אי אפשר לדבר איתה בהיגיון. אז אני שולפת את התותחים הכבדים

אביגיל.

אני מלווה אותה מאז שהיא בת 5.

ילדה שמרגישה לא אהובה.

יש לה הרבה דברים טובים בחיים, אבל הם שקופים בשבילה.

היא עיוורת אליהם. עיני הדבש העגולות שלה מחייכות אלי בכל פעם כשאנחנו נפגשות. היא מחייכת הרבה, אבל רק כשהיא רגועה.

ילדה נאה ומנומסת. גלים-גלים של שיער בהיר, ריסים ארוכים. היא חייכנית, אבל לא מאושרת. אביגיל תמירה ובעלת הליכה אצילית. אם הייתי בגילה, הייתי רוצה להיות חברה של ילדה מרשימה כזו.

ריח קסום של חלומות נעורים מקבל את פני כשאני נכנסת לחדרה המעוצב בשלמות. הכל רגוע והרמוני כל כך. מיטה יקרה, אהיל מפואר של נסיכות, שטיח בצבע שמנת מתפרס מקיר לקיר. הכל עדין כל כך, כמוה, אבל שום דבר לא מסתיר את מערבולת הרגשות שהיא טובעת בה מדי יום. טובעת ומנסה להרים את ראשה.

ריבונו של עולם, איזה מסע היא עוברת.

את סערת הרגשות שלה אני תמיד פוגשת במפתיע. טלפון בהול באמצע היום.

היא צורחת, מתנשמת בקושי. רואה שחורות. אף אחד לא אוהב אותה. בוכה-נחנקת-בוכה.   מתנהגת בצורה לא מאוזנת וקיצונית, ומקבלת החלטות פזיזות בלהט הרגע.

אני מבינה שהיא זקוקה לעזרה ראשונה: לחיבוק עוטף ומנות חמצן של מילים טובות.

"אביגיל, את חכמה מאוד, את יפה ומיוחדת, את...".

"אז מה?!", היא קוטעת אותי. "מה זה שווה לי אם אבא שלי לא אוהב אותי? כשהוא עצבני עלי הוא אומר לי שהוא לא אבא שלי, ותמיד מתייחס יותר יפה לאח לי. למה? כי הוא בן?".

אני מבינה ברגעים כאלה שאי אפשר בכלל לדבר איתה מילים של היגיון או שכל.

כשהמילים הטובות לא עוזרות, והיא ממשיכה לבעוט אותן מחוץ ללבה, אני פשוט מחבקת. האינטואיציה המקצועית שלי אומרת שזה הדבר שהיא הכי זקוקה לו. אנדרופינים.

זה עובד.

לאט לאט היא נרגעת. עד המבול הבא.

כל מה שחסר לה זה אבא שיודע להגיד מילים טובות. יש לה אבא מסור ודאגן, אבל כמעט בלי מילים טובות.

יש לו מילים פוגעניות כשהוא כועס, ומילים של דרישות ותביעות כשהוא רגוע. זו הירושה שקיבל מאביו, וזו הירושה שהוא מוריש לבתו.

ילדה שמרגישה לא אהובה - לא יעזור לה חדר מעוצב בפאר מרגיע, בגדים נאים, נעליים חדשות. כך היא לא מבינה שהיא נאהבת, כי היא יודעת מאז שהיא תינוקת שההורים קונים לה.

ידוע שהצורך הרגשי העיקרי של ילדים הוא חום ואהבה. ובזה אביגיל עניה.

אביגיל למדה לתרגם את חוסר הביטחון שלה לתחומים אחרים בחיים. כולי תקווה שבגיל ההתבגרות היא לא תלך שבי אחרי נערים טורפים...

א-לי, א-לי, שמור נא עליה.

אבל אביגיל שלנו לוחמת. עם השנים, בכוחות עצמה, היא למדה למתן את תגובותיה ולשפר את איכות החיים שלה בעניינים של הרגש.

