"נפרדתי מהחיים, מהמשפחה. ידעתי שאלו רגעיי האחרונים": ראיון מטלטל

מה מרגיש אדם ברגעים בהם הוא בטוח שחייו קרבים לקיצם? מה עובר עליו כשהוא יושב במטוס הצולל אל הקרקע, ועומד בעוד רגע קט להתרסק? השאלה הזו אינה תיאורטית כלל עבור הרב דניאל חילו. לפני עשר שנים היא הפכה להיות הטראומה הגדולה של חייו.

"עבדתי אז כשוחט במערכת הכשרות מגן דוד במקסיקו", הוא פותח את סיפורו. "מי יודע", מוסיף לאחר הרהור קל, "אולי זכות המאכלות הכשרים היא זו שהגנה עלינו מכל רע.

"באותה תקופה עבדתי כשוחט", הוא מוסיף, "היינו יוצאים בכל סבב ליומיים-שלושה של שחיטה בבית מטבחיים מרוחק ששכן בעיירה שאטו לה מרינה. הדרך הייתה ארוכה: נסענו לשדה התעופה במקסיקו סיטי, טסנו לעיר טמפיקו, ומשם נסענו במשך שעתים וחצי לעיירה שאטו לה מרינה. לאחר כשנה של נסיעות מתישות כאלו, חשבנו על רעיון לקיצור הדרך: לשכור מטוס פרטי ולטוס ישירות אל מנחת מטוסים בעיירה שאטו לה מרינה, ממש מול בית המטבחיים. קיווינו לחסוך את זמן הנסיעות הארוכות, רק שלא שיערנו להיכן הרעיון הזה יוביל אותנו".

"הבנתי שהטייסים אבדו את דרכם"

סיפורו של הרב חילו נשמע כמו סיפור מתח, כאשר הוא מפרט: "בפעם הראשונה התנהל הכל לפי התכניות: נסענו לעיר הסמוכה טולוקה, שם יש שדה תעופה לטיסות פרטיות. עלינו על מטוס ששכרנו מאיש עסקים יהודי, תוך שעה וחצי היינו בטמפיקו ומשם הגענו בקלות לשאטו לה מרינה. ההקלה הייתה משמעותית, והחלטנו שגם בפעם הבאה שנצא לשחיטה – נעשה כך. ואכן, שבועיים אחר כך, כשהגיע הזמן לשחיטה נוספת, שכרנו מטוס פרטי מחברת מטוסים".

כיצד התנהלתם מול חברת המטוסים?

"שלא כמו במטוס ששכרנו מאיש פרטי, אצל החברה כל ההתנהלות הייתה שונה". הרב חילו משחזר את הפרטים המדויקים: "יום הטיסה נקבע ליום שני, ט' תמוז תשע"א, בשעה 7:00 בבוקר. היה חשוב לנו להתחיל את העבודה בהקדם כדי שנוכל לסיים אותה מוקדם ככל האפשר, ולכן התייצבנו כולנו בנמל התעופה כבר ב-6:30 בבוקר: ארבעת השוחטים, שני משגיחי הכשרות והמתווך הגוי שמתאם בינינו למוכרי הבשר. לאכזבתנו, המטוס עוד לא היה בשדה. רק לאחר כשלושת רבעי שעה נחת המטוס והטייס החל לספר סיפורים ותירוצים על טיסה נוספת שנקבעה לו באותו לילה. רצינו להיכנס כבר למטוס, אך הוא עצר אותנו ואמר כי עליו לבדוק את המטוס ולמלא את פרוטוקול הבדיקות של חברת הביטחון. הטייס פתח את המנועים, ומים החלו לזרום לרצפה. התפלאנו על מעשיו, אך הוא טען שכך הוא מנקה את המנוע ממי הגשמים שמילאו אותו אתמול, ואלו הם כללי הבטיחות של החברה. המטוס נראה לנו מיושן עם זוג מנועים, מדחפי מטוס ופרופלור מסתובב, אך לא אמרנו מילה. הטייס מילא דלק ובשעה 8:20 יכולנו סוף סוף לעלות לטיסה.

"חגרנו בזריזות, והטייס התניע את המנועים. חרחור חשוד עלה מהם, וסיפק לנו סיבה נוספת לתמיהה. הטייס לא התייחס, והמשיך לנסוק אל העננים. כשההמראה הסתיימה נחלש החרחור מהמנועים ואנו נרגענו. הבטנו בשעונים וציפינו להגיע כבר לטמפיקו ולהתחיל את יום העבודה".

