פרשת חוקת לאור המהר"ל: מה מטמא אותנו – דבר טהור או דבר מאוס?

פרשת חוקת עוסקת בטומאת מת, ונאמר (במדבר י"ט, י"ד): "זאת התורה אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים".  

טומאה קשורה בטבורה למוות.  

האדם המת הוא אבי אבות הטומאה. אבות הטומאה אף הם נובעים מהעדר חיות: שרץ מת, נבלה, דם הנידה המבטא ביצית שלא הופרתה, שכבת זרע שאף היא חיים שלא מומשו וכיו"ב.  

העדר חיים גורם לטומאה. מדוע?  

להלן נראה כי שתי סיבות לדבר. סיבה אחת מובאת בספר ה"חינוך" ונובעת מפחיתותו של הגוף המת וסיאובו, וחידוש ייחודי של המהר"ל הוא - שיש גם סיבה שנייה לפיו הטומאה נובעת דווקא ממעלתו של המת.  

הריחוק מה' כסיבת טומאה 

הרמח"ל בספרו "דרך ה'", חלק א' פרק ג' מציין כי האדם מורכב משני הפכים: מנשמה שכלית וזכה, ומגוף ארצי ועכור. כל אחד ממרכיבי האדם מושך לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות. בין שני ההפכים הללו נטושה מלחמה, באופן ש"אם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו".  

בספר ה"חינוך" מצווה רס"ג מבואר כי כאשר האדם מת, נותר באדם רק החלק הגופני השפל והעכור המתאווה לגשמיות ולחטא ומרחיק את האדם מאלוקיו. ממילא חלה עליו טומאה "שהיא דבר נמאס ונאלח". טומאה זו נועדה להביא לכך שהאדם יתרחק מהגוף נטול הנשמה "שהתפשט מכל הודו שזוהי נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע".  

משום כך קברי צדיקים אינם מטמאים 

ספר ה"חינוך" מביא ראיה לדבריו מכך שקברי צדיקים אינם מטמאים בטומאת מת. כך מצינו שאמרו חז"ל בילקוט שמעוני משלי רמז תתקמ"ד "מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ורבי יהושע הגרסי היה תלמידו ומשמשו. ערב יום הכפורים נפטר ממנו והלך לביתו. בא אליהו הנביא ועמד על פתח ביתו (של רבי יהושע). אמר לו (אליהו הנביא) כהן אני ובאתי להגיד לך שרבי עקיבא מת בבית האסורים. מיד הלכו שניהם לבית האסורים ומצאו פתח שער בית האסורים פתוח ושר בית הסוהר ישן וכל האסורים ישנים. השכיבו את רבי עקיבא על מטה ויצאו. משיצאו נטלו אליהו על כתפיו. ראה רבי יהושע כך ואמר לאליהו: רבי והלא אמש אמרת לי שכהן אתה וכהן אסור לטמא במת? אמר לו: בני, אין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם".  

מכאן מסיק ה"חינוך", כי הטומאה נובעת מן המרחק של הגוף מהקב"ה, וממילא "הצדיקים הגמורים אינם מטמאים, לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא את נפשם, ואדרבה סייע לזַכּות אותה. על כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם".  

כלומר, גופם של הצדיקים הטהורים לא גרם לשפלות הנשמה אלא לזיכוך הנשמה וטהרתה, וממילא גוף זה הזדכך ואינו מטמא גם משפרשה הנשמה מן הגוף.  

הטעם לכך שמתי גויים אינם מטמאים 

הסברו של ספר ה"חינוך" ביחס לטומאת מת נתקל לכאורה בקושי לנוכח דברי הגמרא במסכת יבמות דף ס"א עמ' א' בה נאמר כי קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים בטומאת אוהל, שכן לגבי טומאת מת נאמר בפרשתנו "אדם כי ימות באהל" ו"אין עובדי כוכבים קרואים אדם".  

לכאורה, אם טומאת המת נובעת מריחוקו של הגוף מהקב"ה, הרי שהדברים קל וחומר במקרה של מת שאינו יהודי. מדוע אם כן, דווקא הגוי המת אינו מטמא?  

תשובה אפשרית לכך היא, כי ייתכן שהטומאה נובעת מפוטנציאל שלא מומש ומהתרוקנות של תוכן וחיות שלא הגיעו לתכליתם. ממילא אצל גוי, שמלכתחילה חיותו לא הייתה עשויה להביאו לקדושה ולמימוש מטען רוחני, הרי שלא נפער שום חלל במותו, ועל כן הוא לא מטמא.  

שורש הדברים מבואר בדברי המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על בבא מציעא דף קי"ד עמ' א' 
כי הטומאה חלה על דבר שהוא שינוי היוצא מסדרו ומנהגו של עולם. ביחס לאדם מישראל מהווה המוות חריגה מסדרי בראשית, שכן מלכתחילה לא היה ראוי שהאדם ימות שהרי אדם הראשון נברא באופן שיהיה חי לעולם, אלמלא חטא באכילה מעץ הדעת והביא מיתה לעולם. לעומת זאת, ביחס לגויים אין לומר כי המוות מהווה סטייה מסדרו ומנהגו של עולם, שהרי הם לא שייכים מלכתחילה לדרגתו של האדם קודם החטא. בהעדר שינוי מסדרי בראשית אין קברי גויים מטמאים. 

