החלימה מסרטן ותורמת פאות לנשים חולות: "אובדן השיער קשה יותר מהמוות"

"למה החלטתי להקים מיזם לתרומות של פאות?" דקלה שוטלנד משתאה על עצם השאלה שאני מציבה מולה, "זה היה מבחינתי טבעי ומתבקש כל כך. הרי היהדות מלמדת אותנו שהדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות הוא לקחת את הסבל האישי שלו, ולמנוע אותו מהחבר שלו, ומעם ישראל כולו. בתקופה בה חליתי בסרטן, הרגשתי בכל גופי את הכאב הגדול, עברתי גם ניתוחים וטיפולים, אבל אחד הדברים שכאבו לי ביותר היה אבדן השיער. כשהבנתי את גודל הצער, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה שנשים אחרים יסבלו, וכך החלטתי לקחת על עצמי יוזמה של תרומת פאות".

דקלה בת 31 בסך הכל, אמא לשלושה, אך בכל זאת הספיקה לעבור לא מעט בימי חייה, כאשר חלתה פעמיים בסרטן, וגם הבריאה בחסדי שמיים. "אז איך אפשר לא להודות להקב"ה?" היא שואלת בהתרגשות, "איך אפשר לא לנסות לעשות את המקסימום כדי לעזור לנשים ולבנות חולות?"

השמיים נופלים

"את רואה את התיבה הגדולה הזו?" שואלת דקלה ומציגה בפניי קופסה גדולה, בתוכה מאוחסנות פאות שניתנו לה לצורך תרומה, על ידי נשים מכל רחבי הגלובוס. "אני קוראת לה 'תיבת צדקה', כי זה חסד של ממש, כאשר נשים תורמות פאות, ואני מעבירה אותן הלאה לנשים חולות אונקולוגיות, או כאלו שסובלות ממחלות אחרות הגורמות להן להתקרחות".

דקלה מלטפת את הפאות בידיה. רובן אינן חדשות, הן יעברו תהליך ממושך ומקצועי בידיה האמונות, ורק אז יוכלו להתאים לנשים הזקוקות להן. זה לא קל עבורה, אך היא מברכת על כך, ורואה ביוזמה הזו את הזכות הגדולה של חייה.

כשאני מנסה לשאול את דקלה מה הוביל אותה לחשוב על יוזמה כה ייחודית, היא מחזירה אותי כמה עשורים לאחור. "גדלתי במשפחה מיוחדת, שעסקה תמיד בנתינה ובתרומה. אבא שלי – עזרא אלפי ז"ל, היה איש רב פעלים, קבלן שזכה לבנות בארץ ישראל ובעיר הקודש. הוא אהב בכל ליבו את ארץ ישראל והתורה, בין היתר הוא היה ידוע במעשי החסד שלו, כמו שיקום אסירים, פעילות בנושא אלימות במשפחה וחלוקת סלי מזון וצדקה, כל זה בימים של לפני 40 שנה, כשלא הייתה כמעט מודעות לנושאים האלו.

"גם אמא שלי, שתחיה, אשת חסד אמתית, היא נינה של הרב הידוע מולא אשר גרג'י מיהדות אפגניסטן. כבר כילדים למדנו מאבא ואמא את נושא החסד, הוא פשוט הוכנס לנו בעצמות".

כשהייתה דקלה בת 18 נפטר אביה לאחר שחלה בסרטן. "זו הייתה מכה קשה לכולנו, אבדה של ממש", היא מספרת, "כשישבנו שבעה הגיעו לנחם יותר מ-3000 אנשים מרחבי העולם כולל רבנים גדולי דור וחברי כנסת רבים, וזה רק המחיש לנו עד כמה שאבא היה אדם גדול ומיוחד".

דקלה ניסתה להמשיך בחיים, היא גם נישאה והקימה את ביתה, אלא שאז, כאשר היא כבר הייתה אמא לשני ילדים, חשכו עליה השמיים, ולא כמליצה.

