למה אני לא עושה את מה שמוטל עלי?

בעיה הגורמת לעיתים לחוסר עשיה, הינה ההתעסקות המוגזמת והמופרזת במוטיבציה ובתוכניות. אדם מרגיש מוטיבציה רבה לפעול ולעשות, ולעיני רוחו – הוא כבר רואה את עצמו בדמיונו עושה את הצעדים הנחוצים וקוטף את פירות ההשקעה, בעוד לאמיתו של דבר הוא עדיין לא עשה אפילו את הצעד הראשון. בעקבות כך, אותו אדם עלול לחוש תחושת סיפוק והרגשה טובה – הנובעת מהאשליה שקיימת בינתיים רק בדמיונו של האדם, וכך הוא מסופק ואינו רואה צורך לעשות מעשים בפועל... הוא מסתפק בידיעה שאם ירצה – יוכל לעשות ולהצליח...

לכן המוטיבציה אמנם חשובה מאד, אבל יש להפריד בינה ובין העשייה בפועל. מוטיבציה שאינה מתורגמת לעשיה ממשית – הינה חסרת ערך לחלוטין, ולא תוביל את האדם לשום מקום. בכדי להצליח, על האדם להציב לעצמו יעדים שהולמים את המוטיבציה שלו, ומיד להתחיל בעשיה ממשית – תוך חתירה להגשמתם של היעדים הללו.

ועוד נקודה חשובה: ישנם אנשים, שיש להם מוטיבציה לעשות ולפעול, והם גם עושים בפועל, אבל ברגע האחרון... כלומר: הם מציבים לעצמם מטרות, וגם עומדים בהן, אבל תמיד – ברגע האחרון. עד אז – הם אינם עושים מאומה, ורק בשעת השי"ן – הם מנצלים את האדרנלין המוגבר שנובע מתחושת הלחץ של הרגע האחרון, בכדי להשיג את המטרות שלהם.

לכאורה, אנשים אלו "עושים" ומצליחים... אולם למעשה, אין זו הצלחה, ואף עשיה אין כאן.

האדם, מטבעו, לעמל יולד. האדם "מרוויח" את תחושת הסיפוק ושביעות הרצון העצמית, רק כאשר הוא עושה, מתייגע ומשיג בעמלו. משום כך, אדם שמתרגל להשיג תוצאות באמצעות עשיה ברגע האחרון בלבד – אמנם מגשים את מטרותיו, אבל אם יערוך את המאזן, ימצא שבמרבית חייו – הוא לא עשה מאומה... כך שהתוצאות אולי הושגו, אבל תחושת הסיפוק – מלווה אותו רק בחלק זניח מחייו...

אותו אדם, למעשה, מבזבז את חייו באשליות, בתוכניות ובמוטיבציות, בעוד שבשורה התחתונה – במרבית הזמן הוא אינו עושה בפועל, למעשה. את תחושת הסיפוק הוא לא יפגוש ביום יום, אלא רק באותם רגעים בודדים, רוויי אדרנלין, שבהם יחתור בלחץ להשגת היעדים שהציב לעצמו. בלא כל ספק, מדובר בהחמצה ובתחושת פספוס שתלווה את אותו אדם.

תמורה הולמת

ועוד סיבה נוספת הגורמת לעיתים קרובות לחוסר עשיה: ישנם מצבים בחיים, שבהם אנו מרגישים שאנו לא מתוגמלים כראוי על העשייה שלנו. לפעמים מדובר בעבודה שאנו אמורים לעשות בתשלום, אולם מרגישים שהתשלום אינו הולם את מידת ההשקעה. במקרים אחרים, אנו מצפים להערכה בעקבות העשייה שלנו, וזו אינה מגיעה, או לפחות אינה תואמת את מידת ההערכה לה ציפינו. במקרים מעין אלו, אנו עלולים לאבד את המוטיבציה לעשות ולפעול.

ובכן, חשוב לערוך הפרדה בין החתירה לתמורה הולמת, שהיא בהחלט מוצדקת וראויה, ובין התגובה הטבעית – בחוסר עשיה. יש להבין, שחוסר עשיה – אינו מהווה תגובה הולמת לחוסר שביעות רצון מהתמורה... העדר עשיה, לוקה בכמה וכמה חסרונות משמעותיים, שמחמתם, עדיפה העשייה בכל אופן.