טומאת מת לא מחמת חיסרון המת אלא מכוח מעלתו

בהתאם להסברו של ספר ה"חינוך" נמצא כי מוות מטמא מכיוון שהגוף לבדו (בלי שהנשמה בקרבו) הוא שפל ורחוק מהקב"ה, וכל מגע עמו משפיע לרעה, על כן הוא מטמא.  

המהר"ל מסכים לכך רק ביחס לכל שאר הטומאות אך בכל הנוגע לטומאה של אדם מת הוא חולק על הדברים מכל וכל ומציע זווית ראייה הפוכה לחלוטין.  

בהספד שנשא המהר"ל על הרב עקיבא גינזבורג בשנת שנ"ז, אשר נדפס בשולי ספרו "גור אריה" לספר במדבר, מבאר המהר"ל כי טומאות אחרות נובעות משפלות החומר אבל שונה היא טומאת אדם מת שאינה נובעת משפלותו אלא ממעלתו. "לא מחמת החיסרון שיש במת הוא מטמא". הסיבה היא שונה: טומאה היא הרחקה. המת מטמא מכיוון "שהמתים והחיים אין להם חבור יחד והחיים נבדלים מן המתים ולכך כאשר הוא מתחבר לדבר שהוא רחוק ונבדל ממנו יש כאן הרחקה ממנו וזהו הטומאה". נבאר מיד. 

קשר בין החי לבין המת משבש את הראייה 

המילה טוהר נגזרת מלשון "צוהר" (ט' ו-צ' מתחלפות). צוהר הוא פתח שדרכו בוקע אור, כפי שמצינו במשנה (יומא, ה', ו') "טהרו של מזבח" שהוא המקום המגולה שבמזבח (מקום שבו אין האפר מסתיר את גוף המזבח).  

המילה טומאה נגזרת מהמונח אטום, סתום ולא מגולה. האור אינו מוצא את דרכו אליו. 

טומאה היא מצב של היעדר אור.  

אדם אינו רואה דבר בשני מצבים: או בחושך בהיעדר אור, או מהבזק של אור בוהק המסנוור את עיניו. ראיית האדם נפגמת בחושך ובאותה מידה היא נפגמת מאור שמאיר יותר מדי.  

בהתאם לכך יש שתי סיבות לטומאה: הסיבה האחת היא מפגש עם מה שנמוך מן האדם ומושך אותו למטה, אל התהום החשוכה, וזו טומאת השרץ, המת, הנבלה וכיו"ב. הסיבה השנייה היא, מפגש של האדם עם מה שנשגב ממנו ומצוי בהוויה שהיא בלתי נתפסת מבחינתו. הדבר משול להבזק אור.  

בשני המקרים קהה עינו של האדם, וזו הטומאה. 

כעת הבה נבחן מה קורה כאשר האדם מת, האם נוצרת חשכה או שמא דווקא אור בוהק?   

ברור כי כאשר אדם מת, הנשמה לא חדלה מקיומה. דווקא הגוף הוא שחדל. המת עבר לעולם עליון ונשגב יותר. המת נמצא "במקום המגולה" הקרוב יותר לשכינה. המת נבדל מן החי ונמצא במקום שאליו אין החי יכול להגיע. זו הסיבה שמחמתה יש להבדיל בין החיים לבין המתים וזו סיבת הטומאה שהיא הפרדה. קשר בין החי לבין המת - משבש את הראייה של החי ואוטם אותו מלראות לא מחמת כך שהמת ירוד אלא דווקא מכיוון שהוא במעלה נעלה ומוארת יותר.  

טומאת כתבי הקודש נובעת ממעלתם 

לפי הסבר זה נמצא כי האדם המת מטמא לא מחמת חסרונו אלא דווקא מחמת מעלתו, כמי שגופו חדל ונותרה בו רק רוחניות נעלה.   

המהר"ל מציין כי בהתאם להסבר זה ניתן להבין את דברי חז"ל במסכת ידיים פרק ד' משנה ו' העוסקת בטומאה שגזרו חז"ל על מי שנוגע בידיו החשופות בכתבי הקודש, כדי שלא יניחם סמוך לתרומה שיש לשמור על טהרתה. ביחס לכך: "אומרים הצדוקים לפרושים, קובלים אנו עליכם שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאים את הידיים, ואילו ספרי הומירוס (חכם יווני) אינם מטמאים את הידיים?". 

כלומר, כתבי קודש מטמאים ואילו ספר חול אינו מטמא? האם ספר החול מצוי בדרגה גבוהה מספרי הקודש והוא טהור מהם?  