"קמתי בבוקר, ופשוט ראיתי מסך שחור מול העיניים", היא מתארת. "בתחילה חשבתי שאולי זה ברזל נמוך או לחץ דם. הלכתי לעבור בדיקות דם, והתוצאות לא היו תקינות. הופניתי לבדיקות מקיפות כמו מיפוי עצמות, צילום ריאות וכדומה – והתוצאות היו דווקא מצוינות. בסופו של דבר הרופאה מיששה את הצוואר שלי, ואמרה שהיא מרגישה שיש שם בליטה. היא שלחה אותי לאולטרסאונד צווארי, שם לצערי התגלתה המחלה".

אובדן שיער = אובדן זהות

בתחילה ניסתה דקלה לטפל בדרכים טבעיות. "בזבזתי חודש וחצי על 'מטפל' שלקח 500 שקלים תמורת 20 דקות שיחה בהן הוא הסתכל בתוך גלגל העין וטען שהוא רואה ש'אין סרטן'. אחר כך הוא הביא לי טיפות מפוקפקות והמליץ לאכול רק טבעוני. ניסיתי את ההמלצות שלו במשך שבועיים, עד שבעלי הכריח אותי ללכת להדסה עין כרם, שם הרופאה המקצועית פרופ' דינה בן יהודה הצילה אותי, כי המחלה כבר התפשטה לדרגה 3. עברתי טיפולים וניתוחים קשים וכואבים, אלו היו ימים בהם הייתי תלויה בין שמיים וארץ ולא ידעתי אם בכלל אחזור הביתה, לבעלי ולילדיי.

"אני ממש זוכרת את עצמי מתפללת להקב"ה בדמעות: 'את אבא שלי לקחת מהמחלה, וגם את דודה שלי. בבקשה, שהמחלה הזו לא תגבה מהמשפחה שלנו קרבנות נוספים, אני רוצה להיות בריאה'. הייתי מבקשת ממנו שוב ושוב לעשות איתו עסק: 'אתה תזכה אותי להמשיך לגדל את ילדיי, ואילו אני אוסיף חסד לעולם'.  ממש הדגשתי את נושא החסד, כי כפי שציינתי – זה דבר שחונכתי לחשיבותו עוד מילדות, והיה ברור לי שזה מה שהקב"ה דורש ממני כאן ועכשיו".

הצלחת באותה תקופה לשמור על שגרת חיים?

"ניסיתי, אבל זה באמת לא היה פשוט. בעלי ואני אנשים פעילים מאוד מבחינה חברתית ותמיד אנחנו היינו אלו שעזרנו לכולם. פתאום מצאנו את עצמנו כשאנחנו מתמודדים לבד מול הסרטן. העדפנו שלא לשמוע קולות נוספים מבחוץ, כי שיערנו שלאנשים יהיו דעות שונות בנוגע לטיפולים ולדרכים בהן צריכים להתמודד. החלטנו לא להשקיע אנרגיות בתקשורת עם הסביבה, ולהתמקד במשימה אחת ויחידה – להציל אותי".

במהלך תקופת המחלה, וכן כמה שנים לאחר מכן, כשהמחלה חזרה שוב ודקלה נלחמה בה בשנית, היא שמה לב לדבר מעניין: "באותם ימים הקמתי קבוצת תמיכה לאנשים שמתמודדים עם המחלה, ושמעתי מנשים שוב ושוב על הקושי הגדול באיבוד השיער. גם אני אישית חוויתי את זה כקושי משמעותי מאוד, ולא היה מי שיעמוד לצידי כדי להפיג את הכאב. לאחרונה שמעתי משפט כל כך חזק: 'זה בסדר, שיער זה מן הצומח', וזה העלה בי אפילו חיוך. אבל בימים בהם השיער שלי נשר לא היה מי שילחש לי על האוזן דברים כאלו ויחזק אותי. ראיתי גם נשים נוספות שמרגישות באבדן השיער גם סוג של אבדן זהות, וזהו הדבר הקשה ביותר עבורן".

יותר קשה מהטיפולים?