ראשית, גם אם אנו לא מקבלים את התמורה לה ציפינו, או את התגובה ההולמת את ההשקעה שלנו – עדיין, חוסר העשייה תמיד ישיג תוצאות טובות פחות. כל רגע של חוסר עשייה מהווה החמצה. הרגע הזה, בו נמנענו מעשייה – לא יחזור, כך שאם בזבזנו את ההזדמנות – החמצנו את הרגע לשווא.

זאת ועוד: בכל פעם שבה אנו נמנעים מעשיה, אפילו אם הסיבה לכך מוצדקת – אנו מרגילים את עצמנו להישאר במצב של חוסר עשיה, ובכך אנו גורמים לעצמנו נזק. אמנם יתכן שבמקרה המסוים הזה – העשייה אינה מתוגמלת כראוי, והתמורה אינה מצדיקה את המאמץ. אבל אם נתרגל לא לעשות מאומה – אנו נמשיך "לא לעשות" גם במצבים אחרים, בהם לא תהיה לכך כל הצדקה.

במילים אחרות: העשייה – הינה ערך העומד בפני עצמו, גם אם היא אינה מתוגמלת באופן מתאים והולם. כל עשיה – מפתחת את היכולות שלנו, ומונעת התנוונות של מערכת העשייה, ולכן אין לוותר עליה – גם אם אנו לא מקבלים את התמורה המתאימה על פי תפיסתנו.

ואמנם, לגישה זו מוצאים אנו סמך כבר במקורות: במדרש (שיר השירים רבה) מסופר על יוסף הצדיק, שבעת שהותו בבית האסורים במצרים – הוא היה ממלא חביות ומרוקן אותן, בלא כל צורך, רק כדי שלא למצוא את עצמו במצב של חוסר מעש. יוסף הצדיק, בחכמתו, הבין את מה שאנו אומרים כעת: הוא הבין שלעשיה ישנו ערך אבסולוטי, גם אם היא חסרת תועלת, וגם אם היא אינה מתוגמלת. עשיה משמרת את היכולות שלנו, את הפוטנציאל שלנו, את ההרגלים החיוביים שלנו, ובבא העת – נוכל לתרגם את העשייה אליה התרגלנו, לעשיה פרודוקטיבית שתשיג תוצאות הולמות וראויות.

סדרי עדיפויות

במקרים רבים, האדם דווקא עושה, אפילו עושה הרבה, ולעיתים הוא עסוק מבוקר ועד לילה בעשיה, אולם העשייה שלו אינה אפקטיבית. כלומר: הוא אינו פועל על פי סדר העדיפויות הנכון, אלא עושה דברים מיותרים – שאינם מוטלים עליו, וממילא, נאלץ לדחות עשיה אחרת שמוטלת עליו.

לפעמים, הסיבה לכל הינה, משום שהמשימות המוטלות על האדם אינן מתאימות לאופיו, או קשות בעבורו לביצוע, ומשום כך הוא מעדיף לבצע משימות אחרות, שקלות ונוחות לו יותר. במקום "ללכלך את הידיים" בעשיה נחוצה ואפילו הכרחית, הוא מעדיף לעשות דברים אחרים, נעימים יותר.

מלבד זאת, ברור שהרבה יותר קל לנו לעשות דברים שלא חייבים לעשות אותם, מאשר להתמודד עם המטלות שאנו חייבים לבצע. פתגם ידוע טוען, כי האדם יכול לבצע כל משימה, ובלבד שזו אינה המשימה המוטלת עליו... ואכן, רבותינו כבר מלמדים, כי גדול המצווה ועושה – ממי שאינו מצווה ועושה, שכן כאמור, הרבה יותר קל לאדם לעשות את מה שהוא אינו חייב לעשות, מאשר לעשות את מה שמוטל עליו.

כמו כן, חשוב לציין כי ישנם מקרים בהם האדם יודע שהמשימות שהוא מבצע כעת – אינן המשימות שהוא צריך לעשות, ואפילו מבין שהן מיותרות מבחינתו או בלתי נחוצות, ובכל זאת הוא עושה זאת – בכדי לדחות את מועד ביצוען של המשימות שהוא מחויב לעשות. לתופעה זו ניתן לקרוא "דחיינות מודעת".

לעומת זאת, ישנם מקרים אחרים, בהם האדם אינו מודע לכך שהוא עושה דברים מיותרים, ואם נשאל אותו – הוא יהיה משוכנע שהמשימות שהוא מבצע כעת נחוצות והכרחיות, בעוד לאמיתו של דבר, ישנן משימות אחרות חשובות יותר, המוטלות עליו, אותן הוא נאלץ לדחות בשל העיסוק המיותר במשימות שאינן מוטלות עליו. לכך ניתן לקרוא "דחיינות בלתי מודעת".

