ישנם המון רגשות ותת מודע עדינים כל כך, שאף הם עצמם אינם יודעים לתמלל ולספר, ולו רק נבין, נבכה יחד איתם על עומקה של הנפש ורעבונה, וכמיהתה לאהבה וחום, שלא תתמלא לעולם...

וזאת עוד לפני שדיברנו על דפוסי בריחה מבעיות. זוגות רבים מפתחים, במודע או שלא, בעיות לא קיימות, או מנפחים בעיות מזעריות, וזאת רק כדי לא להתמודד מול דברים אחרים שקשים להם הרבה יותר.

אז מה עושים?

התבלבלנו לגמרי. שוב בזבזתם זמן על קריאת חומר שרק מבלבל ומותיר שאלות פתוחות וחוסר בהירות על כמה שהאדם הינו יצור מורכב.

קבלו את המציאות! אל תעשו כלום!

לו יכולתי להיוולד מחדש מושלם, אולי הייתי עושה זאת (אף על פי שאני מאמין כי במחשבה שניה הייתי יורד מהעניין).

לו יכולנו לתקן את נועם ונחמה, היינו לוקחים את המברגה ומחברים את הבורג המשוחרר, ולו רק יכולנו להזריק במנה או שתיים רגש, אהבה וחום להורים ה"נכים", היינו מזריקים מזמן.

לקיחת אחריות על החיים מתחילה בקבלת האחר. כאשר אנו מאשימים, מנסים לשנות, לחנך, נלחמים באנשים ובהתנהגויות סביבנו - אנו מכלים הרבה זמן וכוח במטרה שלעולם לא נשיג.

נכון, הכי נוח היה לו העולם היה מבין ללבנו וכולם היו מתנהגים כפי שאנו מצפים מהם. אך להילחם כדי שכך יהיה, זו מלחמה ברוח.

לעולם לא נצליח לשנות את הסביבה אם לא נקבל אותה כפי שהיא.

רגע, מה אמרתי? שאם נקבל את הסביבה היא תשתנה? הרסתי הכל... הכנסתי שוב ציפייה לשינוי של הסביבה ורק החלפתי את האסטרטגיה? במקום להילחם - לקבל? אז זה לא באמת, שאי אפשר לשנות...

אז זהו. לשנותאת הסביבה, אי אפשר. אבל לגרום לסביבה לקבל אותנו, אפשר גם אפשר!

לנועם ונחמה אין צורך אמיתי שהוריהם ייהפכו לאנשים אחרים, או ייוולדו מחדש. הצורך שלהם הוא כי למרות השוני המחשבתי והרגשי ביניהם, בכל זאת יוכלו ההורים לעמוד לצדם בשעת צערם, ופשוט להיות שם איך שהם. הם כמהים לקבלה. הם כמהים להבנה.

אבל הם עושים טעות אחת! הם מנסים לחנך את ההורים ולהסביר להם כמה הם לא בסדר, וכמה הם "פגומים". אם נועם ונחמה יוכלו לגלות בעצמם את הפן של קבלת האחר באשר הוא, על נכותו הרגשית (בראייתם) ועם כל המגרעות, הם יקבלו בחזרה חום ואהבה אינסופיים.

אנחנו לא אחראים על התנהגותם של הקרובים אלינו.

המקסימום שאנו יכולים לבקש זו קבלה. ואת זה נעשה רק כאשר אנו מסוגלים לאותו הדבר.

בהצלחה תמיד!

מוקדש באהבה רבה לאנשים שמקבלים אותי כפי שאני, ואימצו אותי אל לבם באהבה. תודה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com