שי גולדן: "תפארת ה' היא בתוכי והיא השליחות שלי"

"אהבה", "אור" ו"אמונה". אלו המילים שחוזרות שוב ושוב בשיחה שלי עם איש התקשורת והסופר שי גולדן. ברשותכם, בנימה אישית: גולדן, מענטש אמיתי, פותח את הריאיון ב"מאה ואפילו מאתיים התנצלויות" על שלא ערכנו את השיחה במועד שנקבע מלכתחילה, בשל הימים הלא פשוטים שעוברים עליו. "אני נמצא כבר 18 שנה בתקשורת", הוא פותח. "היו לי הרבה עליות ומורדות, עברתי סערות גם בתחום המקצועי וגם בחיי האישיים, אבל ימים כמו אלו עוד לא היו לי. אני נמצא בעין הסערה התקשורתית, והעוצמות של התגובות כלפי מטלטלות".

גולדן הוא איש תקשורת מנוסה ומוערך שעבד ועובד בתפקידים בכירים בגופי תקשורת מובילים (מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, עורך מוסף התרבות של מעריב וסגן עורך העיתון, עורך המוסף הפוליטי של הארץ, מגיש תוכניות בערוץ 2 וברשת 13 ועוד) וסופר שכבר כתב חמישה ספרים (על קובץ הסיפורים "האהבה כמחלה חשוכת מרפא" זכה בפרס מטעם קרן ברנשטיין ליצירת ביכורים, וספרו האוטוביוגרפי "הבן הטוב" עובד למחזה בבימויו של איציק ויינגרטן בתיאטרון הבימה).

עד לפני כשנתיים היה גולדן מזוהה עם השמאל. "מעולם לא הייתי בקונצנזוס, תמיד משכתי אש", הוא מסביר. "גם כאשר ערכתי את המוסף הפוליטי של הארץ והייתי נטוע עמוק בברנז'ה השמאלנית בתקשורת נחשבתי לסמן הימני של העיתון, כי תמיד הייתי ציוני מאוד, גאה ביהדותי ואדם מאמין". בשנים האחרונות הוא עבר תהליך של התקרבות לימין הפוליטי והאידאולוגי, והמהפך הושלם בבחירות האחרונות, שבהן הצביע לנתניהו.

"מרגע שעברתי לימין אני חוטף שיטפון של שנאה, מתקפה מכוערת שלא נפסקת. זה לא אני שהשתניתי: תמיד דיברתי על יהדותי ועל הציונות שלי בלי להתבייש ואמרתי שאני מאמין בזכות של עם ישראל להתקיים פה. עם ישראל יותר חשוב לי מהפלשתינים, מדינת ישראל יותר חשובה לי ממדינה פלשתינית, והילד בשדרות יותר חשוב לי מהילד בעזה. אני לא רוצה שהילד בעזה יבכה, חס ושלום. אני לא רוצה ששום ילד יבכה. אבל אני דואג יותר לדמעות של הילדים בשדרות ובנחל עוז. אם המחיר של הדבר הזה הוא להיחשב ימני קיצוני, אז זה מה שאני".

"גירשתם את כולנו"

"מי שעוקב אחרי יודע שאני בסופו של יום מפא"יניק. אז מפא"יניק, היום פירושו ביביסט. בלקסיקון החדש של המחנאות בישראל. רבין גם ביביסט וגם פרס, ובטח ובטח שבן-גוריון ודיין ויגאל אלון. כולם היו היום מגורשים מהשמאל הישראלי בשל עמדות לא מספיק קיצוניות. פלא שאין היום שמאל ציוני-מרכזי בישראל? גירשתם את כולנו". את המילים הללו כתב גולדן בפוסט שפרסם בדף שלו בפייסבוק ביולי 2020. מבחינתו, לא דעתו הפוליטית היא שהשתנתה: השמאל הישראלי הוא שהלך והקצין עד שכבר אין בו מקום לציונות, למסורת ולאהבת העם והארץ.