סוג נוסף של דחיינות בלתי מודעת יבוא לידי ביטוי כאשר האדם ישכנע את עצמו כי העיסוק במשימה כלשהי, שאינה נחוצה כל כך, לא יגזול ממנו זמן רב, מה שאינו נכון אובייקטיבית. בסופו של יום, אדם זה יגלה כי הוא בזבז שעות ארוכות לטובת משימות בלתי נחוצות בעליל, בעוד את המשימות הנחוצות וההכרחיות שהיה עליו לבצע – הוא לא הספיק לבצע במועדן.

ככלל, אם ננסה להגדיר את הדחיינות במשפט אחד, נוכל לומר כי היא נובעת מנתק בין העשייה לבין מטרותיה. האדם שמתמקד בעשיה, מבלי שהיא תהיה מכוונת מטרה – ימצא את עצמו סוטה מסדרי העדיפויות שלו, ומבזבז זמן יקר על עשיה בלתי יעילה או בלתי נחוצה. לעומתו, האדם שהעשייה שלו מכוונת מטרה, ולפני כל פעולה הוא מברר עם עצמו להיכן הפעולה הזו חותרת – יצליח להיות ממוקד בעשיה פרודוקטיבית, שתוביל אותו אל המטרות והיעדים שהוא הציב לעצמו בחייו.

כמו כן, כדי להימנע מדחיינות – יש ללמוד כיצד לומר "לא" למשימות שאינן חשובות או נחוצות, מתוך הבנה כי הן בהכרח תבואנה על חשבון משימות אחרות, חשובות יותר. ישנם אנשים, שאינם יודעים לדחות את המשימות שאינן מוטלות עליהם, ומשום כך, בסופו של דבר, הם נאלצים לדחות את המשימות שמוטלות עליהם... ככל שהאדם ידע לדחות ולומר "לא" למשימות בלתי נחוצות – כך הוא יצליח לבצע הרבה יותר משימות נחוצות והכרחיות שתקדמנה אותו אל עבר מטרותיו.

אולם בכל מקרה, בין אם מדובר בדחיינות מודעת ובין אם בדחיינות בלתי מודעת, תהא סיבת הדחיינות אשר תהא, הפתרון אחד: כדי להתמודד עם דחיינות, יש צורך בסדרי עדיפויות מוגדרים מראש, ובתוכנית עבודה ברורה ובהירה. אם האדם יגדיר מראש, מתוך שיקול דעת, מהן המשימות החשובות יותר מבחינתו ומהן המשימות החשובות פחות, ויערוך לעצמו רשימה מפורטת על פי סדרי העדיפויות שהגדיר לעצמו – הוא יוכל לפעול על פי התוכנית שהתווה, מבלי להיגרר לעשיה מיותרת שמסיטה את תשומת הלב מהעשייה הנדרשת והנחוצה.

חוסר בטחון עצמי

במקרים רבים, הדחיינות נובעת מתוך תפיסה על פיה משימה כלשהי קשה מדי לביצוע, או אינה הולמת את היכולות שלנו. כאשר אנו מאמינים שמשימה גדולה מכפי מידותינו – ננסה לדחות את ההתמודדות עמה, בכדי שלא למצוא את עצמנו נאלצים להתמודד עם חוסר הצלחה.

כמו כן, במקרים רבים, הדחיינות וחוסר העשייה נובעים מתוך חשש של האדם מפני ביקורת, בין אם מדובר בביקורת עצמית ובין אם בביקורת מצד הסביבה. אדם שחושש מביקורת, ינסה לדחות משימות המוטלות עליו, משום שכל עשיה מעמידה את הישגיו לשיפוט, בין אם שיפוט עצמי ובין אם שיפוט סביבתי, בעוד הדחיינות חוסכת את הצורך בהתמודדות עם ביקורת שכזו.

משום כך, כדי לחזק את הבטחון העצמי שלנו, ביכולתנו לבצע את המשימה באופן ראוי והולם – מומלץ לחלק כל משימה לפרטים ולפרטי פרטים, ולא להתייחס אליה כמכלול וכמקשה אחת. באופן זה, גדלים הסיכויים לכך שאנו נצליח לבצע את המשימה באופן מושלם או קרוב לכך, והיא אף לא תיראה מלכתחילה מאיימת ומפחידה יתר על המידה.