תוך כמה זמן הייתם אמורים לנחות?

"תוך כשעה וחצי היינו צריכים לנחות. משום מה, בתוכי לא הייתי רגוע. עשר דקות לפני זמן הנחיתה המיועד פניתי אל הטייס שישב בקדמת המטוס הקטן ושאלתי אותו מתי נגיע. הוא הסתכל ואמר: 'בעוד חצי שעה'. זה לא מצא חן בעיניי, אבל חזרתי למקומי בכניעה. חבריי השוחטים היו עסוקים איש-איש בענייניו, ולא שמו לב לאיחור בנחיתה. עשרים דקות עברו ואני הסתכלתי מחלונות המטוס, מצפה לראות את הנהר הרחב, את בתי העיר ואת המראה המוכר של העיר טמפיקו. אולם מהחלונות נשקף נוף אחר לחלוטין, והיה ברור לי שאנו כלל לא במקום הנכון.

"ניגשתי בשקט לידידי, משגיח הכשרות שישב במושב הראשון מאחורי הטייס, ובקשתי ממנו להחליף איתי מקום. הוא פנה למושב האחורי וכך יכולתי לבחון מקרוב את מעשיו של הטייס. הוא נראה מוטרד. הציץ בחלונות, בדק במכשיר ה- GPS, ועיין במפות יחד עם טייס המשנה שלו. בצירוף העובדה שהמקום כלל לא היה לי מוכר, הבנתי מיד כי הטייס טעה בניווט המטוס, ורק כעת הוא מגלה את טעותו..."

נבהלת?

"הדאגה הראשונה שלי הייתה שלא ניתקע בשחקים ללא דלק. התקרבתי לטייסים ושאלתי אותם בקול נמוך: 'האם יש לנו מספיק דלק?' הטייס אישר זאת בביטחון, ולבי נמלא הקלה. הסתובבתי לחברי ועדכנתי אותם בכמה מילים במתרחש. המשכתי להקשיב לטייסים, וראיתי כי הם מחפשים בקדחתנות את שדה התעופה המיועד. טייס המשנה התקשר לאחד מעובדי בית המטבחיים וביקש ממנו ציוני דרך לאיתור המקום. הטייס היה בטוח כי אנו מעל הכפר שאטו לה מרינה והוא 'רק' לא מוצא את שדה התעופה. הוא לא הבין מדוע הוא לא מצליח להסתדר לפי הפרטים שאמר לו העובד מעבר לקו.

"הבנתי שעליי להתערב וקראתי לעבר הטייסים: 'אנו לא מעל הכפר, אני מכיר את המקום, וזה בוודאי לא האזור הזה'. הטייסים נבוכו. הם הביטו בי והביטו במפות, והבינו שאני צודק. הם ניסו לאתר את הכיוון המיועד, כיוונו ימינה ושמאלה, והמשיכו לטוס מבלי לדעת לאן הם טסים. מרחוק נראה כפר קטן ובמתח גדול התקרבנו אליו לראות אם זהו שאטו לה מרינה. כשהיינו מספיק סמוכים אליו בדקתי את מראה הכפר מלמעלה, ובאכזבה גדולה ראיתי כי זהו לא הכפר שאנו מחפשים. הטייסים המשיכו לטוס ולתעות ברחבי השמים, והמתח שלי היה גדול".

נחיתת חירום

מה עשו שאר השוחטים בדקות המתוחות האלו?

"הם חיכו בדריכות יחד איתי שהטייסים יסתדרו וימצאו את הנתיב הנכון. עמדתי ליד הטייסים כשהבחנתי פתאום שחברי, ר' שלמה עיני, ראש צוות השוחטים לא מרגיש טוב. בעודי מתבונן בו, אני מגלה כי גם שאר חבריי סובלים. הם חיפשו אוויר, הזיעו מאד, וחשו מסוחררים. אחד ביקש להקיא וחברו כבר הקיא, החמישי אחז את ראשו הדואב, והאווירה במטוס הלכה והורעה. ישבתי בקדמת המטוס, ולא הבנתי מה קרה לנו פתאום. 'דניאל, תגיד לטייס לבצע נחיתת חירום במהירות האפשרית', זעק לעברי ר' שלמה. 'אני לא מרגיש טוב'. באותו רגע קלטתי כי המזגנים לא עובדים. אין לנו זרימת אוויר ולכן כולם מרגישים כאילו הם נחנקים.