* * *

11 שנים אחר כך, קיבלתי בזכותה שיעור גדול על מעלת התודה ועל אמונה בתמימות.

כמאמנת באמונה, אני תמיד שמחה ללמוד מהמתאמנות שלי.

חנוכה האחרון.

סגר. יום עמוס. אני מתחילה בבוקר חזרות למופע האמנותי שלי.

ואז - הודעה מאביגיל.

הבעיה: חברה של אביגיל היתה בטיול משפחתי, ושכחה שיש להן הגשת עבודה משותפת. אביגיל חוששת שהציון שלה בעבודה יפגע, כי חברתה לא הכינה כנדרש את החלק שלה. היא מנסה ליצור איתה קשר, והחברה לא עונה.

כאן נכנס פחד גדול מהלא נודע. לכי תסבירי לה עכשיו מה זה יצר הרע ודמיון שווא.

אלו עניינים שיכולים להיפתר נהדר כשיש יישוב הדעת, אבל אביגיל הרחיקה מעבר ליישוב הדעת, והיא איבדה את דרכה.

אני בחזרות למופע שלי, ואני כותבת לה שתדבר בינתיים עם ה'.

היא כותבת לי שמהבוקר היא מדברת איתו, וזה לא עוזר.

אני צוחקת בלבי. יום לחוץ, אבל לה' יש תכניות נהדרות בשביל שתינו.

מה קורה אצלי בבית?

אני מגיעה הביתה ומראה לילדים סרטון מקסים על רחלי הקטנה שלומדת אמונה.

ילדה שהנעליים החגיגיות שלה נרטבו, ולכן היא נאלצת ללכת לגן במגפיים כנגד רצונה.

היא אומרת לה' תודה רבה על כך שנעלי השבת נרטבו. תודה לא "בכאילו", אלא תודה מהלב ובשמחה. אחותה הגדולה מבטיחה לה שהיא תראה ישועות.

ואכן, הסייעת בגן לקחה רק אותה להביא סופגניות מהמאפיה, כי הדרך רצופה שלוליות.

בדרך מלמדת רחלי את הסייעת לומר תודה לה', וככה הסיפור מסתיים - אומרים תודה על הדברים הלא טובים, אף על פי שאנחנו לא מבינים.

נחזור לאביגיל.

היא שולחת לי שוב הודעה, ופתאום אני מבינה שאין לי ברירה, אלא להשתמש בתותחים הכי כבדים שיש.

אני אומרת לה להגיד תודה לה' על ה"צרה". מזל שלא התחלתי לדבר איתה בבוקר, כי עכשיו היא רגועה לקבל ממני את העצה. היא מתחילה בגמגום, וממשיכה בדיבור שוטף של תודות על גבי תודות לפרטי פרטים על כל העניינים הלימודיים שלא הלכו כפי שהיא תכננה.

שלחתי לה כקוריוז את הסרטון המצויר על רחלי הקטנה. זה שעשע אותה.

שמחתי שהיא תגיד תודה. לא הבטחתי ישועה.

חשבתי שבזה סיימתי את תפקידי בנושא.

אז חשבתי.

בבוקר היא מדווחת לי שהתודה שהיא אמרה באמת עובדת, כי הכל התהפך לה לטובה כנגד כל הסיכויים: החברה ענתה לה! יש לה פנאי להשלים את חלקה בעבודה! המורה חרגה ממנהגה ובדקה את העבודה בדיקת ביניים עוד לפני ההגשה!

זה היה אחד השיעורים הגדולים ביותר שקיבלתי על אמונה.

נגמרו לי המילים.

בתמימות ובפשטות, אביגיל יישמה את העצה, ולימדה אותי רבות על כוחה של תודה אמיתית.

שנזכה בכל יום לחיות אמונה כמו אביגיל, כמו רחלי הקטנה!

(הפרטים שונו על מנת למנוע זיהוי)

לתגובות: vaskerg@gmail.com