מרוב דאגה מהחורף, אין נהנים מהקיץ!

ישנם אנשים שתמיד דואגים.

הילד לא חוזר מהחבר בשעה שקבעו לו – הם דואגים.

אמבולנס חולף תחת חלונם – הם בטוחים שהוא נוסע ישר לבית הספר כי קרה משהו לילדם.

כואב להם מעט הראש – בלי ספק שיש להם מחלה הגונה.

מרוב דאגה מהחורף – הם אינם נהנים מהקיץ.

ישנם אנשים שמודאגים תמיד, כי הם בטוחים שתבוא עליהם רעה, רק אינם יודעים מהיכן תגיע. הם שואלים את עצמם: "מאין תבוא הרעה?", ואפילו לא: "האם תבוא?".

ישנם כאלו שהדאגה היא לחמם. הם אוכלים אותה בלי מלח, הם טורפים אותה בפה פעור, הם כאילו מביאים אותה עליהם. פותחים את הדלת למכה. מאמינים שהיא אחר כותלם. והאנשים האלו, על פי רוב, לא מצליחים ליהנות מיומם.

איך אצחק ואיך אעלוז, אם ילדי במקום סכנה?

איך אוכל להיות רגוע, כשהמלחמה כל כך קרובה?

איך אוכל להיות עסוק בעניינים זוטרים, כשכובד משקל מונח על כתפי?

הדלת נפתחת, הם רצים מיד לסגור, שמא הוא שם, מאחור. רעש נשמע. הם שמים מיד אטמים באוזניים. הילד, כנראה, נפל, רק שהם שלא ישמעו את בכיו.

המרק גלש? מה יהיה לאכול היום?!

אנשי הדאגה על פי רוב אינם מחייכים. איך יחייכו והחיים כל כך הרעו להם?

אנשי הדאגה מתקשים לקבל את ידידיהם בסבר פנים יפות. איך יאירו פנים אם החושך הולך לפניהם?

אנשי הדאגה לא נולדו כאלו, וגם אם נוטים הם להיות כך, יכולים הם להרגיש שונה. הם יכולים לומר לעצמם: הנה, כמו שתמול ושלשום דאגתי לשווא, כך גם עכשיו. כמו שבפעם שעברה הייתי בטוח שיקרה משהו ולא קרה דבר, אולי באמת לא תמיד קורה.

הם יכולים לומר לעצמם: שחרר חיוך, העולם יפה, יש בו גם רע, אבל השאלה לאן מסתכלים.

הם יכולים וצריכים ללחוש לעצמם שוב ושוב: אולי אני טיפוס דאגן, אבל אם אזכיר לעצמי כל הזמן, שמישהו דואג שהכול ייעשה כשורה - אהיה רגוע יותר וחסר דאגה.

ובעיקר, אם יפנימו באמת שמשמים הכל נכתב לפני מתי בדיוק כל דבר יקרה ואיך, כשנאמין שיש מי שמכוון את הדברים, כשנאמין שאנחנו לא לבד ואיננו יתומים – פשוט לא נצליח לדאוג כל כך ולהיות נכאים.

בואו ונבין זאת, לפני שנמצא את עצמנו בתוך נבואה המגשימה את עצמה.

בואו נפסיק לדאוג ברגע זה. כי הדאגה, על פי רוב, לא עוזרת, רק גורמת לכך שכל הזמן נחשוב על מה שלא קרה, ולא נהנה מהטוב שמורעף עלינו בזו השנייה.

מרוב דאגה מהחורף לא נהנה מהקיץ, לא חבל?