נו תגיד כבר כמה שווה ההון שלך, התחנן הגבאי לגביר

הברון רוטשילד הגיע פעם לעיירה אחת בשעת בוקר מוקדמת, ושאל את האדם הראשון שראה, באיזו שעה הם מתפללים תפילת שחרית.  

"בשעה שבע", השיב האיש.  

הברון צעד לעבר בית הכנסת, נכנס פנימה, הניח תפילין והמתין. מחוגי שעונו הורו שהשעה שבע כבר הגיעה. הוא הביט סביבו וראה שיש מנין, גם הרב החזן והדיין נוכחים, אז למי מחכים?  

הברון פנה לאיש שישב לצדו והתעניין מדוע התפילה מתעכבת, וזה הסביר שה"גביר" של העיירה טרם הגיע, ולכן כולם ממתינים לו.  

חמש דקות עברו, עשר דקות, וכולם עדיין מחכים... 

בשעה שבע ועשרים נכנס הגביר לבית הכנסת, ממצמץ כמי שעיניו נפקחו זה עתה אחר שנת לילה ארוכה. הוא דידה לעבר מקומו בכותל המזרח, התיישב ליד הרב, הניח את תפיליו, ואז נתן הוראה לחזן שאפשר להתחיל בתפילה. 

הברון רוטשילד היה המום מחוצפתו של הגביר. הציבור מחכה, הרב מחכה, והוא מתנהל לאיטו כאילו כל העולם בכיסו.  

הברון החליט להעמידו על מקומו. 

שעת קריאת התורה הגיעה. הברון ביקש מהגבאי עליה.  

כשעשה הגבאי "מי שבירך" לברון, שאל בלשון הנוסח "בעבור שייתן", והברון השיב: "בעבור שאני נודב כפי שווי כל רכושו של הגביר!"... 

הגבאי, שלא ידע כי מולו ניצב הברון רוטשילד, אמר לברון: "וכי משוגע אתה? לגביר שלנו יש הון עתק!!!". 

אולם הברון הביט בו בשלוה וחזר על דבריו: "בעבור שאני נודב כפי שווי כל רכושו של הגביר!". 

הגבאי גילה סימני עצבנות. הוא פנה לברון ואמר: "אדוני, אל תעשה ליצנות! אם תרצה לתרום, נקוב בסכום, ואם אינך מעונין לתרום - אף אחד לא מחייב אותך. חזור למקומך ותהיה בריא".  

אולם הברון נותר על עמדו ואמר ברוגע: "כבר אמרתי לך, אני חפץ לתרום, ואף נקבתי בסכום - שווי כל הונו של הגביר!". 

"יש לך את הסכום הזה לתרום?", שאל הגבאי. 

חייך הברון והשיב: "יש לי גם פי אלף מהסכום הזה"... 

יש שפה שרק גבאים מבינים, והגבאי שלנו היה בקי בשפה הזאת. אל תשאלוני איך, כי מעולם לא הייתי גבאי, אבל הוא הבין שמולו ניצב הברון רוטשילד בצביונו, מה שאומר שלא ממשיכים את התפילה עד שסוגרים את התרומה עם הגביר. 

הגבאי רץ מיד אל הגביר וביקש לדעת בכמה הונו נמדד, אולם הגביר האדים מכעס לשמע השאלה, וכמעט שהעניק לגבאי סטירה הגונה.  

אבל הגבאי לא הרפה. "הברון רוטשילד נמצא בבית הכנסת, והוא התנדב לתרום כפי ערך הונך. בבקשה ממך, אמור לי בכמה נמדד הונך, כדי שאוכל להורות לברון כמה לתרום", דחק הגבאי בגביר. 

על אף הלחצים הרבים, הגביר לא הסכים לגלות ברבים בכמה נמדד הונו. 

הגבאי יצא משלוותו וקרא: "למה אתה שותק? וכי ביקשתי ממך לתרום?! בסך הכל ביקשתי לדעת בכמה הונך נמדד, למה אתה לא מגלה? בגללך אנחנו עלולים להפסיד תרומה הגונה שעשויה לסייע למשפחות הנזקקות בעיירה במשך זמן רב". 

כעת הגביר כבר התפרץ בזעם על חוצפתו של הגבאי שחודר לפרטיותו, ובלית ברירה התפילה המשיכה באווירה מתוחה.  

התפילה הסתיימה, אבל הגבאי לא נרגע. הוא ארגן את כל הקהילה שיפגינו מתחת לביתו של הגביר. אולם הברון סימן לו שיחדל ממעשיו. 

"יש בכוחי לברר את סך עושרו של הגביר בכוחות עצמי", אמר הברון.  

הברון פנה לגורמים הרלוונטיים, ואחר בירור מעמיק נחשף הסכום. 

ניתן לומר, שאילו הברון היה חושב מעצמו על תרומה הגונה, זה היה הרבה יותר...  

התברר, שכל התדמית של ה"גביר" הייתה רק בלון נפוח - וכמעט ריק... 

ובשביל הבלון הזה אלוקים היה צריך לחכות כדי שתתחיל התפילה מדי יום... 

* * * 

שלמה המלך אומר: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה... עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתֽוֹ" (קהלת ה', י"ב). 

הרי לנו דוגמא קלאסית לכך.