"כשאחי הקטן נולד, אבא ישב על אבן ומרר בבכי"

"כשאני מסתכל בתמונת של העולים החדשים מתקופת המעברות, אני לא יכול שלא לתמוה", אומר לי בני אשר, בן 75, שאימץ לעצמו בשנים האחרונות משימה כבדת משקל – תיעוד החיים במעברות מתקופת קום המדינה. "אני בכל פעם מתפלא מחדש", הוא מוסיף, "כי אני רואה את העולים עומדים בבוץ, על יד האוהלים, כשהם לבושים בסמרטוטים וללא נעליים, ובכל זאת מחייכים. החיוכים האלו שנראים לכאורה כל כך לא הגיוניים, הם שממחישים יותר מכל את מה שהיה אז באותה תקופה".

בני בעצמו גדל כילד במעברות, וכפי שהוא מציין – הזיכרונות שלו מאותם ימים הם ברמה של ילד בלבד. לעומת זאת, אלו שהיו מבוגרים באותה תקופה כבר ברובם אינם אתנו, וגם אלו שחיים בינינו, לא תמיד שמחים לשתף פעולה ולהיזכר בימי המעברה המאתגרים. "אני מנסה לאסוף כמה שיותר עדויות, והאויב הגדול ביותר שלי הוא הזמן", הוא מציין בדאגה.

בעקבות כך הוא אינו נח לרגע. "אני עובד יחד עם מתנדבים נוספים, ויחד אנו מתעדים אנשים ואוספים עדויות מכל הארץ, מכל העדות ומכל אלו שרוצים ונכונים לספר לנו את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם. לפעמים אנחנו מחפשים אותם ממש בנרות, ואף מעודדים אותם לספר, כי לא לכולם זה קל".

כמה עדויות כבר גייסתם?

"יש לנו כ-2000 עדויות כתובות. עוד לא סיימנו כמובן, אנחנו ממשיכים לחפש מרואיינים, ממשיכים לתעד".

ילדות במעברה

בני בעצמו גדל בשתי מעברות. "בגיל ארבע הגעתי לארץ יחד עם משפחתי ממצרים, ושוכנו במעברת רחובות שנקראה אז 'שכונת אפרים'. התגוררנו באוהל במשך שנתיים, ואחר כך עברנו לכורדיאני ב' – מעברה שהייתה בין קריית ים לצור שלום, שם התגוררנו חמש שנים נוספות".

חמש שנים הן זמן רב מאוד כדי להיות במעברה...

"זה הרבה זמן, אך כפי שגיליתי, בכל הנוגע למעברה אין כזה מושג 'יותר מידי'. מסתבר שלכל אחד שהיה שם יש סיפור אישי שונה משל האחר. יש כאלו שהתגוררו שבוע או שבועיים במעברה, ומיד לאחר מכן הועברו למגורי קבע. בדרך כלל אלו משפחות שהיו להן קרובים בארץ שייעצו להן איך לקבל אישורים שיאפשרו להן לעזוב את המעברה בהקדם. יש גם כאלו שהתגוררו במעברות חודשים בודדים, ויש אחרים שנשארו במעברות במשך שנים, כמוני למשל. הכרתי גם אנשים שהתגוררו במעברה במשך יותר מעשר שנים, חלקם עשו זאת מרצונם החופשי, לפעמים כי היה להם במעברה עסק כלשהו, ולפעמים כי הובטח להם שאם יישארו, יהיו להם זכויות על הקרקע.

"ראיינתי יהודי יקר מאוד", נזכר בני, "שסיפר לי שכילד הם רצו לעזוב לשיכון קבע, אך לא היה להם כסף למשאית הובלה. בעקבות כך הוא כתב לבן גוריון מכתב בו פירט את המצוקה הקשה, וכעבור כמה ימים הגיעו לפתע שני אנשים לבושים יפה, עם מעטפה בידיהם ובה סכום כסף הגון, הם אמרו לו: 'זה מבן גוריון'.

"כשהאיש סיפר לי על כך, הוא ממש דמע, וגם הסביר לי שבכל פעם שהוא מספר את הסיפור הוא בוכה מחדש, כי זה ממחיש את גודל העליבות בה הוא חי עם משפחתו. אפילו כסף כדי לעבור דירה לא היה להם.

"גם להורים שלי היה קשה מאוד להתרגל לעוני ולעליבות שהיו במעברות", הוא מוסיף, "כשהתגוררנו במעברת רחובות נולד אחי הקטן, בתוך האוהל. לימים נודע לי שאבא ישב על אבן ובכה כשנודע לו שנולד לו בן. כי הוא נזכר באלכסנדריה, שם כשהגיע התינוק מבית החולים חיכו לו סדיני משי ומצעים מפוארים, ואילו כאן הוא נאלץ להכניסו לתוך אוהל מלוכלך.

"אבל בכל זאת", מתעקש בני, "הייתה לי ילדות נפלאה מאוד, ונהניתי בהחלט מהמגורים במעברה. ההורים היו עסוקים מאוד, ואנו - הילדים היינו חופשיים. למדתי לדאוג לעצמי, להפוך גרוטאות לצעצועים, להכיר את המרחבים וליהנות גם מדברים קטנים, יחד עם חבריי".

פסיפס של חיים

בוגרי המעברות שמראיין בני לפרויקט שלו הם כאלו שהגיעו לארץ ממגוון של מדינות - מצפון אפריקה ומרומניה, מתימן ומהונגריה, מפולין ומג'רבה, ובעצם מהיכן לא?

עוד בנמל הם התבשרו בכך ש"דואגים להם למקום יישוב", ועד מהרה הם הועברו אל המעברות, או בשמן הרשמי 'יישובי קליטה'. הם התגוררו שם, לעתים במשך שנים ארוכות, ללא חשמל ובלי מים חמים, בצריפונים או בבדונים, ולעתים קרובות באוהלים רעועים. בגשמים וברוחות, כמו גם בשרב הלוהט. המעברה הראשונה הוקמה בשנת 1950, אך בתוך שנתיים כבר חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.

"לכל הפסיפס הגדול הזה אני קורא 'תקופת המעברות'", הוא מציין. "הדבר המיוחד בפסיפס הזה הוא שהוא מכיל בתוכו המון אבנים, בכל מיני צבעים. כל אדם הוא אבן מיוחדת, צבע מיוחד וצורה מיוחדת, ויחד הם מרכיבים את הפסיפס הגדול".

לא רק לעולים החדשים מתייחס בני בתיעוד, אלא גם לישראלים הצברים – אותם אלו שקלטו אותם. "היו כל כך הרבה מתנדבים – צעירים ומבוגרים, שהגיעו אלינו מהקיבוצים הסמוכים וכן מקריית חיים וקריית מוצקין, הם לימדו אותנו עברית, המחיזו לפנינו הצגות, העסיקו אותנו... אהבנו אותם מאוד, הם עזרו לנו להשתלב בארץ".

למה כל כך חשוב לפי דעתך להנציח את תקופת המעברות?

"יש כאן כמובן את הנושא של נוסטלגיה וחוויית הסיפור, אבל מעבר לכך אני בטוח שיש גם פרק חשוב ביותר בסיפור של תקומת עם ישראל בארץ ישראל. תחשבו על זה – הגיעו לכאן אנשים מכל העולם ומכל העדות, והם אלו שהקימו פה בסופו של דבר את מדינת ישראל. אמנם העבר שלהם הוא שונה, אך לכולם יש משהו משותף – הם שמעו על כך שיש מדינה, ופשוט קמו ונסעו לארץ.  למעשה, זה גם מה שהחזיק אותם בתקופות של קושי. הם אמרו לעצמם תמיד – 'נכון שהתנאים לא פשוטים ויש הרבה התמודדויות, אבל סוף-סוף אנו נמצאים בארץ שלנו, במדינה שלנו, אנחנו לא נתינים של אף אחד, ואף אחד לא יכול לגרש אותנו או להרוג אותנו בפוגרום'. מי שלא הגיע לארץ באותם ימים פשוט לא יכול להבין את התחושה, אבל זה בדיוק מה שעזר לשרוד את המעברה, למרות כל הקשיים".

מה בעיקר היה קשה במעברה?

בני נאנח. ניכר שהוא פחות אוהב לדבר על ההתמודדות, ובכל זאת הוא מפרט: "בסיפור הכללי של המעברות יש לא מעט סבל וקשיים. יש את הסיפור הידוע על ילדי תימן, ולא רק הם, שנלקחו בדרך כזו או אחרת. אני אישית חוויתי בתוך המשפחה שלי סיפור של חטיפה, כאשר תינוקת של דודה שלי נעלמה, ועד היום לא נמצאו עקבותיה. אני לא מתעלם מהסיפורים הללו, אבל הם בטלים ב-60, כי בסך הכל הפעילות של המעברות הייתה מבורכת ונצרכת".