"כן", מפתיעה דקלה, "זה אפילו קשה יותר מהמוות", היא מצמררת. "כי המוות הוא בלתי נראה, גם הגידולים הם ברוב המקרים בלתי נראים, אבל אישה שנעמדת בבוקר מול המראה, רואה דבר ראשון את עצמה, ולא את הרנטגן או הסי.טי. היא רואה את הפנים שלה, ואם הן התנפחו מהסטרואידים, או רזו מאוד בעקבות הטיפולים – זה מה שנראה לעין, ואם נשר לה השיער – היא מרגישה אובדן זהות".

רק בשורות טובות

ההבנה הקשה הזו, היא שהובילה את דקלה לעשות מעשה, והיא החליטה להקים יוזמה מיוחדת של תרומת פאות לאנשים חולים.

"מיד אחרי שהחלמתי מהסרטן נרשמתי ללימודי פאנות", היא מספרת, "וכך התחלתי להתעסק בייצור ועיצוב פאות, גם הקמתי סלון המיועד לתפירה ועיצוב פאות שנקרא 'שארלוט קוטור ופאות'. בעבר כבר רכשתי את המקצוע, כך שנכנסתי לתוכו מהר מאוד. בנוסף, פעלתי גם  מהצד ותרמתי באופן אישי כ-100 פאות לנשים חולות. לא דיברתי על כך הרבה, אך בכל זאת היו בסביבתי כמה נשים ובנות משפחה ששמעו על כך, והחליטו שהן גם כן רוצות לתרום. הן העבירו אליי את הפאות שלהן ואני חידשתי אותן  ותרמתי אותן לנשים ונערות חולות. מה שנתן לי את הסיפוק הגדול ביותר זו העובדה שהצלחתי להתאים לכל אחת את הפאה בצורה הולמת וטובה ממש, וזה אחד הדברים הכל כך חשובים במצבים כאלו. שאישה לא תסתפק בפאה שלא מחמיאה לה, אלא תקבל את מה שהולם אותה ביותר.

"כך למשל", היא נזכרת, "הגיעה אליי נערה בת 19, מהמחלקה האונקולוגית בהדסה. היו לה גווני שטני מדהימים בשיער, והכינו אותה לכך שעם תחילת הטיפולים כל השיער ינשור. היא סיפרה לי שהיא תמיד הולכת עם צמה, וחשוב לה למצוא פאה שהיא תוכל לקלוע אותה כפי שהיא רגילה. הסתכלתי עליה ולא האמנתי למראה עיניי, בדיוק יום קודם לכן הגיעה אליי אישה מארה"ב ותרמה פאה בדיוק בצבע ובאורך של השיער שלה, ממש עם אותם גוונים. זו הייתה פאה שנתפרה כעבודת יד, עם רשת שמאפשרת לעשות צמה אחורית- צרפתית, מבלי שישימו לב שזו פאה. אחרי שהתאמתי לה את הפאה, גם גזרתי מעט מהשיער הטבעי שלה, ושילבתי בחלק הקדמי של הפאה. זה היה כל כך מרגש".

"במקרה אחר", היא נזכרת, "הגעתי לסלון הפאות שלי וכבר מרחוק הבחנתי באישה שנשענה על דלת הסלון, ונראתה חסרת בית. ניגשתי אליה ושאלתי אותה איך אפשר לעזור לה. רק כשהתקרבתי הבנתי שזוהי בחורה שדיברה איתי יום קודם לכן בטלפון לגבי תרומת פאה. היא הייתה בחורה יפהפייה, אך חבשה פאה סינטטית, קצרה ומקורזלת. לא היה לה שיער וגם לא גבות או ריסים, וזה גרם לה להיראות כל כך שבורה ומסכנה. לא פלא שחשבתי שהיא חסרת בית.

"כמובן שהכנסתי אותה מיד לסלון, התאמתי לה פאה יפהפייה, משיער טבעי, ובתוך רגע היא נראתה יפהפייה ואצילית. היא כל כך התרגשה, ואמרה לי: 'אני מרגישה מלכה'".

לא קשה לך להתעסק כל כך הרבה עם מחלות וקושי? זה לא מחזיר אותך להתמודדות שחווית?

