תושב לוד: "חזרנו לעיר וקיימנו ברית לבננו, לא ישברו אותנו"

לפני כחודש, כשהתחילו הפרעות בלוד, לקחו בני הזוג חובב, תושבי העיר, את שני ילדיהם הקטנים ועברו לירושלים, לבית ההורים. בינתיים הם התוודעו לכך שרכבם הועלה באש ודירתם נפרצה והושחתה.

בשבועיים האחרונים הם חזרו להתגורר בבית, והשבוע אף חגגו ברית לתינוק חדש שנולד להם והצטרף למשפחה. כמה סמלי שהמקום בו נערך הברית היה בלב שכונת מגוריהם - רמת אשכול. "היו אורחים שחששו לבוא, אבל לא ויתרנו", מסביר יובל, האב. "דאגנו להביא מאבטח, וכך קיימנו את הברית בבית הכנסת, כאשר מסביב שומעים את האימאמים מהמסגדים. היה חשוב לנו להעביר את המסר שלמרות כל מה שהיה, אנחנו כאן כדי להישאר, ולא רק זה, אלא נמשיך להפיץ אור ולעשות רק דברים טובים, כי זו המטרה שלשמה הגענו לכאן".

וונדליזם טהור

משפחת חובב הצעירה מתגוררת בלוד בשנתיים האחרונות. "שכונת רמת אשכול היא שכונה בה נמנים כ-70% מהתושבים על האוכלוסייה הערבית וכ-30% על האוכלוסייה היהודית", מסביר יובל, "ביניהם יש את הגרעין התורני וכן קשישים ואנשים המשויכים לאוכלוסיות מוחלשות, כמו דיירי עמידר. למעשה, זוהי השכונה שנפגעה בפרעות באופן הקשה ביותר, יותר מכל אזור אחר בלוד".

לדבריו, במשך השנתיים בהן הוא מתגורר עם משפחתו בשכונה, נוצר קשר די טוב בינו לבין השכנים היהודים הוותיקים, כמו גם קשר לא רע עם התושבים הערבים. "האמת היא שהופתענו מאוד כשהתחילו הפרעות", הוא אומר, "הרגשנו תחושה נוראה של בגידה, ממש סכין בגב כפשוטו. גם עכשיו, כשיחסית נרגעו הרוחות, השכנים הערבים ממשיכים להתייחס אלינו כאילו גנבנו מהם משהו, מכנים אותנו 'מתנחלים', כאילו שהשטח הזה לא שלנו. כל זאת בזמן שבשום שלב לא  התכוונו לסלק מהעיר אף אחד, רק רצינו להוסיף טוב למי שגר כאן, כולל לתושבים הערבים שבאמת רק זכו, כי מאז שהגענו אנו דואגים בלי סוף לתשתיות של השכונה ומשפצים כל הזמן".

מה עשיתם בזמן הפרעות? איך התמודדתם?

"ביומיים הראשונים היינו בבית עם ילדינו הקטנים, אך מהר מאוד הבנו שאין לנו אפשרות להסתגר כאשר ברחוב נשמעים כל הזמן קולות נפץ, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה. החלטנו להרחיק את הילדים מהסיטואציה הקשה הזו, ובאמת יצאנו יחד איתם אל ירושלים, להיות אצל ההורים".

אלא שכבר כאשר הם היו בדרכם לירושלים, קיבלו יובל ואשתו הודעה על כך שרכבם הוצת באש על ידי הערבים. מאוחר יותר גם נודע להם שביתם נפרץ והפורעים השחיתו בו כל מה שאפשר. "הדבר המחריד בכך שזו הייתה באמת פריצה לשם פריצה", אומר יובל, "כשחזרתי לשם גיליתי שכל רצפת הבית זרועה בגז פלפל, דלתות הארונות נעקרו, מנורות נופצו וספרי הקודש נקרעו. בפועל לא גנבו כלום, ממש וונדליזם טהור. אני לא יודע מי פרץ, אבל וודאי שהיו משתפי פעולה מהשכנים הקרובים ביותר, שיכלו להראות איפה בדיוק הדירה שלי ואיפה הרכב חונה. כי כל הרכבים של הערבים לא הוצתו, רק שלי. כשנכנסתי לבית כדי לבדוק מה קרה, באו השכנים מסביב והתחילו לקרוא לעברי קריאות גנאי ולקלל אותי, לצעוק שאנחנו אלו שאשמים בכל, אמרו לי דברים קשים מאוד".

