החלום הכי גדול שלי בקריירה המוסיקלית – לא יתגשם. וטוב שכך

החלום הכי גדול שלי בקריירה המוסיקלית - לא יתגשם.

זה קורבני לה', ואף אחד לא אשם.

עכשיו אני פותחת את הלב.

יש שם חדר אחד שעושה לי כואב.

אני מוסיקאית דתיה שהולכת עם ההלכה.

זה לא קשור לגברת קורונה.

עכשיו אני כי ההיא הלכה.

אל החלום שלי היכנסו נא.

*

אני נמצאת במטבח, בשעת בישולים וניקיונות, ולובשת בגדי עבודה: כותונת בית שלבשתי הרבה בשנה החולפת. יש לי תינוקת בת שנה ושלושה חודשים, אז אני מגדירה את עצמי קצת עדיין אחרי לידה וכמובן, הכותונת היתה בגד נפוץ בשנת הקורונה שחלפה עלינו לטובה. בכפכפי בית ישנים אני סוללת את דרכי המקצועית.

כדי להפיח חיים בבישולים ומרץ בניקיונות, אני מפעילה רמקולים ומשמיעה לעצמי ולקציצות מוסיקה איכותית ו...שרה. כן! עכשיו אני על הבמה.

מופע הרוק של גלית מתחיל. זוהי הפקת ענק. בקהל רבבות נשים בקיסריה. שמחות! מריעות! מתרגשות! בדמיוני אני מוסיפה קולות. גם חברתי המוסיקאית איתי על הבמה.

עכשיו אני על מנגנת הבס. זרקורים מאירים. איזה סאונד. נגניות מקצועניות. עם נשמה.

יש לי אור בנשמה!

בעלת החלומות. בחלומי אני ישי ריבו של הבנות. אני יוצרת מוסיקת רוק יהודית מודרנית לכל נשות ישראל, ואני זוכה לגעת בכל הלבבות ומופיעה על כל הבמות.

אבל הכל בדמיון, כי עד המשיח אני לא יודעת אם זה יקרה.

למה?

כי בחרתי מרצוני להופיע רק בפני נשים. רק בפני נשים.

אני מבינה היטב מה ההלכה אומרת. על בשרי הבנתי.

בלי הופעות במדיות השונות, בלי ראיונות, בלי צלמים, בלי סרטונים...

כאב לב.

זו תופעת לוואי מתמשכת של הבחירה הזו. תמיד אני שלמה מאוד עם הבחירה שלי, ועדיין הלב כואב.

מבולבלים? גם אני...

כשכאב הלב מתעורר, אני מרדימה אותו, אבל הוא לא מניח לי. 

לפעמים נדמה לי שיש משהו עצוב בנשמה כשהיא לא מגשימה את הייעוד שלה בשלמות.

יתירה מכך, זה לא נגמר בזה. בתוך כל זה חתכתי עמוק יותר בבשר החי של החלום: אני לא מעוניינת להיעזר בשום איש מקצוע ש"טרוד במלאכתו". כי הוא לעולם לא טרוד ממש במלאכתו.

אני עובדת רק עם צלמות, נשות סאונד, מקליטות, בעלות אולפנים, מפיקות מוסיקליות, עורכות סרטים. רק נשים.

מה הסיכוי שככה אהיה ישי ריבו של הבנות? הרי דרושים מיליוני שקלים להפקה פרטית וניהול מוסיקלי בלעדי שלי כדי לאפשר עבודה עם נשות מקצוע בלבד.

אז למעשה, אם אני רוצה אני בהחלט יכולה לפעול ולנסות להגשים את חלומי. הרי בחיים המקצועיים שלי זכיתי לבנות רשת של קשרים ויחסי אמון עמוקים עם הרבה עמיתות מתחום אומנויות הבמה, סופרות, משוררות, מוסיקאיות ועוד.

אז מה מונע ממני?! טעות להגיד את זה ככה.

נכון להגיד: מה מגן עלי? התשובה: סוף מעשה במחשבה תחילה.

ידוע שפועל יוצא של מופע כזה כולל בתוכו חבילת פרסום שלא מרצוני, התמודדות מפלנטה אחרת מול גאווה שלילית, אדרנלין בכמויות מסחריות, שאני לא יודעת איך לפרק אותו כשאני צריכה לחזור הביתה לחיי שגרה פשוטים ובריאים עם בעלי ועם הילדים.

ו... אני לא יודעת אם הנפש הרגישה שלי תוכל להתמודד עם טוקבקים מרושעים...

ברוב המקרים, כפי שהמציאות מוכיחה פעם אחר פעם, הכל יוצא מגבול הטעם הטוב ואז נשמעים צלילים צורמים.

אני מחברת מחדשת את חלקי הלב השבור ומחייכת.

מתי אני נרגעת מכל זה?

כשאני עושה את המוסיקה שלי בדרכי. בשקט ובעוצמה גם יחד. זה מתיישב עם מי שאני, בהרמוניה כזו.

בהופעה פרטית עם עשרות נשים - אני עוברת אחת אחת. אני מפטפטת לפני שהמופע מתחיל. דיבורי היכרות שכאלה. במהלך המופע אני מסתכלת בעיניים של כל אחת. שואבת מהן כוח לבטא את עצמי. רואה את החיוכים, את הניצוץ בעיניים. איזה כיף!

הן מרוכזות בשיר שאני שרה, במילים שאני אומרת. אנרגיה רגועה ועצומה!

כולן יכולות לדבר איתי בסוף המופע, לחלוק חוויות, להתרגש, לחייך, לשמוח בטוב שלנו. כולן יכולות לקבל את הטלפון הפרטי שלי, והן ממשיכות לעמוד בקשר, להתייעץ.

טוב לפגוש אותן אח"כ, ברשת או בחיים האמיתיים, כי אני כאחת האדם.

פעם חזרתי בערב מהופעה שלי. עצרתי בחנות הנוחות של תחנת הדלק. קניתי לי יוגורט עם גרנולה. אף אחד לא זיהה אותי. כמה כיף זה. חזרתי לבית שקט עם ילדים ישנים ובעל שמשגיח עליהם.

זה לא פשוט להיות פשוט.

ועכשיו אני מבינה שאם ה' רצה, הוא יכול היה לברוא אותי גבר. מוסיקאי, חבר של ישי ריבו.

אני יודעת שה' לא טועה אף פעם. עוד בטרם היותי הוא התווה בעבורי את הדרך.

הוא יודע לאן לכוון אותי. שם זה הכי בריא לי בנשמה. וכשאני פועלת כך - זה הכי משמח אותי ואתכן, הקהל האהוב שלי.

ניפגש בקרוב. מתגעגעת!

לתגובות: vaskerg@gmail.com