"ניגשתי לטייס ודיווחתי לו: 'אנחנו מרגישים סחרחורת. אין פה אוויר'. הטייס לא התרגש והפטיר באדישות: 'במגרה הנשלפת בגב המושבים שלכם יש כדורים לכאבי ראש. אתם יכולים לקחת'. 'אבל זה לא כאבי ראש רגילים', השבתי. 'לקחנו את הכדור והוא לא עזר. האנשים מרגישים גרוע. בבקשה, תנחיתו את המטוס בהקדם'.

"הטייסים השתכנעו והחליטו להפסיק את החיפושים אחרי שאטו לה מרינה ופשוט לנחות בשדה התעופה הקרוב. עבורנו השוחטים זה כבר היה פתרון מועדף: מה שלא יהיה, עדיף לנו להסתדר על הקרקע ולנסוע ברכב מאשר להמשיך בטיסה החנוקה הזאת".

זו הייתה אמורה להיות נחיתה רגילה?

"כך קיוו הטייסים. אולם בשביל לנחות כראוי צריך נמל תעופה או לפחות מנחת מסודר. הטייסים ניסו לחפש במפות היכן שדה התעופה הקרוב ביותר, אך לא ידעו אפילו היכן אנו מצויים, כך שהם לא יכלו לבחור נתיב מסודר... הם התדיינו ביניהם במבוכה גדולה, ולאחר מכן החליטו על כיוון משוער בו שוכנת העיר הקרובה ויקטוריה. הטייס עוד לא הספיק לכוון את ההגאים, ולפתע נדלקו נורות חירום בלוח המחוונים. רגע אחר כך הדהד פתאום שקט מפחיד במטוס. הזמזום המונוטוני שליווה אותנו בכל זמן הטיסה, השתתק בבת אחת. הסתכלתי על הטייסים ההמומים, וקלטתי גם אני: מנועי המטוס כבו".

המנועים הפסיקו פתאום לפעול?

"בדיוק כך. והמשמעות הייתה ברורה לי לחלוטין. הסתובבתי אל חבריי וצעקתי בקול חנוק: 'רבותיי. עכשיו. תהלים'. קרסתי על כיסאי באפס כוח. לא מסוגל נפשית לחגור חגורת בטיחות, היא ממילא לא תעזור. ממלמל תהלים בעל פה, ונפרד מהחיים. מהמשפחה. מהחברים. תמונות רצות במוחי. שברי משפטים, קטעי זיכרונות. זהו. הכול נגמר".

האם הטייסים יכלו לעשות משהו?היו להם אמצעי בטיחות כלשהם?

"אולי היו ואולי לא, אבל זמן לא היה לנו. המטוס פשוט צלל מטה בלי אף מנוע שיאט את הנחיתה. מזווית עיני הבחנתי כי בקדמת המטוס עומדים שני הטייסים ולופתים בקושי רב את ההגה הענק. הם שמרו בכל כוחם שההגה לא יזוז והמטוס לא ייכנס לסחרור, ותוך כדי כך ניסו גם ללחוץ על כפתורים ולהזיז את מוטות ההילוכים קדימה ואחורה. אולם המנועים לא התרשמו מניסיונותיהם הנואשים, והצלילה מטה המשיכה בקצב מחסיר פעימה.

"בחלון מולי התחלפו הנופים במהירות מסחררת: רק לפני רגע מילאו עננים את החלון, ועכשיו נעלמו השמיים וכבר נראים הרים צהובים מתקרבים אלינו באיום. כתמי עצים ירוקים נשקפים בין החום והצהוב, ואני כבר יודע שעוד שברירי שנייה אנו מתנגשים ומתרסקים אל הקרקע.

"כולנו מבועתים. עוצמים עיניים בחרדה. ממלמלים בכוח פסוקי תהלים. היכן ננחת? האם נתרסק על סלעים? האם ניתקע בין עצים? האם המטוס יעלה באש? כל האפשרויות הגיוניות מדי. אני נאחז בכוח בעוד פסוק תהלים. המילים האחרונות שעוד אספיק לומר בחיי---

"פתאום טייס המשנה צועק לחברו: 'שם!' הוא הצביע לכיוון כלשהו. האם הוא מנסה לנחות במגרש הריק שנשקף שם? אין לי שנייה להבין יותר מזה. הטייס הראשי צועק לעברנו בהיסטריה: 'תחזיקו חזק'.

