אפרת ברזל
אפרת ברזל: "איך אני בלתת הרגשה טובה?"
זה לא ממש קשור לאף אחד אחר, זה קשור בעיקר לעיניים שלך ואיך הן מסתכלות, לשפתיים שלך ואיך הן מדברות, למחשבות שלך ואיך הן חושבות. הטור השבועי של אפרת ברזל
- אפרת ברזל
- פורסם ז' תמוז התשפ"א |עודכן
(צילום: shutterstock)
הוא שבר בטעות צנצנת זכוכית, ובאינסטינקט צעקתי לו מרחוק: "יש".
לא "מזל טוב", ולא "אולי תיזהר?", "יש", זה מה שיצא לי, והמשכתי בהליכה לכוונו, "טוב שזה נשבר, מתוק שלי, ממילא לא אהבתי את הכלי הזה, הוא לא היה לטעמי מלכתחילה, שנים אני לא יודעת איך להיפטר ממנו. תודה, צדיק, שגאלת אותי ממנו".
וראיתי שהוא מתחיל לחייך מעט, לצד אשמת בהלת הניפוץ שהתרחשה.
אחרי שהרסיסים טואטאו (מה זו המילה הזו, ט.א.ט.א. בנין פועל, עבר, רבים), הסתכלתי על הקטן הזה, ושאלתי אותו, תוך מבט עמוק בעיניים וחיוך רחב על השפתיים, "תגיד, איך אני בנתינת הרגשה טובה?".
הוא צחק והבין. אבל יותר ממנו הבנתי אני.
מצאתי עצמי שואלת הרבה אנשים סביבי את השאלה הזו בזמן האחרון. "איך אני בלתת הרגשה טובה?". אולי כי גם אני הייתי רוצה שככה יחזירו לי וייתנו הרגשה טובה, גם כשאני בטעות שוברת צנצנת.
סיימתי הרצאה במלון "גלי צאנז" בנתניה. קבוצה נפלאה של יועצות, מטפלות, עובדות סוציאליות, הרצאה על "כשירות תרבותית", אל תשאלו אותי מה זה, כי גם אני לא ידעתי, אבל אחרי שפנינה הסבירה לי, הבנתי.
זו היכולת לדעת בעצמך, אבל גם ללמד אחרים בחייך, להשתלב נכון גם במקומות שאת אינך רגילה בהם, ועדיין לשמור בהם על הכי שלך.
נושא חשוב לנערות שלנו. הרי בקלות אפשר להתבלבל.
זו היכולת של כולנו להסתובב בעולמו של האחר, גם אם הוא חי בבית שלנו, והוא שונה מאתנו, ולהמשיך לתת הרגשה נעימה. גם לעצמנו.
בסוף ההרצאה אחת הנשים מהקבוצה ניגשה אלי ואמרה לי משפט,
שנראה לי,
נראה לי,
שחיכיתי לו כל חיי, רק לא ידעתי אפילו להביע את הרצון הזה. היא ניגשה ואמרה לי: "את יודעת שאת מדברת חרדית שוטפת וחילונית שוטפת?".
עצרתי הכל.
בהתחלה הרגשתי עונג. אני יודעת למה, ותיכף אסביר.
שניה אחריו, אשמה.
אוי אנחנו יכולות להיות כאלה רעות עם עצמנו? מה זה יכולות, אנחנו לפעמים ממש רעות עם עצמנו.
זה הלך בערך ככה, בדיבור המחשבתי: "למה אחרי כל כך הרבה שנים בתשובה אני לא מדברת רק חרדית שוטפת? מה, לא התנתקתי ממשהו, לא עברתי כברת דרך, מה עוד הותרתי שם שצריך לתקן?
ושניה אחריה, בחוברת הדקדוק הפנימית שלי, אמרתי לעצמי, מי זו האישה היקרה הזו, שהקשיבה בכזה חוט דק להרצאה שמבינה שיש אנשים שאוהבים לתת הרגשה טובה, "איך אני בלתת הרגשה טובה", אבל גם מבקשים לקבל הרגשה טובה.
בשבילי, לדעת שתי שפות , חרדית וחילונית, זה לא מצב שהיתה לי בכלל בחירה בו, זו כמעט מציאות מחויבת המציאות, לילדה שאוהבת את ההורים החילונים שלה, אוהבת את התורה שלה, אוהבת את המצוות שלה, וצריכה להחזיק ידיים לכל החלקים בריקוד הלולייני הזה שלה.
מתיש.
אבל התרגלתי.
אז לדעת חילונית וחרדית שוטפת? זה ממש עשה הרגשה נהדרת, במיוחד שכמה פעמים בחיי ניסיתי ללמוד ערבית ולא הלך, ובבגרות בצרפתית קיבלתי ציון נורא. רוסית אני כן קצת יודעת, אז חרדית שוטפת, איזו ברכה מרגשת.
הרגשה טובה היא בהחלט ערוגה פוריה.
הילדים שלנו יקשיבו לנו אחרת אם תהיה הרגשה טובה.
בני הזוג שלנו גם.
השכנים, הקולגות בחדר המורות, כל מרחב של קשר, ילדות ואמהות, מנהלות ומורות, חברות עם חברות.
זה לא ממש קשור לאף אחד אחר, זה קשור בעיקר לעיניים שלך ואיך הן מסתכלות, לשפתיים שלך ואיך הן מדברות, למחשבות שלך ואיך הן חושבות.
מרחבי קשר הם כמו שקיות-שקיות של חמצן שמונחות בין בני האדם, ובלילה, לפני שהאדם נרדם, הוא יכול לעבור שקית-שקית ולראות אם היה לו נעים שם, ואם גם הוא למען כך משלו נתן.
זו ההזדמנות, רכזות יקרות. היתה לי שיחה עם כמה חברות דברניות, נופשונים, מרצות. לא יתכן שרק כשמתאמים הרצאה אתן מחפשות אותנו בהיסטריה כדי לקבוע ולסכם עמדות, ויום אחרי, חלקכן נעלמות. אני מזכירה לכן שגם אנחנו שעל הבמה, גם אנחנו נשמה עטופה. יום אחרי, מקסימום שלושה, אנא כתבו לנו מייל של מילה:
"היה גרוע".
"זה היה נורא".
או, "היה דווקא בסדר".
"את דווקא חמודה".
רשמו משהו, לא משנה מה, רק בשביל לתת הרגשה טובה.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>