הופתעת מההתנהגות הזו?

"כן, זה היה מאוד מפתיע. לוד היא עיר מעורבת כבר מאז קום המדינה, אך מעולם לא היה כאן דבר דומה בסדר גודל לפרעות שחווינו. נכון, תמיד ידענו שהאוכלוסייה שמתגוררת כאן היא מאוד קשה, יש כאן הרבה סיפורי פשע, גם ירי בשכונה הוא לא דבר נדיר. אבל בדרך כלל זה קורה בין כנופיות פשע ערביות לבין עצמן. פה ושם יש התגרויות אלימות כלפי יהודים, אבל מעולם לא היה טרור לאומני כזה. הופתעתי כי גיליתי את אותם שכנים ערביים, שעשינו איתם בעבר הרבה שיתופי פעולה וקידמנו נושאים עירוניים שונים -  בדיוק הם אלו שהתהפכו עלינו פתאום ופשוט שברו לנו את הבתים".

ממשיכים לעשות טוב

ככל שהתחממו הפרעות בלוד, כך הגיע יובל למסקנה שהוא מעוניין להשאיר את משפחתו בירושלים, ולחזור בעצמו לעיר בשעות היום. "רציתי לעזור בכל מה שצריך", הוא מסביר, "ולמעשה היו הרבה מאוד דברים כאלו, כי באותם ימים ייסדנו ארגון של מתנדבים ששמרו והגנו על הבתים".

לא חששת?

"ברור שלא היה לי נעים בלשון המעטה להסתובב בשכונה באותם ימים, בפרט ביומיים הראשונים, לפני שהמשטרה התאפסה על עצמה והתחילה לנכוח במקום. יחד עם זאת, היה ברור לנו שאנו מנהלים קרב משמעותי ביותר, שיכריע אם השכונה תהיה שכונה יהודית עם אוכלוסייה ערבית, כפי שהיה עד היום, או שהיא תהפוך לשכונה נכבשת שעוברת לידיים ערביות. במבט לאחור, ברור לי שאילו היינו מוותרים, זה בדיוק מה שהיה קורה.

"מעבר לכך, חזרתי לשכונה במובן הפשטני ביותר – כדי לעזור לתושבים. כפי שציינתי, יש בשכונה שלנו הרבה מאוד משפחות חלשות, כאלו שאין להן יכולת לקום ולעזוב, גם אם הן רוצות. הנוכחות שלנו באותם ימים והעזרה שהגשנו להן, אפילו בקניות פשוטות של לחם וחלב, היו הצלת נפשות אמתית".

כאמור, בשבוע שעבר נולד ליובל ולאשתו בן נוסף, שהצטרף לילדיהם בני הארבע והשנתיים. "לא היה לנו שום ספק בנוגע למיקום של ברית המילה", מספר יובל, "קיימנו אותו בבית הכנסת הסמוך, ממש בלב השכונה. היו אורחים שחששו להגיע, אך כפי שציינתי, הצבנו בכניסה מאבטח כדי למגר את החששות. היה לנו מאוד חשוב להעביר את המסר שנגד כל הרשע והחושך אנו מעוניינים להוסיף אור וטוב, ושום דבר לא יצליח לשבור אותנו. זו גם הסיבה שהענקנו לבננו את השם 'יהל', שם שמסמל אור, כי בסופו של דבר אנחנו מאמינים שהאור של המעשים הטובים שלנו, הוא זה שדוחה יותר מכל את החושך. כמובן שכל זה לא נוגד את העובדה שאנו דורשים מהמדינה ומהרשות העירונית שיעשו כל פעולה אפשרית כדי למגר את הפרעות, כמו הגברת אבטחה או הפסקת ההסתה מצד האימאמים במסגדים. השאיפה שלנו היא מתוך הכאב הזה רק לשוב ולגדול, ואנו בטוחים שבעזרת ה' עוד נצליח".