בום.

"המטוס פוגש בקרקע בחבטה אדירה. הגלגלים לא נשלפו. המטוס מזדעזע כולו. נדמה כי הוא מתפרק על כל תכולתו. גוף המטוס מתחכך בקרקע ברעש עצום, וממשיך להיגרר מכוח האינרציה. המתכת משמיעה רעשי קריעה מחליאים. מהירות המטוס נבלמת מרגע לרגע, ולבסוף המטוס מיטלטל בבת אחת, נזרק בסיבוב אל הצד, ונעצר.

"אני חוזר לנשום. מביט סביבי כמו רואה את חבריי לראשונה. אני חי? שרדנו את צלילת החירום הזו? לא התרסקנו אל הקרקע?

"כן. היינו חיים ושלמים".

המטוס לא נפגע במפגש עם הקרקע?

"זה היה הפחד הבא שחיכה לנו. כולנו עוד היינו קפואים, אבל בראש שלי הדהדה מחשבה אחת: המטוס עלול לעלות באש. לברוח!

"הראשון שהתעשת היה טייס המשנה. הוא רץ לחלון הסמוך וניסה לשבור אותו בכל כוחו. אך החלון נשאר אטום ויציב. 'תפרצו את דלת המטוס', התחנן הטייס הראשי, וידידי הרב עיני ניסה לפתוח את הדלת בכוח רב, ולא הצליח. היינו כלואים בגוף המתכת. פתאום התרומם המתווך הגוי שנסע יחד עימנו, רץ אל הדלת ובבעיטה אדירה פרץ אותה בבת אחת. אוויר נקי הציף אותנו בהקלה, וכולנו זינקנו לעבר הפתח, משתחלים החוצה אחד-אחד ונמלטים בחרדה מהמקום.

"עמדתי בקדמת המטוס, וכל שנייה בדרך אל הדלת האחורית הייתה נדמית לי כנצח. סוף סוף הצלחתי לצאת מהדלת השבורה והצטרפתי אל הרצים. לברוח. להתרחק. לא להישאר קרוב לסכנה.

לאחר כמאה מטר, נעצרנו מתנשפים והמומים. מנסים להחדיר חמצן אל תוכנו ולא מעכלים את שארע. הסתכלנו על המטוס השרוע על הקרקע, שבור כנף ועם מדחפים עקומים וחבוטים. סקרנו את השטח בו נחתנו ואת האזור כולו, והתפעמנו".

ריקוד תודה בלב הסוואנה

הרב חילו מונה את שרשרת הניסים שליוותה אותם: "השטח בו נחת המטוס היה מרופד בדשא רך. נראה כי הצמחייה הרכה ספגה את חבטת הנחיתה וריככה את הנפילה. הגלגלים לא נשלפו וכך המטוס לא נתפס והסתבך עם גבעולי הדשא. אם חלילה היינו נופלים על משטח סלעי וקשה, בוודאי המטוס היה מתרסק על כל תכולתו החיה, ה' ירחם.

"לא הרחק מאיתנו צמחו גבעולים צפופים וגבוהים במיוחד, וכשחשבתי מה היה קורה אילו היינו נוחתים עליהם, הצטמררתי. הסוואנה הפראית לבטח הייתה מסתבכת בין כנפי המטוס והגלגלים והמטוס לא היה מצליח לנחות בשלום. המטוס עצמו היה שבור לאורכו, במוסף לכנף השבורה והמנועים ששבתו עוד קודם, אבל מיכלי הדלק המלאים לא נהרסו בנפילה ולא עלו באש. הרבה ניסים חברו יחד לנס הצלתנו, ואי אפשר היה שלא להתרגש. בלב השטח הפראי, נתנו יד אחד לשני ורקדנו בהתלהבות 'טוב להודות לה''. רקדנו ובכינו בהודיה לה' יתברך, ואפילו המתווך והטייסים הגויים הצטרפו לריקוד ההודיה".