המשנה ממשיכה ומציינת  גם את שאלת רבי יוחנן בן זכאי מכך שעצמות חמור טהורים (מטומאת אוהל) ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים. ומתרצת המשנה כי סיבת הטומאה נובעת ממעלת הדבר וחיבתו: "כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן, ואילו ספרי הומירוס שאינם חביבים אין מטמאים את הידיים".  

משנה זו תואמת לחלוטין לשיטתו של המהר"ל המחדש כי יש טומאה הנובעת ממעלתו של הדבר שעמו באים במגע ולא מפחיתותו. הצדוקים היו סוברים שהטומאה נובעת רק מפחיתות וחיסרון שיש בדבר, כמו המצורע, הזב והזבה, שמטמאים מחמת החיסרון שיש בהם. על כך השיב רבי יוחנן בן זכאי כי מצינו שעצמות המת מטמאים ואילו עצמות חמור אין מטמאים. על כורחך אתה צריך לומר, כי טומאת האדם המת אינה נובעת מפחיתותו אלא דווקא מחיבתו היתרה ומעלתו, כי יש להפריד בין אדם לבין מה שנשגב ממנו, ואשר אם יבוא במגע עמו תשתבש דעתו. בדומה לכך, ספרי הקדש מטמאים לא מחמת חיסרון שיש בהם חלילה, אלא אדרבה "יש בספרי הקודש חכמה אלוקית שהאדם מובדל ומופרש ממנה".  

המת מטמא אך אינו טמא  

לפי שיטת המהר"ל נמצא כי האדם יכול להיטמא או ממגע בדבר מאוס ופחות שהוא עצמו טמא, או מחמת מגע עם מה שמשבש את ראייתו דווקא על שום היותו נשגב, כמו כתבי קודש או אדם מת. במקרה האחרון המגע בדבר גורם טומאה על אף שהוא עצמו אינו טמא. כתבי הקודש מטמאים כדי שהאדם ייבדל מהם. אבל הם עצמם לא טמאים. גם המת כשלעצמו אינו טמא. ואכן, יושם אל לב כי המת נקרא "אבי אבות הטומאה". אב הוא מקור התחלתי ומקור נביעה ראשוני. מה פשר המונח "אבי אבות"? יש משהו שקודם לאלף? אין זאת אלא שאב טומאה הוא דבר שהוא עצמו טמא וממנו נובעות תולדות של טומאה המתפשטת ממנו. לעומת זאת "אבי אבות" משמעו,  כי רק מי שייגע בו ייהפך למקור נביעה של טומאה ולאב הטומאה, אך הוא עצמו אינו טמא.  

מת שאינו נבדל מהחיים אכן אינו מטמא 

בהתאם להסברו של המהר"ל נמצא כי הטעם לטומאת מת נעוץ בצורך להבדיל את האדם החי מן האדם המת המצוי בהוויה גבוהה ונשגבה יותר. מכאן נובע שאם יש מת שאינו נבדל מן החיים, וכאשר מביטים בו אין הראייה הצלולה של האדם משתבשת, אין עילה לטמא את מי שבא עימו במגע. מטעם זה "אין קברי צדיקים מטמאים", שהרי מצינו צדיקים מסוימים שהייתה בהם יכולת להישאר קשורים להוויה של החיים גם אחר הסתלקותם, כפי שמציין הרמב"ן על בראשית מ"ט, ל"ג ביחס לדברי חז"ל ש"יעקב אבינו לא מת" כי "נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים".  

כך מצינו במסכת שבת דף קנ"ב עמ' ב' דו שיח בין קברנים לבין רב אחאי בר יאשיה לאחר מותו, ובמסכת כתובות דף ק"ג עמ' א' אף מצינו כי רבי יהודה הנשיא היה מגיע אחרי מותו לביתו מידי ליל שבת כדי לעשות קידוש. רבי עקיבא איגר בהגהותיו לסוגיה זו אף מביא את דברי ספר חסידים בסימן תתשכ"ט כי רבי יהודה הנשיא לא היה כשאר המתים שהם חופשיים מן המצוות, שכן צדיקים חיים גם אחרי מותם ופוטרים בקידוש. מת שכזה פשיטא כי אינו מטמא והדברים תואמים להסברו של המהר"ל.   

נמצאנו למדים אפוא כי טומאה היא מצב שבו אדם אינו רואה את האור האלוקי.  

שני דברים מסמאים ראייה: חושך ואור בוהק.  

יש שתי אפשרויות להבין מדוע מת טמא: או מכיוון שהנשמה נפרדה ממנו ונותר בפנינו רק החלק הגשמי והמסואב שבאדם; או מכיוון שעם מותו של האדם, מת הגוף והנשמה משוחררת ממנו ומאירה באור יקרות.  

"החינוך" רואה את המת כגוף בסיאובו ומבאר כי טומאתו נובעת מן החושך של גיא הצלמוות.  

המהר"ל רואה את המת כמשוחרר מגופו וכהוויה שכל כולה נשמה מאירה, ואדרבה הטומאה נובעת מהבהקו של האור.  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט