סיון רהב מאיר: גם בשיא הצער האישי, אפשר לחשוב על הזולת

השבוע חל ג' בתמוז, יום השבעת הממשלה החדשה, שהיה גם יום פטירת הרבי מלובביץ'. 27 שנים חלפו. כל כך הרבה דברים אפשר ללמוד ממנו, דווקא היום:

• הרבי מלובביץ' נחשב לאחד המנהיגים היהודיים הבולטים במאה העשרים, אף שמעולם לא נבחר בקלפי. מנהיגות, כמה חשוב להזכיר לעצמנו, היא לא רק פוליטיקה. מנהיגות מתבטאת גם ברוח ותורה, תרבות ויצירה, כלכלה ותעשייה וצבא ומסחר ומחקר ועוד. יש עוד דרכים להנהיג, עם כל הכבוד למנהיגים הפוליטיים שאנחנו עוסקים בהם באובססיביות כבר ארבע מערכות בחירות.
• אפשר לשער שהרבי מלובביץ' היה מתנגד לממשלה הנוכחית. הוא שלל את אידיאולוגיית השמאל, וגם שלל בנחרצות פשרות בנושאי גיור, כשרות וכדומה, והאמין כי עתידו של העם היהודי מבוסס קודם כל על המשך הדבקות במסורת. אבל נדמה לי שגם לאופוזיציה יש מה ללמוד ממנו, לא רק לקואליציה: הרבי מלובביץ' היה נחרץ מאוד ביחס לארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, אבל ביקר והוכיח את האחר – מתוך אהבת ישראל. הוא לא היה אומר לאף אחד להוריד את הכיפה. את האנשים הרחוקים ממנו ביותר הוא קיבל בכבוד ובחיוך, ולא שכח להתעניין בשלומם במכתב לבבי גם בהמשך. לא פעם מי שהצביעו בכנסת נגד כל מה שהוא האמין בו, היו כותבים לו במקביל בחיבה, וסיפרו שהניחו לבקשתו תפילין, נתנו צדקה או הדליקו נרות שבת. ובכלל, הוא לא הפסיק להזכיר לנו כמה מצוות מעשיות "קטנות" הן חשובות, למרות שקל יותר לדבר רק על אידיאולוגיות והשקפות.
• העם היהודי גדול יותר מהפוליטיקה שלו. שמעון פרס יצא פעם נרגש מפגישה אישית עם הרבי, ואמר: "האיש הזה רואה קדימה. הוא רואה את העתיד באותה מידה של בהירות שבה אנחנו רואים את ההווה". חינוך, חסד, שליחות, תיקון העולם – אלה היו הנושאים להם הקדיש את חייו, וסחף עוד אינספור אנשים למשימה. החזון של העם היהודי הוא הרבה יותר מאשר רוב של 61 אצבעות בכנסת או העברת תקציב. לפני 27 שנים נפטר מנהיג שהזכיר לנו כל הזמן שהסיפור שלנו גדול יותר.

סיפור שהוא שיעור

זה מסוג הסיפורים שנשמעים כמו אגדה, אבל הוא התרחש באמת. כך סיפרה לי אמש ג'ולי בן זאב מהמושב בית חלקיה:"לפני כחודש וחצי צלצל אלי אדם מאוד נחמד, כדי להשכיר את הצימר שלנו במושב. הוא הסביר שבגלל הקורונה הם לא חגגו בת-מצווה לבת שלהם, ועכשיו הם מתכננים שבת משפחתית. הוא היה עדין וחביב במיוחד.