אולם אם חשבנו שזה היה הנס העיקרי של חבורת השוחטים, מפתיע אותנו הרב חילו וממשיך בסיפורו: "לאחר שנרגענו מעט, התחלנו לבדוק כיצד נצא מכאן. היכן נחתנו? האם יש כאן אנשים בקרבת מקום? ניסינו להתקשר אך כצפוי, לא הייתה קליטה סלולארית. ממרחק נראה היה לנו שעוברות משאיות וקיווינו שיש שם כביש. חברי משה מוהנה ואני התנדבנו ללכת לעבר הכביש ולנסות להזעיק עזרה. הדרך עברה בתוך הצמחים הגבוהים וכל פסיעה הייתה סיוט בפני עצמו. ומי יודע אילו חיות רעות מסתתרות בסבך הצמחים. לאחר מאמצים הגענו ושמחנו לראות שאכן זהו כביש. בצד הכביש עמד כפרי מזועזע ונעץ בנו עיניים פעורות. הוא סיפר כי ראה את המטוס מול עיניו והיה בטוח שאף אחד לא נשאר בחיים... הוא הלך עם חברי להשיג בקבוקי מים, ואני המשכתי לחכות לרכבים בכביש.

"לא חיכיתי הרבה. שני ג'יפים צבאיים עברו בכביש. נופפתי להם לעזרה והם מיד סימנו לי שהם מסתובבים ונכנסים אל מקום הנחיתה. הופתעתי איך הם יודעים מה אני רוצה מהם, ושרכתי רגלי בחזרה אל חבריי. כשהצטרפתי אליהם, נבהלתי לרגע: החיילים עסקו בחקירה נמרצת של כל החבורה. הם שאלו את חבריי על מטרת הנסיעה, בדקו את גרסתו של הטייס, התעקשו והוציאו מהמטוס את כל המזוודות שלנו ובדקו אותן בקפידה. סכיני השחיטה הארוזים הבהילו אותם מאד, והם התייחסו אל כולנו כאל פושעים מסוכנים לציבור".

מה הם רצו מכם? 

"גם אנחנו לא הבנו. רק אחרי חקירה קפדנית ומעמיקה הם נרגעו, והסבירו לנו במה חשדו בנו: מסתבר, שכאשר הטייס טעה בניווט וגישש בטיסה, נקלענו אל אזור צבאי סגור. הטייס עוד הגדיל לעשות והנמיך טוס כדי להבחין בתוואי הקרקע ולראות היכן מקום הנחיתה המיועד. אנשי המחנה החילטו כי אנו מהווים סכנה עבורם, והחליטו ליירט אותנו מיידית בירי נ"מ".

ליירט? הם רצו לפגוע בכם בלי בירור וחקירה?

"אכן. מקסיקו או לא מקסיקו? היד קלה על ההדק. טילי נ"מ כבר היו מכוונים אל מטוסנו הקטן, ואנו בתוכו, נבוכים מאיבוד היעד ולא יודעים איזו סכנה נשקפת לנו. באופן שניות הפסיקו מנועי המטוס לפעול, והמטוס החל לאבד גובה.

"המפקד ראה את המטוס צונח, והחליט כי הבעיה מתייתרת מאליה. 'חבל לבזבז טילי נ"מ על המטוס ולהסתכן בחקירות. הפושעים האלו יתרסקו בנחיתה'. הם יצאו לאסוף את שרידי המטוס, ופתאום ראו אותנו חיים ונושמים. לכן הם חקרו אותנו כה קשות".

אם כך, זו הייתה הצלה כפולה?

"הגילוי הזה באמת הדהים אותנו. המנועים הפסיקו לעבוד ללא כל סיבה גלויה, ובעצם הצילו אותנו ממוות בטוח. מה שחשבנו לצרה, התברר כנס הצלה מצרה גרועה יותר. כעת חזרנו והודינו לה' מחדש בהתרגשות כפולה ומכופלת".

ואיך נחלצתם מהמקום?

"החיילים עזרו לנו במאור פנים. הם נתנו לנו שתיה והביאו לנו רכבים שהסיעו אותנו עד שאטו לה מרינה. הכפר היה מרוחק מהמקום בו נחתנו כמאה ק"מ, ובכלל לא היה מובן לנו כיצד הטייס התבלבל כך בדרך. ברוך ה' הגענו למקום העבודה בריאים ושלמים, ואפילו נכנסנו לעבוד כאילו לא היה כלום. מאז לא חזרנו על הניסיון של טיסות פרטיות, ועם השנים גם צוות השוחטים השתנה וחלקם עזבו את המערכת. אבל הנס הכפול נחרט עמוק בליבנו. וכמו בכל שנה ושנה, גם השבת, ט' תמוז פרשת חוקת, ניפגש עם כל חברי הצוות לשעבר, ונחגוג שנה עשירית לחיינו החדשים, בהם הקב"ה נתן לנו הזדמנות נוספת לחיות".