אתה אומר בטל ב-60, אבל אלו סיפורים שהרסו למשפחות את החיים...

"נכון, אני לא מתכחש לקושי. גם אני כילד ראיתי אצל ההורים שלי את הקושי הרב, הסבל היה ברור ושמעתי גם את קולות הבכי בלילות. היו מצבים בהם ראיתי את אבא חוזר מהעבודה מוקדם, כי באותו יום הוא לא קיבל עבודה וכמובן גם לא קיבל כסף. אז הוא הלך למכולת לבקש דחייה של התשלום, המוכר הקים קול צעקה, וזו הייתה השפלה גדולה.

"היה גם את היום הבלתי נשכח, בו אירעה תאונת רכבת קשה ביותר, בה נהרגו 12 אנשים ונפצעו 23 כתוצאה מהתנגשות של רכבת נוסעים באוטובוס של חברת אגד שהוביל פועלים ממעברה שלנו אל עבודתם בחיפה. כמובן שהכרנו את כל אלו שנהרגו או נפצעו, זה היה שוק נוראי, אסון שאי אפשר לתארו במילים. בעקבות כך שתלנו עוד באותה שנה חורשה קטנה, ומאז בכל פעם שאני עובר באזור אני הולך לבדוק מה קורה עם 'החורשה שלי'.

"אגב", הוא מוסיף, "זה הוביל אותי ליצור קשר עם רשויות שונות שבשטחיהן היו מעברות ולהציע להן יוזמה – להביא מבוגרים וילדים שישתלו יחד עצים במקום בו היו המעברות. הילדים ימשיכו לעקוב אחרי העצים במשך כל החיים, וכך נקבל זכר למעברות שהיו ואינן".

מעברה מעצבת חיים

"שאלת למה חשוב להנציח את נושא המעברות", חוזר בני לנושא, "ויש כאן גם סיבה נוספת – לדעתי חשוב מאוד להצדיע לאותם גיבורים של אותם ימים. אני לא מתכוון אליי ולחבריי שהיינו אז ילדים, אלא להורים שלנו, שכביכול נשכחו מלב. התעוררתי לזה רק לפני ארבע שנים, כשהייתי בן 71. פתאום חשבתי לעצמי שאנחנו, הילדים של המעברות - גדלנו, הקמנו משפחות ואף הפכנו למנכ"לים, מהנדסים, אנשי עסקים ואנשי ביטחון, בזמן שההורים שלנו ברובם נותרו מאחור. רבים מהם המשיכו לסבול במשך שנים מתדמית של דלות וחוסר פיתוח. אגב, זו תדמית שדבקה בהם לחינם, כי במעברה היו יוזמות מדהימות והרבה מאוד חידושים ורעיונות מעניינים.

"בנוסף, חשוב לתעד את ימי המעברות גם כדי ללמוד מה צריך לשנות, וכיצד לא לחזור על טעויות. מקובל מאוד להקים אחרי מלחמות ועדות שבודקות את ניהול העניינים במלחמה, גם אם אלו היו מלחמות מוצלחות. גם לגבי נושא המעברות צריכים להתייחס באופן זהה. כולנו נהנינו מהניצחון, אבל צריכים לחקור כדי להבין מה בדיוק היה, וכדי להתוודע לדברים הטובים וגם לדברים הפחות טובים".

זה בני אשר, עם אחד הנכדים

מה למשל היית מציע לשנות?

"יש לי רשימה אינסופית של דברים הצורכים שיפור, אבל צריך לזכור שבאותם ימים היה מחסור מוחשי, שהרגישו אותו יום-יום. היינו בסך הכל מדינה צעירה שיצאה ממלחמה אמנם בניצחון, אך בדלות מוחלטת. אני זוכר שכילד שמעתי שמדברים על כך שיש אנייה מלאה בחיטה שהגיעה לנמל, אך אי אפשר לשחרר אותה כי אין כסף. בן גוריון נאלץ לשלוח נציג לארה"ב כדי להשיג את הכסף הנדרש ולהכניס את החיטה לארץ. כך שאי אפשר ממש לבוא בטענות".

ויחד עם כל זאת, הוא גם מדגיש:  "כשאני מראיין אנשים אני שואל אותם שאלות קבועות, אך לבסוף מבקש מהם לומר במילים שלהם שלוש נקודות שלדעתם חשוב לציין על המעברה. כמעט כולם אומרים לי משפט  מסכם: 'היה קשה, אבל היה חשוב, כי המעברה עיצבה לנו את כל החיים'".