לאחרונה החל גולדן להגיש עם שרון כידון תוכנית זמנית ברשת 13. באחת התוכניות האחרונות הוזמן לריאיון איש התקשורת גדי סוקניק. סוקניק דיבר על תקיפת האונייה האיראנית בים האדום. לקראת סוף הריאיון, בהתבטאות שלא נשאל בעניינה כלל, ייחס סוקניק לראש המוסד יוסי כהן אינטרסים פוליטיים וכינה את קרבת ראש הממשלה "חצר ביזנטית". גולדן התקומם כנגד האמירות הללו וטען שאינן במקומן. בתגובה דרש ממנו סוקניק "שלא לקפוץ" וכינה אותו "קרנף של הימין" ו"תועמלן של נתניהו".

"גדי סוקניק הוא בעיני רק סמל", אומר גולדן. "הוא מרשה לעצמו לדבר אלי ככה בזמן שהוא מצולם בטלוויזיה בשידור חי, כיוון שהוא יודע שהוא לא מדבר בשם עצמו בלבד. הוא מרגיש שיש לזה הד, יש קהל שמעוניין שהדברים ייאמרו, ודווקא באופן הבוטה והתוקפני שבו הם נאמרים. יש לגיטימיות לאמירות כאלה בקבוצה שממנה הוא בא".

נפגעת?

"תראי, אני לא אומר שאסור לדבר או לחשוב באופן הזה. יש קבוצה גדולה בשמאל שזו דרך המחשבה והביטוי שלה. זו זכותם, ואם כך הם בוחרים, שיהיו בריאים", הוא מבהיר. "אבל הקבוצה הזו ממקדת כרגע הרבה מהמתקפות שלה כלפי: אני מקבל מאות הודעות, ציוצים וטלפונים מדי יום. הם מגיעים לכל כלי תקשורת וערוץ שדרכו אפשר להגיע אלי ולהכאיב לי, לומר עליי משהו מעליב או מכוער. זו מתקפה של רוע שלא נפסקת.

"לא אשקר: זה מצליח להגיע אלי ואף משפיע על הבריאות שלי, על השמחה ואפילו על השינה שלי. ב"ה אני אדם חזק, אבל גם רגיש מאוד. אני לא יכול ולא מוכן להיות אטום או לוותר על הרגישות האנושית שלי בגללם. לכן זה קשה כל כך".

מה נותן לך את הכוחות להתמודד עם המתקפות הללו? את היכולת שלא להרים ידיים?

"האור הגדול בתקופה הזאת בא דווקא מכיוון שלא הייתי מוכן אליו ולא שיערתי שהוא קיים. הפתיע אותי מאוד לגלות עד כמה גדולה האהבה שמעניק לי הימין הציוני, הדתי והחרדי על כל סוגיו. אני באמת המום מכמות האהבה והתמיכה שאני מקבל.

"גם כשהייתי הכי חזק ומפורסם בשמאל לא קיבלתי אחוז ממה שאני מקבל בשבועות ובחודשים האחרונים מהצד השני. זה מה שנותן לי כוח. לכן גם אין סיכוי שאעזוב את המקום הזה, כי אני רואה כמה אהבה יש בו. אני לא מסכים עם כל דבר שאני שומע וקורא בימין, ויש דברים שהייתי עושה אחרת, אבל השורש שעליו יושב כל הימין הזה, שעוטף אותי בחום עכשיו, זו אהבה. זה מרגש אותי, ואני לא הולך לשום מקום. כאן ביתי".

אין דבר כזה הדתה

"כולם נורא מודאגים מהדתה. ממה אתם מודאגים? שהדוסים יחטפו את הילדים שלכם? שהם יחזרו בתשובה? שתקומו בבוקר ותמצאו ילדה בחצאית? ילד בציצית? מה שמפריע לכם זה כל אזכור של א‑לוהים, אמונה ודת בבית הספר, כי אתם בזים למי שמאמין לאמונה ודת. אתם לא רוצים להזכיר בשום מקום שיש לנו ספר תורה, אבות ואימהות. העם שלנו במשך אלפי שנים יהודי, ואנחנו יהודים, וחלק מזה זה לדבר עברית, לגור בארץ ישראל, וכן, גם בבית הספר לדבר על סידור, שולחן ערוך ויהדות. גם ללמוד דת ויהדות זה להשכיל ולהתפתח".