היא נאנחת. "בוודאי שזה קשה. בכל פעם כשאני פוגשת אישה חולה, זה מציף אצלי את הזיכרונות מהעבר, אבל כפי שנהוג לומר – 'אדם ששוכח את העבר שלו, לא יכול להצליח להתקדם לעתיד'. אני מרגישה שדווקא כשאני באה מתוך הכאב שלי ואומרת לנשים אחרות – 'תראו אותי, עברתי כל כך הרבה דברים כואבים, ובכל זאת אני כאן ומצליחה לפעול למען נשים אחרות' – זה כשלעצמו מסר חשוב ביותר.

"בנוסף, יש בעבודה שלי גם סוג של איזון, כי אני מתעסקת הרבה מאוד עם כלות, שקונות אצלי פאה לפני החתונה, וכן מציעה כתרים עבור התסרוקות של יום החופה. בכל פעם מחדש אני נפרדת מהן בבקשה של 'תבשרו לי בשורות טובות'. זו הדרך שלי לברך אותן, וגם את עצמי – שאזכה לשמוע אותן ולשמוח בשמחתן".

מניסיון לניצחון

עם הזמן התפתח מיזם תרומת הפאות של דקלה יותר ויותר. "הוא פועל באופן נפרד לחלוטין מהעסק של הפאות שאני מציעה למכירה", היא מסבירה, "יש לי 'ארגז פאות' מיוחד, בתוכו אני מניחה את הפאות שתורמים לי ומתאימה אותן למי שצריכה. אין פאה שאני לא מקבלת, בכל פאה אני עושה שימוש. לפעמים מספיק רק להשתמש בשילוב של שיער, ובכך לייצר פתרונות לשיער דליל, לפעמים אני מעבירה פאות למספרות, כדי שיתאימו אותן לגברים. באות אליי גם נפגעות גזזת, או כאלו הסובלות מהתקרחות מסיבות אחרות. הן מביאות מסמכים רפואיים ומקבלות פאה חינם. אני גם לא בודקת מה הרמה הרוחנית של כל אחת. מגיעות נשים מכל האוכלוסייה, מכל העדות, וזה מה שכל כך מרגש ויפה כאן".

מכיוון שדקלה חוותה את המחלה על בשרה, היא מוצאת את עצמה לא פעם מעודדת את הנשים שבאות אליה. "אני תמיד אומרת להן: 'אל תביטו עליי כמי שברוך השם הקימה עסק גדול, אני באתי מעפר, וזה היופי של עם ישראל – לדעת להתנער מעפר ולקום מחדש".

במקביל, היא גם פועלת ככל יכולתה למען זכויותיהם של אנשים שהחלימו. "זהו תחום שלצערי לא מספיק נלחמים למענו", היא טוענת, "ואני לא מתכוונת רק למחלת הסרטן, אלא גם למחלות אחרות. אנשים שמחלימים סובלים לעתים קרובות מתופעות כמו עייפות כרונית, אי יכולת לעמוד בשמש, צורך בהתאווררות, ועוד. לצערי אין להם כמעט שום זכויות, אפילו לא תו נכה או פטור מהמתנה בתור. אני מנסה לפעול המון למען הצורך הזה".

בנוסף לקבוצות התמיכה שהיא הקימה, הכוללות גם קבוצה של מחלימים וגם קבוצה של חולים, פתחה דקלה גם קבוצת 'משמחים אונקולוגים'. "המטרה שלי היא להפנות את המשמחים המתאימים לבתי החולים, כדי שיגיעו לחולים וישמחו אותם, עם חלוקת מתנות, ספרים ומשחקים. התרומה תיעשה ישירות לבתי החולים, לידי הילדים. אני משתדלת להיות כמה שיותר פעילה בתחום, כי אני זוכרת את הימים בהם הייתי חולה וכל כך שיוועתי למישהו שיבין אותי ויעזור לי. אני לא רוצה שאחרים יחוו מצבים דומים. אני רוצה להיות כאן בשבילם".

ויש לה גם מסר לסיום: "לא כל אחד נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן, אך לכל אחד מאתנו יש ניסיון  או התמודדות משלו. בואו ניקח את הניסיון הזה, ונעשה הכל כדי להפוך אותו לניצחון".

ליצירת קשר עם דקלה: wigsforacause@gmail.com