כמה ימים אחר כך, בל"ג בעומר, יום חמישי בלילה, התרחש אסון מירון. ביום ראשון בבוקר צלצלה אליי אישה ושאלה אם בעלה סגר איתי על צימר לשבת הקרובה. היא אמרה שחשוב לה שלא אפספס שוכרים אחרים, כלומר שלא ייגרם לי נזק כלכלי, כי הם כבר לא יגיעו בשבת הזו. שאלתי למה, והיא אמרה שבעלה, הרב אלעזר גפנר, כבר בשמיים, הוא נהרג במירון. הייתי בהלם. איזו אישה ענקית. בכינו ביחד בטלפון, דיברנו כמעט שעה. סיפרתי לה איזה רושם טוב בעלה השאיר עלי, וכמה השבת המתוכננת הייתה חשובה לו.

אני מורה לאנגלית. באותו יום לא הצלחתי ללמד אנגלית. כל הכיתה שלי כתבה לגברת גפנר מילות חיזוק, והלכתי לשבעה לתת לה את המכתבים. אמרתי לה שבדרך כלל, גם כשאנחנו לא בצער, אנחנו לא כל כך רגישים לאחר, אבל ממנה למדתי שגם בשיא הצער האישי, אפשר לחשוב על הזולת.

עכשיו, אחרי השלושים, ביקשתי את רשותה לקיים את האירוע. שמחתי לתת את הצימר בחינם, והמון אנשים טובים התגייסו לחגיגת בת מצווה עם מתנות, אטרקציות ואוכל. הרגשתי בשבת האחרונה משהו מיוחד באוויר. גם למדתי שיעור חשוב על מידות טובות, ובמובן מסוים גם קיימתי את מה שהרב אלעזר גפנר ז"ל ביקש ממני".

בלי מסכים, בלי מסכות

בשיחת זום שהנחיתי השבוע עם ילדות ונערות מכל העולם, סיפרו שתי בנות מקנדה שהן עדיין לומדות בזום, ושכנראה גם שנת הלימודים הבאה שלהן תתחיל כך. לא ידעתי איך להגיב, וכך גם כל המשתתפות מישראל.

חברה שלי, מתכנתת, סיפרה שבפרויקט הנוכחי היא עובדת עם אנשי מחשבים מרוסיה. הם לא מפסיקים להיעדר מהעבודה כי חלו בקורונה, ועכשיו ראש העיר במוסקבה הכריז על שבוע חופש רשמי מהעבודה, כדי לנסות להיאבק בעלייה החדה בשיעור ההדבקה והתמותה. לא נעים לה לספר לקולגות הרוסיים שלה על המצב בארץ.

כך גם בשיחה עם עיתונאית מדרום אמריקה, שאמרה לי שרק העשירים בקהילה שלה כבר מחוסנים, כי הם השיגו "חיסון טוב, כמוכם בישראל", וסיפרה ששורה של שרים בפרו, ארגנטינה ואקוודור נאלצו להתפטר כי נחשף שהם נתנו לבני משפחתם חיסונים בזמן שכל שאר המדינה מחכה. פשוט אין מספיק. "איך אצלכם כולם קיבלו ביחד, בחינם?", היא שאלה.

ואצלנו – זו לא הכותרת הראשית, לא הייתה ספירה חגיגית לאחור, אבל זה קרה: גם החובה לעטות מסיכות מבוטלת מהשבוע סופית. התחלואה אפסית, המגיפה הובסה, האלכוג'ל והקפסולות הופכים לפריטים ל"מוזיאון הקורונה".

פרשות השבוע האחרונות מדגישות עד כמה חשוב לא להיות אדיש לזולת, ועד כמה חשוב לא להיות כפוי טובה. אז צריך להתפלל לרפואת שאר העולם, שחלקו עדיין סובל, וצריך להכיר תודה על מצבנו. ברוך השם, וברוכים גם ראש הממשלה היוצא ומערכת הבריאות. אחרי שנה ושלושה חודשים של "מלחמת הקורונה" בישראל, כמעט כל המגבלות הוסרו ומהבוקר – אפילו המסכה המעצבנת נעלמת מחיינו. אפשר לנשום לרווחה, תרתי משמע.

בשורות טובות.

לרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין יש מה לומר לנו

טקס יוצא דופן נערך אמש בטכניון: ד"ר הודיה אוליאל מאשדוד קיבלה רשמית התואר רופאה. היא נולדה עם CP, והיא הרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין. זכיתי לראיין אותה לאורך שנות הלימודים, וגם כשהדליקה משואה ביום העצמאות, והנה כמה מסרים חשובים ששמעתי ממנה:

• "מגיל צעיר ההורים שלי השקיעו בי המון, מעל ומעבר, אבל בלי רחמים עצמיים והקלות. למדתי בבית ספר רגיל ובאולפנה רגילה, השקעתי המון. ביסודי הייתי נשארת בהפסקה בכיתה ומעתיקה מהלוח, כי לא הספקתי, ואחר הצהריים, בבית, הייתי לוקחת קטע מהאנציקלופדיה ומעתיקה אותו, כדי להתרגל לכתוב כמו כולם".
• "לא רציתי שהמגבלה שלי תמנע ממני להגשים את החלום שלי – להיות רופאה. יש לי קושי ומגבלה, אבל למה שאיענש פעמיים? למה שלא אהיה מאושרת?".
• "האמונה בקדוש ברוך הוא מאוד עוזרת לי. הוא איתי, גם בכל הניתוחים שעברתי בילדות, גם בקשיים ובעלבונות, אבל גם בהצלחות ובטקס המרגש הלילה".
• "אני פוגשת הרבה ילדים עם שיתוק מוחין ושמחה שהם רואים בי מודל. הייתי רוצה לומר לכל מי שמרגיש שהוא מתחיל את החיים מנקודת פתיחה נמוכה יותר: זה לא מה שיקבע לאן תגיעו. מה שיקבע זה כוח הרצון והנחישות והאמונה שלכם".
• "אני מתמחה עכשיו במחלקת ילדים ב'מרכז רפואי שמיר – אסף הרופא'. לאחרונה, באחת התורנויות, הייתי באורתופדית ילדים. בדקתי שם ילד ונתתי הוראות, ופתאום התברר שהאחות התורנית בלילה הייתה זו שטיפלה בי בילדותי במהלך הניתוחים. כשנתתי לה הוראות לטיפול בילד היא בכתה מהתרגשות ולא האמינה לאן הגעתי".

לא לזלזל

הכי קל ללעוג ולבטל. אם משהו נשמע עתיק ולא מעודכן, ואנחנו לא קולטים אותו בשכלנו המוגבל תוך שנייה וחצי – הוא בטח לא רלוונטי, והוא יכול גם להפוך לאחלה חומר לבדיחה צינית על המסורת שלנו.

פרשת השבוע, פרשת "חוקת", נפתחת במילים "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", שמתארות נושא שנחשב לתעלומה עד היום – פרה אדומה. דורות של פילוסופים וחכמים דנים במצווה המסורתית הזו, ובשאלות הבאות: האם יש בכלל טעמים וסיבות לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים ולצידם טעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים, או בכלל יכולים, להבין הכול? האם אנחנו מקבלים על עצמנו לקיים את הדברים, גם אם לא נבין עד הסוף?

הנה רק משפט אחד של הרמב"ם, אחד מגדולי המחשבה בכל הדורות, בסוגיה העמוקה הזו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולדעת סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא בו טעם ולא יידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו... ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול".

מצד אחד – צריך לנסות להבין, ללמוד, להתאמץ. יש ארון ספרים יהודי ואלפי שנות מחשבה שמחכים לנו. ראוי לצלול לתוכם לפני שקובעים משהו בפסקנות. מצד שני, גם אחרי שנלמד, תמיד יהיו דברים שלא נבין. גם אם הם לא אופנתיים, גם אם לא נקלוט אותם לגמרי, צריך להיזהר מאוד מלזלזל בהם. כשאתה צוחק על המורשת שלך, אתה בעצם צוחק על עצמך.