בעיצומה של סערת ההדתה, לפני כשלוש שנים, התבטא גולדן בפומבי כנגד המאבק במושג שהוא מגדיר "מדומיין". "לא יכולתי כבר לסבול את הצביעות הזאת", הוא אומר. "אני זוכר שהייתי ברחוב בתל אביב שעמדו בו שני דוכנים במרחק של כמה מטרים זה מזה. דוכן אחד של חב"דניק הציע לאנשים להניח תפילין. הפנייה שלו לעוברים ושבים הייתה 'יהודי, תפילין?'. הוא לא איים על אף אחד, לא שכנע ולא פיתה ילדים תמימים.

"בדוכן השני מכרו סיגריות אלקטרוניות, שאין חולק על שהן מזיקות מאוד לבריאות. וראה זה פלא: את הדוכן של חב"ד ביקשו לסגור דרך פניות לעירייה ולתקשורת. מה לא כתבו? 'גונבים את הילדים שלנו', 'מנסים להפוך את ילדינו לדוסים' ועוד ועוד, ואילו הדוכן של הסיגריות לא הפריע להם. אני זוכר שפתאום היה לי מאוד ברור שאם דוכן של תפילין בלב מדינת היהודים מסוכן בעיניהם יותר מדוכן של סיגריות, אז משהו מאוד מאוד לא בסדר. לא יכולתי לעמוד מנגד: קמתי ואמרתי 'די כבר עם ההדתה הזאת, מספיק לרדוף את דת ישראל ואת היהודים'".

באותה תקופה עדיין היית מזוהה עם השמאל. אילו תגובות קיבלת?

"יצאו עלי במאתיים קמ"ש", הוא מחייך ונאנח. "לצערי, בשמאל הישראלי כיום אם אתה ציוני, אתה לא איתנו. אם אתה אדם מאמין ולא מתנגד לדת, אתה לא איתנו. אבל הדתה זו המצאה. ישראל כיום חילונית יותר מאי-פעם. המדינה כיום פתוחה בשבת כמו שלא הייתה בעבר. אני מספיק זקן כדי לזכור את המדינה בשנות השבעים והשמונים: לא יכולת למצוא בית מרקחת שפתוח בשבת, שלא לדבר על לקנות קוקה קולה. הכול היה סגור, שבת הייתה קודש.

"היום הכול פתוח: בתי קולנוע, קניונים, מסעדות, מכוניות, אוטובוסים. אני לא כועס על זה, שיחיו את חייהם", הוא מבהיר. "אבל שלא יגידו לי שיש הדתה בגלל שאיזה מורה בבית ספר העז לתת דוגמה מספר ויקרא. הם תמיד אומרים שהם רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל האמת היא שהם לא רוצים מדינה יהודית, הם רוצים רק מדינה דמוקרטית. גם אני בעד מדינה דמוקרטית, אבל אסור לשכוח שזו קודם כול מדינה יהודית. אנשי ההדתה לא רוצים פה יהדות. הם מתייחסים לתורה כאל סיפור בלבד. אבל מה לעשות שהיהדות זו הנשמה שלנו, החיבור לחיים ולמקום הזה, להיסטוריה שלנו ולדם של אבותינו שספוג באדמת אירופה, לנשמות של הילדים בתאי הגזים. זו יהדות, ומי שרוצה למחוק את זה, אין לי איתו הרבה במשותף".

אולי הם מפחדים מהקצנה דתית?

"תמיד הם אומרים 'איראן זה כאן', אבל להגיד שהיהדות קיצונית כמו האסלאם זו בורות. זה לא שאין קיצוניים גם אצלנו. יש כאלה, ואני לא מתחבר אליהם ולא מסכים איתם. אבל גם האנשים הכי קיצוניים שלנו לא מזכירים בכלום את הקיצוניים המוסלמים. זה אפילו לא קרוב".

אחד מבניו של הקדוש ברוך הוא

כששי גולדן מדבר על השואה ועל מוראותיה הוא עושה זאת כדור שני לשורדי שואה, אודים מוצלים מאש. גולדן ואחיו הבכור רן עברו ילדות כואבת וקשה. אמם הביולוגית נטשה אותם בבית החולים מיד לאחר שילדה את שי. רן היה אז בן שנה. רן ושי גדלו יחד כשש שנים בבית יתומים, עד שאימצו אותם אוולין ואריה גולדן, שורדי שואה שעלו מרומניה והיו להוריהם ו"לאור של חיינו", להגדרתו.