לדוגמה, תלמיד שצריך להגיש עבודה עלול להביט על המשימה הזו במורא, ולהרגיש כי היא מאיימת וגדולה מכפי מידותיו. אולם אם יפרק את המשימה לגורמים: חיפוש חומר, קריאה וכתיבת העבודה בפועל; ואת החלקים הללו יחלק שוב לחלקים שונים, קטנים יותר ומוגדרים בזמן, כמו למשל: חיפוש חומר במשך שעתיים במספר מצומצם של ספרים ביום פלוני, כתיבת המבוא לעבודה ביום אלמוני, וכן הלאה – המשימות הללו תהיינה הרבה פחות מאיימות, מה שיוביל לכך שהאדם לא ינסה לדחות את ביצוען.

מוטיבציה פנימית וחיצונית

וכמובן, חשוב להדגיש כי לפעמים, העדר העשייה, נובע פשוט מחוסר מוטיבציה...

ישנם שני סוגים של מוטיבציה: ישנה מוטיבציה פנימית – כאשר האדם מבין את המשמעות של העשייה הזו בעבורו, ומשום כך, חשוב לו מאד לבצע את המשימה המוטלת עליו. זה, כמובן, המקרה האידיאלי. אדם הפועל מכוח מוטיבציה פנימית, יהיה יעיל יותר וחדור ברצון עז להגשים את המטרה שבערכה הוא מכיר.

אולם גם במקום בו האדם אינו מכיר די בחשיבות המשימה המוטלת עליו, או אינו מבין את משמעותה לגביו – ביכולתו לגייס מוטיבציה חיצונית, למשל – תגמול שהוא יקבל בתמורה לביצוע המטלה, כאשר תגמול לצורך העניין אינו דווקא תגמול כספי... גם הערכה, או תחושה טובה – עשויות להוות תגמול הולם.

לכן, כדי להבטיח שנבצע את המשימות המוטלות עלינו ונתגייס לעשיה, מבלי לדשדש – יש לוודא מראש כי אנו מצוידים במספיק מוטיבציה לביצוע המשימה. במידת האפשר – מוטב כמובן אם נבין את חשיבותה של המשימה, ונגייס מוטיבציה פנימית. אולם במידה והדבר אינו מתאפשר – יש לקבוע מערכת של חיזוקים ותגמולים מידיים בהם נזכה עם השלמת המטלה, כדי שהם ייצרו מוטיבציה חיצונית שתסייע לנו לעשות את המוטל עלינו.

לא להסיח דעת!

לסיום, יש לציין כי אחת הדרכים שעשויה לסייע לנו לבצע את המטלות המוטלות עלינו, הינה מניעת כל אפשרות להסחת הדעת מהמשימה העומדת על הפרק. במקרים רבים, אנו דוחים את ביצוע המשימות המוטלות עלינו, ובמקומן אנו עוסקים בדברים אחרים: תחביבים, פעילויות מהנות, שינה וכיוצ"ב. לכן, בכדי שלא נסיח את הדעת מהמשימה עד לביצועה – חשוב להחליט מראש שאנו לא עושים שום פעולה אחרת עד להשלמת המשימה.

כאשר הברירה הינה בין ביצוע משימה כלשהי, ובין פעילות מהנה כזו או אחרת – מאזן הנוחות יטה במרבית המקרים לטובת הפעילות האחרת, המהנה יותר... אולם אם נגדיר מראש כי אנו לא מבצעים כל פעילות אחרת עד להשלמת המשימה – יהיה לנו הרבה יותר קל להתרכז במשימה, וגם המוטיבציה שלנו להשלים אותה תהיה גבוהה בהרבה – משום שהיא תאפשר לנו להתפנות לפעולות אחרות שאנו נהנים מהן.

מלבד זאת, במצב של "ואקום", בהעדר פעילות מהנה אחרת – גם משימה שגרתית שאינה כרוכה בהנאה תהיה אטרקטיבית הרבה יותר, משום שהיא עדיפה עשרת מונים על שעמום...

לסיום נדגיש: העצות שהועלו במאמר זה תוכלנה לסייע לנו להתמודד עם דחיינות שגרתית. אולם כאשר הדחיינות הופכת לדפוס התנהגות קבוע, או מהווה חלק מקושי רחב יותר, כגון חרדה, דימוי עצמי נמוך וכיוצא בזה – לעיתים לא יהיה די בעצות אלו, ומבלי טיפול יסודי בשורש הבעיה לא ניתן יהיה להשיג פתרון.