"תמיד אומרים שמשפחה זה הדבר היחיד שלא בוחרים, אבל אצלנו המשפחה כן נבחרה. הורי בחרו בי ובאחי כשלקחו אותנו מבית היתומים והחליטו להכניס אותנו לביתם ולהפוך אותנו לילדיהם. וגם אנחנו בחרנו בהם". אבא ואמא גולדן כבר היו בני קרוב לחמישים כשביקשו לאמץ ילד. "הם ראו אותנו ואמרו 'אנחנו רוצים אותם'. מי שראה אותי ואמר 'אני רוצה שתהיה הילד שלי', מבחינתי באותו הרגע הוא עבר את המבחן. הם היו הראשונים והיחידים שאמרו את זה, אחרי שש וחצי שנים. ברגע הזה נוצרה ברית של גורל, ברית של נשמות. ה' חיבר בינינו. גדלתי בבית מורכב, הורי עברו יתמות, שכול וטרגדיות רבות. גם רן ואני עברנו ילדות שקשה להסביר כמה קשה היא הייתה, אבל בבית הייתה אהבה, ואהבה היא אור".

אמך נפטרה לפני כ-15 שנה. היית מאוד קשור אליה, ואת הספר "הבן הטוב" כתבת בהשראתה. איזו אישה היא הייתה?

"בפעם הראשונה שנפגשנו הייתי ילד קטן בכיתה א' שלא דיבר בשל הטראומות שעבר. היא הייתה אישה כמעט בת חמישים שבקושי דיברה עברית. הסתכלתי בעיניה, והיה שם דבר שלא ראיתי לפני זה אף פעם: אהבה של אמא, אור של אמא. מיד ידעתי שאת זה אני רוצה בחיי. אז אני בחרתי בה, והיא בחרה בי. כל האימהות בעולם הן נשים מיוחדות וכמעט קדושות, כי להיות אמא זה לתת חיים, ויש בזה קדושה. אבל היא בעיני קדושה קצת יותר, כי היא לא נתנה חיים אבל היא נתנה אימהות, ואני זכיתי בה".

איך ילד שעבר כל כך הרבה – נטישה, יתמות, בדידות, דחייה, כאב – נהיה אדם שמאמין באלוהים, באהבה, בטוב?

"בחיים האלה הבחירה היא בסופו של דבר בין חושך לאור. בעיני זו בחירה די פשוטה", הוא אומר. "אדם צריך לבחור אם הוא בצד של האור או בצד החושך. זה לא עניין פוליטי או אידאולוגי, אלא ערכי ומוסרי. אני בחרתי בצד של האור, ומנסה בכוחות הקטנים שה' נתן לי להפיץ טוב בעולם. אני מאמין בה' ואני אחד מבניו. הקב"ה הוא טוב ומיטיב וכולו אור, ואני צריך לקחת ממנו את הטוב והאור שלו. לא אשקר לך: יש לי הרבה רגעים של משבר, חולשה, שבר ועלבון, רגעים של תסכול שבהם אני שואל למה מגיע לי שידברו ככה אלי ועלי. לפעמים 'קופץ לי', ואני מדבר בתוקפנות או בכעס, אבל בכל פעם שאני מרגיש שאני נמשך לחושך, שהוא מבחינתי אגרסיביות, תסכול וקיצוניות, רצון להעניש ולהכאיב בחזרה, אני חוזר מיד למקור שאומר לי 'שי, תזכור: אנחנו פה כדי להביא אור לעולם'. אם אתה באמת מחובר לזה מבפנים, אתה יכול למצוא כוחות לעשות את זה גם בימים ובמצבים לא פשוטים".

אתה מצהיר שאתה אדם מאמין מאוד ויהודי מאוד, ועם זה גם חילוני מאוד. איך זה מסתדר?

"יש לי כבוד גדול והערכה לדת משה ולתורת ישראל", הוא מבהיר, "אבל אדם יהודי, קל וחומר אם הוא דתי, שאינו עושה מעשים של אור גורם לחילול שם שמיים. אין אנשים שהם רק אור או רק חושך. בכל בני האדם, גם הרעים ביותר, יש צדדים יפים וטובים, וגם באנשים המאירים והטובים ביותר יש צדדים יפים פחות. אי אפשר להאמין בה' ולא להיות איש של אור, אדם שמתאמץ לעשות טוב. מי שעובד את ה' כביכול ואינו עסוק בלעשות טוב בכל מקום שידו מגעת, לא באמת עובד את ה'. לצערי יש אנשים שכיפה על ראשם ורוממות ה' בגרונם שאינם כאלה".

הבית שבו גדל גולדן היה "חילוני מאוד", להגדרתו. אביו פנה עורף לאלוהים בעקבות מוראות השואה. "אבי הוא אפיקורס אמיתי. הוא כעס מאוד על אלוהים. אמי ע"ה באה ממשפחה של רבנים. אבא של סבי, הרב משה רוזנטל, היה רב גדול באודסה. לרב משה רוזנטל נולד בן, סבא שלי, וברוסיה של המהפכה הוא נתן לו את השם בן ציון. הרב רוזנטל היה ירא שמיים וציוני אמיתי, ללמדך שהציונות ואהבת ה' עוברת במשפחתה של אמי כבר יותר מ-130 שנה. סבא כבר לא שמר תורה ומצוות. הייתי הולך איתו לבית הכנסת פעם בשנה, ביום כיפור, אבל רק כדי להסתכל מהצד. סבא היה עומד בחוץ עם כיפה וסידור, נכנס, אומר 'מודה אני' ויוצא. גם אמי הייתה חילונית אבל אישה מאוד מאמינה".

למרות כל מה שעברה?

"כן. היא האמינה בטוב שבעולם ובטוב של ה'. ברור שכל מי ששרד את השואה לא יצא ממנה כמו שנכנס. זו טראומה שמשנה אנשים. אבל היו שיצאו מהשואה ואמרו 'אין א‑לוהים', או כעסו על הבורא, כפי שקרה לאבי, והיו אנשים שאמונתם התחזקה דווקא בגלל השואה. אמי עברה את השואה, איבדה ילד שרק נולד, הפכה לעקרה כשהייתה בת 19 וחייתה במשטר קומוניסטי 25 שנה. היא עברה חיים מאוד קשים, ולמרות זאת אמרה 'ה' הוא טוב, ואני בוחרת בטוב'.

"האור של האמונה בטובו של הקדוש ברוך הוא נכח בבית למרות שהיה חילוני לגמרי, ולי באופן אישי ברור שה' שם אותי מסיבה מסוימת בבית הזה, במדינה הזאת, בסיפור החיים הזה, ויש לי תפקיד: להיות אחד מהבנים שלו. ואני ממש לא מתכוון להתבייש בזה".

בריאיון שנתת לאחרונה לעיתון ישראל היום דיברת על הרצון להגשים את ייעודך. מה אתה חושב שהשליחות שלך בעולם?

"השליחות שלי היא להביא את תפארת ה', על כל דרכיה וגווניה, לכל מקום שאליו ידי מגעת", הוא מפתיע. "ה' החכם, היפה והטוב נתן לי כישרון גדול של דיבור וכתיבה, כישרון של מילים, כדי שאביא את תפארתו לכל מי שמוכן לשמוע. הקב"ה חשוב לי ויקר לי, והוא האור הגדול בחיי, עם הורי היקרים. כשאני מדבר או כותב, השאיפה שלי היא שמי מהשומעים ייזכר שיש ה' בשמיים והוא טוב ומיטיב. כל השאר פחות חשוב בעיני".

אתה מדבר כמו חב"דניק.

"אני חסיד חילוני. בעיני חשוב שאדם שנראה כמוני ומדבר בשפה 'חילונית' יגיד דברים כאלה. אני לא משכיל או מערבי פחות מכל אדם אחר, ועם זאת, תפארת ה' היא בתוכי והיא השליחות שלי. אם אפילו אדם אחד יקרא את דברי וזה יזכיר לו כמה ה' הוא טוב, עשיתי את שלי".

הכתבה פורסמה בשבועון "עולם קטן".